כך מציגה לנו פרשתנו את הופעתה לראשונה, של כתונת הפסים : "וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת-דִּבָּתָם רָעָה, אֶל-אֲבִיהֶם. וְיִשְׂרָאֵל, אָהַב אֶת-יוֹסֵף מִכָּל-בָּנָיו–כִּי-בֶן-זְקֻנִים הוּא, לוֹ; וְעָשָׂה לוֹ, כְּתֹנֶת
את יעקב אבינו נוכל להכתיר בתואר – איש הלילה. יעקב -איש הלילה בורח מעשו אחיו בלילה: "וַיֵּצֵא יַעֲקֹב, מִבְּאֵר שָׁבַע; וַיֵּלֶךְ, חָרָנָה". לא מקרה הוא,
פרשתנו היא – מסע התיקון האישי של יעקב, הבורח מפני עשו אחיו . שמו הטוב בעיני משפחתו משני צידי הנהר ובקרב סביבתו – אינו מחמיא.
ספר בראשית על פרשותיו, סיפוריו ואירועיו, מקפל בתוכו סוג של "מורשת קרב" חינוכית חברתית. מורשת שמעצבת את הזהות המוסרית והערכית שלנו כמשפחה– "מעשה אבות ואימהות
זָרוּת אל מול מְקוֹמִיּוֹת ,מפגשים בין אדם זר לבין תושבי המקום אליו נקלע , נוכחים בסיפורי ספר בראשית. הזר, בדמותו של גר התושב, מקבל ביטוי
דִּיסוֹנַנְס (צְרִימָה) (Dissonance – בלטינית, dis: חוסר, sonus: קול) הוא שילוב של שני תווים או יותר במוסיקה , היוצר מצב של חוסר הרמוניה, וצורם לאוזן.
