fbpx

פרשת ויקרא –" אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן " – הקורבן וההקרבה במרחב השיג והשיח

ספר ויקרא אותו אנו פותחים השבת בפרשתנו, הוא הספר השלישי בחמשה חומשי תורה המוכר גם בשם- תורת כהנים. אין בספר סיפורים, עלילות ואירועים, להם הורגלנו בשני הספרים הקודמים- בראשית ושמות. אשר על כן, הספר עלול להיצרב בטעות בתודעתנו, כספר נטול התרגשות וחַיּוּת, שקשה להתחבר אליו. אך לא כך, הספר הוא רב אנפין ובעל משמעויות ותובנות חברתיות, המעניק לנו צידה לדרך החיים שלנו, כיצד עלינו לנהוג ולהתנהג, על מנת להיות ראויים למותג – "וְאַתֶּ֧ם תִּהְיוּ־ לִ֛י מַמְלֶ֥כֶת כֹּהֲנִ֖ים וְג֣וֹי קָד֑וֹשׁ". עלינו להעמיק במשמעויות החברתיות של הספר לאורך פרשותיו ולהתחבר לתמרורי המידות והערכים שאליהם קורא לנו הספר, מבין קמטי פסוקיו, להתחבר אליו- שכלית, רגשית ונפשית.

כך שלא מקרה הוא שמנהג קדום בידינו, שראשית לימודם של תינוקות בית רבן, הוא בספר ויקרא. נעסוק בכך ביתר עמקות בהמשך .

הבה נשיק בפתחו של שער הספר, את הסוגיה- הקורבן וההקרבה במרחב השיג והשיח, כפי שהיא משתקפת בפרשתנו.

כך פותחת פרשתנו : ״ וַיִּקְרָא, אֶל מֹשֶׁה; וַיְדַבֵּר ד' אֵלָיו, מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן, לד' מִן הַבְּהֵמָה, מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן, תַּקְרִיבוּ, אֶת קָרְבַּנְכֶם " (ויקרא, א', א'-ב').

ַויִּקְרָא – נוכח בארון הספרים היהודי, בקריאות שונות ומגוונות המיוצגות בקרב פרשנינו – ראשונים ואחרונים, שכן, אלו ואלו דברי אלוקים חיים.

הנה כי כן, אנו נחשפים כבר עתה למחלוקת מהותית ומכוננת של שני ענקים – הרמב"ם והרמב"ן, בניסיונם להתחקות אחר פשר הקורבנות.

אך הפעם במאמרנו כפי שעשינו בעבר, לא נעסוק –במה, בניתוח תכניה ומשמעויותיה של המחלוקת , אלא נעמיק במאמרנו –באיך , באופייה של דרך התנהלותה של המחלוקת בין השניים. הרמב״ם ( 1138-1204) מציג את הגישה התרפויטית מניעתית. בני ישראל במצרים ואחר כך במדבר, חיו במרחב סביבתי אלילי של פולחן הקרבת קורבנות. על מנת להרחיקם בדיעבד, ממרחב העבודה הזרה ולהכשירם להיות עם סגולה, היה צורך במתווה תרפויטי מניעתי , מעין תרופה למכה, ביצירת מרחב בידוד סטרילי של הקרבת קורבנות, ייחודי יהודי משלהם. כדברי הרמב"ם (מורה נבוכים, חלק ג, לב ): " שאי אפשר לצאת מן ההפך אל ההפך פתאום, ולזה אי אפשר לפי טבע האדם שיניח כל מה שהורגל בו פתאום…..והיה המנהג המפורסם בעולם כולו, שהיו אז רגילין בו, והעבודה הכוללת אשר גדלו עליה, להקריב מיני בעלי חיים בהיכלות ההם, אשר היו מעמידים בהם הצלמים ולהשתחוות להם ולקטר לפניהם….לא גזרה חכמתו ותחבולתו המבוארת בכל בריותיו, שיצווינו להניח מיני העבודות ההם כולם ולעזבם ולבטלם, כי אז היה זה מה שלא יעלה בלב לקבלו, כפי טבע האדם שהוא נוטה תמיד למורגל…ומפני זה השאיר ד' מיני העבודות ההם והעתיקם מהיותם לנבראים ולעניינים דמיוניים…וציוונו לעשותם לו יתעלה וציוונו לבנות היכל לו ועשו לי מקדש ושיהיה המזבח לשמו ושיהיה הקורבן לו."

הרמב״ן (1194 – 1270 )חולק בחריפות על הרמב״ם ומציג את הגישה התיאולוגית החינוכית המעצבת למעשה הקורבנות, שתכליתה להגשים את היעוד והקירבה לד׳. לדבריו, הקורבן תכליתו, להביא לכתחילה ולא בדיעבד, להתקרבות ולקִרְבָה. לא כדברי הרמב"ם כסוג של אמצעי או תרופה, כמנגנון הגנה בדיעבד, כמניעה נגד השפעות סביבתיות קיימות של עבודה זרה. אך הפעם נשים יותר לב לאיך-לדרך התבטאותו של הרמב"ן כלפי דעתו של הרמב"ם: "והנה הם (דברי הרמב"ם האלה ) דברי הבאי, וירפאו שבר גדול וקושיה רבה על נקלה…שאיננו רק להוציא מלבן של רשעים וטפשי עולם, והכתוב אומר, כי הם " לחם אשה לריח ניחוח" וגם כי לפי שטותם של מצרים לא תתרפא מחלתם בזה, אבל תוסיף מכאוב….והנה נח בצאתו מן התיבה עם שלושת בניו, אין בעולם כשדי או מצרי, הקריב קורבן וייטב בעיני ד' ואמר בו ( בראשית ח', כא') : " וירח ד' את ריח הניחוח " ויותר ראוי לשמוע הטעם שאומרים בהם, כי בעבור שמעשה בני האדם נגמרים במחשבה ובדיבור ובמעשה, ציווה ד', כי כאשר יחטא ויביא קורבן, יסמוך ידיו עליו כנגד המעשה, ויתוודה בפיו כנגד הדיבור, וישרוף באש הקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאווה, והכרעים כנגד ידיו ורגליו של אדם העושים כל מלאכתו ויזרוק הדם על המזבח כנגד דמו בנפשו, כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה, כי חטא לאלוקיו בגופו ובנפשו " (ויקרא, א' , ט' ).

אך אותנו מעניין במאמרנו הפעם, לבחון את דרך ניהול השיג והשיח של המחלוקת, בדרך ההתבטאות החריגה, הגורמת לנו להרים גבה, שנוקט הרמב"ן כנגד הרמב"ם : "והנה הם (דברי הרמב"ם האלה ) דברי הבאי, וירפאו שבר גדול."

כיצד השתלחות כזאת מתכתבת עם הארתו של רש"י: "וַיִּקְרָא- לכל דברות ולכל אמירות ולכל ציוויים, קדמה קריאה לשון חיבה, לשון שמלאכי השרת משתמשין בו."

כך גם נחמה ליבוביץ מדגישה תמיהתנו בפרשנותה : "יושם לב לחריפות בה מתקיף הרמב"ן את הרמב"ם בהשתמשו במליצה שאולה מדברי ירמיהו ( ו', יד') המצליף בנביאי השקר באומרו: "וירפאו את שבר בת עמי על נקלה לאמור, שלום שלום ואין שלום."

גם הריטב"א- רבנו יום טוב בן ר' אברהם בן אשבילי מספרד ( 1260-1330 ) כתב בספר הזיכרון אודות דברי הרמב"ן. ספר הזיכרון הוא הספר שכתב במיוחד להגנת הרמב"ם מהשגותיו והתקפותיו של הרמב"ן . בספר הוא דן ב13 מקומות בתורה, שבהם הרמב"ן מתקיף את הרמב"ם ובכל אותם מקומות, הריטב"א משתדל להיות מליץ יושר טוב לרמב"ם.

מעניין עד כמה הריטב"א שהיה רגיש לתרבות השיג והשיח, הויכוח והמחלוקת , קרא לספרו – ספר הזיכרון, שמתכתב עם דברי הנביא מלאכי, שגם עסק בתרבות השיג והשיח , אודותיו נקרא בשבת הבאה- שבת הגדול בערב פסח: "אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ד', אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ; וַיַּקְשֵׁב ד', וַיִּשְׁמָע, וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי ד', וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ." ( מלאכי, ג', טז'). הנה כי כך, הנביא מלאכי וגם הריטב"א מעבירים לנו מסר ברור- נכון שאין בית מדרש שאין בו מחלוקת, אבל אנא, תנהלו המחלוקת לגופו של נושא ולא לגופו של אדם. בבקשה, נהלו השיג והשיח ביניכם, בתרבות הדיון, במתן כבוד איש לרעהו, בכיבוד דעות ששונות מדעתנו. ראוי שתשלטו על חרצובות לשונכם , תספרו עד עשר, לפני שאתם עושים שימוש במילות פןגעניות ולא ראויות כלפי זולתכם במרחב השיג והשיח.

כאמור, המנהג להתחיל ללמד תינוקות של בית רבן חומש מספר 'ויקרא' – ספר 'תורת כוהנים'

ודיני הקורבנות – הוא מנהג קדום ושורשו עוד בבתי-הספר של הכוהנים בתקופת הבית הראשון. מנהג זה שרד בעם ישראל במשך כל שנות הגלות וקיים עד היום בתלמודי התורה החרדיים. כך מאיר לנו המדרש: "מפני מה מתחילין לתינוקות מתורת כהנים, יתחילו להן מבראשית? אלא אמר הקב"ה: הואיל וקרבנות טהורים והתינוקות טהורים, יבואו טהורים ויתעסקו בטהורים" (מדרש ויקרא רבה).

ספר ויקרא מקרין תמימות ,כמו קורבן תמים בפרשתנו: "אִם-עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן-הַבָּקָר, זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ …. וְאִם-מִן-הַצֹּאן קָרְבָּנוֹ לְזֶבַח שְׁלָמִים, לד' זָכָר אוֹ נְקֵבָה, תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ (ויקרא, ג', ו')

כך גם תינוקות של בית רבן התמימים מתחילים בראשית דרכם הלימודית ללמוד את ספר ויקרא. יתכן שחשיפתם מיד לסיפורי בראשית ושמות, המאופיינים בצבעים של שנאות, קנאות, עלילות דברים, אלימות במשפחה בין אחים, רצח , משברים במסע בני ישראל במדבר, עלול להשפיע על ליבם ונפשם, כמו שלהבדיל, מחקרים מראים את ההשפעות המזיקות של סיפורי האחים יאקוב ווילהלם גרים, על נפשם של ילדים.

פרשתנו במחלוקת המונומנטלית בין הרמב"ן לרמב"ם ,מעבירה לנו מסר לדיוננו- כולנו בני אדם ואנו מונעים מדחפים ויצרים. סף הרגישות שלנו פעמים נמוך מאד ועלול להביא אותנו לתגובה מהירת חמה כלפי האחר.

אז מה עושים ?

פרשתנו חושפת לפנינו את התשובה. כן, זה לא קל ודורש מעמנו קורבן, שיש בו גם קירבה וגם הקרבה. הנה כי כך, שיג ושיח, דיון וויכוח, דורש קורבן מהיחיד וגם מהציבור. כך עלינו לקרוא בקריאה נוספת, את משמעות סוגי הקורבנות בפרשתנו.

קורבן שלמים-קורא לשלמות הדיון והמחלוקת שהיא לשם שמים ובדרך של שלום.

קורבן החטאת -קורא להעניק הלגיטימציה לכך, שאם נהגנו לא נכון ובחוסר רגישות וכבוד כלפי האחר במהלך של התנגשות- עמדות, השקפות ודעות ונהגנו כלפי זולתנו , באופן לא ראוי, גם מתוך חטא ההיבריס והיוהרה, שרק דעתנו היא הנכונה ואין בלתה. הרי עלינו להכיר בטעותנו בדרך הקרבת קורבן החטאת.

קורבן עולה ויורד – קורא לניקיון האוירה בשקלא ובטריא, בשיג ובשיח בינינו ומקנה תשתית ראויה ,כיצד לעשות זאת.

קורבן מנחה – מלבד היותו מובא מהצומח ועושה צדק חברתי , גם לעני שאין ידו משגת להביא קורבן מן החי שעלותו הכספית גבוהה, הרי הוא גם קורא לנו לקדש את הספק ולא להיות כל כך בטוחים ונחרצים בעמדתנו ובדעתנו, כמו משמעות זמן המנחה, שהוא בין הערביים, של ספק – יום או לילה. קורבן המנחה קורא לנו – אל תהיו נעולים בעמדתכם, מבלי יכולת לשמוע גם דעה אחרת. אל תבטלו בביטול ובזלזול דעתו של האחר. נהגו בדרך- וַיִּקְרָא, כמו בפרשתנו. שהאות א בסיומה היא מוקטנת, כמסמלת את הצניעות והענווה.

אם כך ננהג , הרי נשרה ריח ניחוח והכלה של אנרגיות חיוביות, בכל מרחב של אנשים, בעלי דעות שונות, כפי שמתארת זאת פרשתנו : "וְהִקְרִיב הַכֹּהֵן אֶת-הַכֹּל, וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה–עֹלָה הוּא אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ, לַד'"(ויקרא, א',יג').מפרש רש"י: "רֵיחַ נִיחֹחַ -נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה לרצוני."

דומה שגדולתו של הרמב"ן בתיקונו האישי, בהנחילו לבנו ולכולנו- מורשת, שהיא אנטיתיזה לאופי תרבות המחלוקת שלו עם הרמב"ם. עת הוא כותב בערוב ימיו בשנת 1267 איגרת לבנו שנודעת בתפוצות ישראל, כאגרת הרמב"ן, שבה הוא כותב: "תִּתְנַהֵג תָּמִיד לְדַבֵּר כָּל דְּבָרֶיךָ בְּנַחַת, לְכָל אָדָם וּבְכָל עֵת, וּבַזֶּה תִּנָּצֵל מִן הַכַּעַס, שֶׁהִיא מִדָּה רָעָה לְהַחְטִיא בְּנֵי אָדָם. וְכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז"ל: כָּל הַכּוֹעֵס – כָּל מִינֵי גֵיהִנּוֹם שׁוֹלְטִים בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהָסֵר כַּעַס מִלִּבֶּךָ, וְהַעֲבֵר רָעָה מִבְּשָׂרֶךָ". וְאֵין "רָעָה" אֶלָּא גֵיהִנּוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְגַם רָשָׁע לְיוֹם רָעָה". וְכַאֲשֶׁר תִּנָּצֵל מִן הַכַּעַס, תַּעֲלֶה עַל לִבְּךָ מִדַּת הָעֲנָוָה, שֶׁהִיא מִדָּה טוֹבָה מִכָּל מִדּוֹת טוֹבוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: "עֵקֶב עֲנָוָה, יִרְאַת ה'". הנה סגירת המעגל של הרמב"ן ,לאות א הזעירה והענווה, במילה הראשונה בפרשתנו – וַיִּקְרָא .

השבוע ביום שנאמר בו פעמיים כי טוב, נצא אי"ה לממש את זכותנו וחובתנו הדמוקרטית, להצביע בבחירות דמוקרטיות. הנה בדרכנו לקלפי נראה את בבואת דמותם של הרמב"ן, הנביא מלאכי ושל הריטב"א, כאומרים לנו- אין אתם רק הולכים רק לבחור במה או במי ?- במפלגה המועדפת עליכם, אלא לא פחות מכך עליכם לבחור מכאן והלאה, גם באיך ?- בנתיב תרבות השיג והשיח בכל מעגלי החיים. וַיִּקְרָא -לקרוא ולא לצעוק, לכבד ולא להשפיל, להכיל דעה אחרת ולא לזלזל בה.

הנה לכם חיסון, בדמותו של אגרת הרמב"ן ולמדו את הטכניקה, איך לא להגיע לכעס ולחימה כלפי זולתנו. כך פרשתנו קוראת לנו קריאה – "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן"- עליכם להיות נכונים לקורבן ולהקרבה במרחב השיג והשיח.

האם מדד זיהום המילים בשיג ובשיח בינינו ,ירד או יעלה ? ימים יגידו.

כותב: זאב פרידמן, מנכ"ל עמותת מלב"ב

שיתוף ב facebook
שיתוף ב email
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו לקבלת עדכונים ומידע מקצועי!