שתי מילים מהדהדות בימי מלחמת "שאגת הארי" – קִירְבָה והקרבה. אנו מתמודדים כבר 20 יום במרחבים סגורים ופתוחים, אל מול אתגרי השעה. אנו נתבעים לקִירְבָה ולהקרבה בתוכנו, על מנת לצלוח
מלחמת שאגת הארי מהדהדת את עוז רוחם וגבורתם של טייסנו, מפקדינו, חיילנו ואנשי זרועות הביטחון, כולם גיבורי התהילה, בשיתוף עם בני בריתנו האמריקאים, ומהדהדת את מנהיגותם במלחמה, של ראש ממשלתנו
בשבת – "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק", בשעה 8.03 בבוקר, "וְכׇל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת " , נשמעה "שאגת הארי", המהדהדת לנו חוויה נשגבה, של
בשעות אלו, בערב שבת זכור, האומה במתח, בציפייה דרוכה, מה יוליד מפגש המו"מ בין משלחות ארה"ב לאיראן. האם להסכם? האם למלחמה? כל שעה מקבלת משמעות יתר, האם? מתי זה
אנו עדים בפרשתנו , ללידתה של החברה האזרחית המתנדבת, המציגה חוסן חברתי ואמוני, מעורר השראה ותקווה. כחברה שעוברת טרנספורמציה, מחברת עבדים לחברת בני חורין, כווולם – מעורבים ומתגייסים בהתנדבות,
פרשת יתרו אותה קראנו בשבת שעברה ופרשת משפטים אותה נקרא השבת, משלימות רצף מאד משמעותי, בתהליך המעבר והשינוי של עם ישראל בשלושה מופעים על גבי הספקטרום – מעבדות, לחופש
