חיה, לא מבינה את הילדים שלה. היא אפילו כועסת. היא בת 82, במצב פיזי מצוין, יכולה להתנהל בכוחות עצמה בלי בעיה – אז למה הם מתעקשים שהיא חייבת לגור עם עובדת זרה שרק מפריעה לה? הם גם מתעקשים לשמור אצלם את הרכב שלה, ולכן היא תקועה בבית. זה נכון שהזיכרון שלה כבר לא מה שהוא היה… אבל לדעתה, זו לא ממש בעיה, הרי היא רושמת הכול. הילדים של חיה כבר מותשים. הם מזכירים לה שוב ושוב שרופאת המשפחה אסרה עליה לנהוג, והמליצה שלא תגור בגפה. בסבלנות, ולפעמים גם בכעס, הם מסבירים לה שהיא סובלת מקשיי התמצאות וזיכרון חמורים – אך היא אינה מבינה על מה הם מדברים, ונעלבת מאוד.
גם הם אינם מבינים. אם מצבה של אמם הוא חמור כל כך, כיצד ייתכן שהיא אינה מודעת לבעיה? הרי היא נתקלת בקושי לתפקד לעיתים קרובות. וודאי שהיא אינה מעמידה פנים. האם היא מדחיקה את מצבה בגלל חרדה? אולי היא אינה זוכרת? או שמדובר במשהו אחר?
בשלב הראשון של הדמנציה, תפקודי החשיבה עדיין יחסית שמורים ובהחלט ייתכן שמדובר בתגובה רגשית. אפילו לפני קבלת האבחנה, התמודדות עם חורים בזיכרון ובלבול מעוררת ברבים חרדה והימנעות. כשהחרדה עוצמתית במיוחד, הנפש לפעמים "מעלימה" את המידע המלחיץ עד שיהיו כוחות נפשיים להתמודד. עם זאת, בשלבים מאוחרים יותר של המחלה כבר יש הסברים אחרים להתנהגות כמו של חיה.
אנוסוגנוזיה – חוסר מודעות של אדם למחלתו – היא תופעה נפוצה למדי בקרב אנשים עם דמנציה, בייחוד בדמנציה פרונטו-טמפורלית. אנשים עם אנוסאגנוזיה אינם מסוגלים להיות מודעים לפגיעה בתפקודם בגלל הפגיעה המוחית. הרקע לתופעה עדיין אינו ברור, אך אין ספק שלא מדובר בסירוב מודע להכיר במצב או תגובה רגשית. חוסר המודעות של אנשים עם אנוסאגנוזיה יכול להיות חלקי, או מלא, ולהתייחס לזיכרון, חשיבה, ואפילו למגבלות בתנועה.
הטיפול באנשים עם אנוסאגנוזיה שם את המטפלים במצב לא נעים. כמו ילדיה של חיה, שבגלל דאגתם ,הם מתעקשים על מתן מגבלות שאינן מובנות ליקירם המטופל. במקרים מסוימים, חוסר המודעות יכולה לגרום להתנהגות מסוכנת ממש, או לסרב לטיפול ולמעקב רפואי נחוץ. מובן מאליו עד כמה זה מצב מתסכל, לצערנו אין פתרונות קסם. עם זאת, יש הקלה מסוימת בהבנה של מקור ההתנגדות של יקירנו. לכל הפחות, ההבנה שהם אינם מסוגלים לתפוס את השינוי במצבם יכולה לעזור להפחית את הכעס ברגעים הקשים, ואולי אפילו לעזור לשנות גישה.
אנחנו במלב"ב כאן כדי לספק את המידע שיעזור לכם בדרך, ולהעניק כתף תומכת בהתמודדות עם אנוסאגנוזיה – ובכלל.
כתבה:
מאיה הכט, נוירופסיכולוגית שיקומית בהתמחות, מלב"ב לקהילה
