אנו ממשיכים גם בפרשתנו ללוות את משה רבנו בנאומו , המשתרע לאורך פרשות ספר דברים. נאומו של משה כפי שאנו נוכחים ונפעמים מעוצמתו, עוסק בעבר, בהווה ובעתיד. הנאום מכוון לדור ב'– על מנת להבטיח את איכות כניסתו לארץ וקימום עתידו בה. אך הנאום מכוון רחוק גם לדורות הבאים ולימינו אנו. נאומו של משה בפרשתנו מניח את תשתיות היסוד, לאושיות עיקרון הַמְשִׁילוּת – לשמירת הפרדת הרשויות, לסדרי השלטון והמשפט של ניהול המדינה ,לדמות הראשים והמנהיגים, לאחריותם ומוסריותם של רשויות הממשל. כך פותחת פרשתנו – " שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים, תִּתֶּן לְךָ בְּכָל-שְׁעָרֶיךָ, אֲשֶׁר ד' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ, לִשְׁבָטֶיךָ; וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם, מִשְׁפַּט צֶדֶק. לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט, לֹא תַכִּיר פָּנִים; וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים, וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם. צֶדֶק צֶדֶק, תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ, אֲשֶׁר ד' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ" ( דברים, טז',יח'-כ').
נאומו של משה בפרשתנו גם מניח את תשתיות היסוד, להתנהלות המנהיגות השלטונית אל מול הערך הנעלה- קדושת החיים. כך מסיימת פרשתנו – "כִּי יִמָּצֵא חָלָל …נֹפֵל, בַּשָּׂדֶה, לֹא נוֹדַע, מִי הִכָּהוּ… וְכֹל זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא, הַקְּרֹבִים, אֶל הֶחָלָל יִרְחֲצוּ, אֶת יְדֵיהֶם, עַל הָעֶגְלָה, הָעֲרוּפָה בַנָּחַל. וְעָנוּ, וְאָמְרוּ: יָדֵינוּ, לֹא שפכה (שָׁפְכוּ) אֶת הַדָּם הַזֶּה ".( דברים, כא',א'-ט').
נאום הַמְשִׁילוּת
הנה לפנינו הַמְשִׁילוּת, בדמותם של מוסדות המדינה המתהווה ונושאי תפקידיה –שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים . מצופה מהם לנהוג במשילות ראויה המושתתת על ערכי המוסר והצדק. האם משילותם רק באזור ספציפי?- לא, נוכחותם הפעילה בְּכָל-שְׁעָרֶיךָ וגם בכל שְׁבָטֶיך. מהי ייחודיות השער?-בהיותו משמש כחיץ ומגן כנגד הבאים וכנגד היוצאים. כך הוא משמש כמגן לשמירת האיזונים והבלמים בהפרדת הרשויות השלטוניות.
הנה רש"י ( 1040-1105 )מאפיין את תשתית הַמְשִׁילוּת בְּכָל שְׁעָרֶיךָ – " מלמד שמושיבין דיינין בכל שבט ושבט ובכל עיר ועיר. מנה דיינין מומחים וצדיקים לשפוט צדק"
"וּבָאתָ, אֶל-הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם, וְאֶל-הַשֹּׁפֵט, אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם… וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת, כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ…לֹא תָסוּר, מִן-הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל". (דברים יז', ט'-יא' )
ממשיך רש"י בפרשנותו – "ואפילו אינו כשאר שופטים שהיו לפניו, אתה צריך לשמוע לו, אין לך אלא שופט שבימיך. אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין וכל שכן שאמר לך על ימין ימין ועל שמאל שמאל". כך גם בהמשך נאומו של משה בפרשתנו– "וְעָמְדוּ שְׁנֵי-הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-לָהֶם הָרִיב, לִפְנֵי ד', לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים וְהַשֹּׁפְטִים, אֲשֶׁר יִהְיוּ בַּיָּמִים הָהֵם". (דברים, יט,' יז'). מדגיש רש"י – "אֲשֶׁר יִהְיוּ בַּיָּמִים הָהֵם"- "יפתח בדורו כשמואל בדורו, צריך אתה לנהוג בו כבוד". משה מציב בנאומו תמרור אזהרה למניעת אנרכיה משילותית, כאומר:" אין לכם ארץ אחרת…אין לכם מדינה אחרת….אין לכם מוסדות משפט אחרים…..אין לכם שופטים אחרים….אין לכם משטרה אחרת….אין לכם שוטרים אחרים…..לטוב ולרע…ימין ושמאל כאחד….כל בחירה אחרת, היא מתכון לכאוס ,אנומליה ואנרכיה…..היזהרו מהכללות ומשיפוטיות……לתקן-כן, להרוס- לא ".
כך משה ממשיך בנאום הַמְשִׁילוּת בפרשתנו , בשרטוט דמותו של שלטון המלך: " שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ, אֲשֶׁר יִבְחַר ד' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ…רַק, לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים, וְלֹא יָשִׁיב אֶת הָעָם מִצְרַיְמָה, לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס…וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים, וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ; וְכֶסֶף וְזָהָב, לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד. וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ, עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת… לִשְׁמֹר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה, לַעֲשֹׂתָם. לְבִלְתִּי רוּם-לְבָבוֹ מֵאֶחָיו, וּלְבִלְתִּי סוּר מִן-הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול" (דברים, יז', יד'-כ' ).
ראוי לשים לב למילת מפתח בפרשת המלך- כְשִׁבְתּוֹ. מדוע משה לא משתמש בנאומו במילה- בְשִׁבְתּוֹ ? גם כאן מלמדנו משה לקח חשוב בהלכות מנהיגות. האות כ היא זאת שעושה את כל ההבדל. אומר משה למוסד המלוכה: " נהג בערכים ובמידות של צדק ,יושר ומוסר. אך גם בצניעות וביראה אל מול אלוקיך , מוסדות המדינה וסמליה ואל מול העם. ראה כל יום את שלטונך – כְשִׁבְתּוֹ ולא בְשִׁבְתּוֹ. העמד עצמך יום יום לבחירה ".
נאום קדושת החיים
פרשתנו חותמת בסוגיית "עגלה הערופה", המעמידה במרכזה , את ערך- קדושת החיים.
" כִּי-יִמָּצֵא חָלָל, בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר ד' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ, נֹפֵל, בַּשָּׂדֶה: לֹא נוֹדַע, מִי הִכָּהוּ. וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ, וְשֹׁפְטֶיךָ; וּמָדְדוּ, אֶל הֶעָרִים, אֲשֶׁר, סְבִיבֹת הֶחָלָל. וְהָיָה הָעִיר, הַקְּרֹבָה אֶל הֶחָלָל וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא עֶגְלַת בָּקָר, אֲשֶׁר לֹא עֻבַּד בָּהּ, אֲשֶׁר לֹא מָשְׁכָה, בְּעֹל. וְהוֹרִדוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא אֶת הָעֶגְלָה, אֶל נַחַל אֵיתָן, אֲשֶׁר לֹא יֵעָבֵד בּוֹ, וְלֹא יִזָּרֵעַ; וְעָרְפוּ שָׁם אֶת הָעֶגְלָה, בַּנָּחַל. וְכֹל, זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא, הַקְּרֹבִים, אֶל הֶחָלָל יִרְחֲצוּ, אֶת יְדֵיהֶם, עַל הָעֶגְלָה, הָעֲרוּפָה בַנָּחַל. וְעָנוּ, וְאָמְרוּ: יָדֵינוּ, לֹא שפכה (שָׁפְכוּ) אֶת הַדָּם הַזֶּה, וְעֵינֵינוּ, לֹא רָאוּ. כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ, ד', וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי, בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל; וְנִכַּפֵּר לָהֶם, הַדָּם וְאַתָּה, תְּבַעֵר הַדָּם הַנָּקִי מִקִּרְבֶּךָ: כִּי תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר, בְּעֵינֵי ד' " (דברים, כא', א'-ט' ).
חז"ל במשנה בתלמוד הירושלמי, במסכת סוטה פרק ט', ובתלמוד הבבלי במסכת סוטה, דף מד' עמ' ב' ,דנים בסוגיית "עגלה ערופה" ותמהים על הצהרת זקני העיר שלא שפכו את דמו של הנרצח: "וכי על דעתינו עלתה שזקני בית דין שופכי דמים הם?! ".
אלא הם מסבירים שמשמעות הכרזה זו, היא אותה האחריות המצופה מזקני וראשי אותה העיר שבה נמצא החלל. חכמי בבל בתלמוד הבבלי, מתמקדים בנרצח, בכך שראשי העיר לא דאגו ללוות אותו ולא נתנו לו את המענה והסיוע הכלכלי בעיר ולכן נאלץ ללכת מחוץ לעיר ונרצח ואילו חכמי ארץ ישראל בתלמוד הירושלמי מתמקדים ברוצח , ומסבירים זאת בכך, ששמא הרוצח היה נתון במצוקה כלכלית ונפשית ונאלץ לרצוח. לדעתם, הרוצח לא זכה בטיפול וסיוע, שהיה אולי מונע ממנו לבצע את הרצח.
האם ראשי אותה עיר , אשמים במה שקרה בעירם ?
גם אם נמצא שראשי ופרנסי העיר, אינם נושאים באשמה, הרי הם כן נושאים באחריות. במילים אחרות, אפשר לומר שיתכן שהם לא אשמים במובן הפלילי ולא בטוח שיוגש נגדם כתב אישום, אבל הם כן נושאים באחריות מוסרית ציבורית שמצופה מהם כמנהיגים, ויתכן ועליהם להתפטר מתפקידם. כיון שאירוע כה חריג התרחש במשמרת שלהם .
מאמר מרתק של ינאי ד' לוין ( מקור ראשון, ג' אלול תשע"א) המצטט מתוך מאמרה של הסופרת שולמית הראבן : " אשמה ואחריות", שופך אור על נאום קדושת החיים, ומציג בהקשר לכך את מחקריו של הפסיכולוג השוויצרי הצרפתי ז'אן פיאז'ה (1896 – 1980). פיאז'ה שעסק בפסיכולוגיה ההתפתחותית ובפסיכולוגיה קוגניטיבית, פיתח את שיטת הניסוי בפסיכולוגיה, הנשענת על הצגת חידות לאנשים ובמיוחד לילדים וניתוח הסיבות לשגיאות בתשובותיהם.
בהקשר לסוגיית האשמה והאחריות, הציג פיאז'ה 2 סיפורים, לילדים בגילאים שונים.
הסיפור הראשון, מספר על ילד שנשאר לבדו בבית וחשק בריבה. הילד מטפס במטבח למדף הגבוה שם מונחת צנצנת הריבה ותוך כדי כך נשמטת הצנצנת מידיו ונשברת .
הסיפור השני ,מספר על ילד שהתבקש על ידי אימו להעביר ערימה של 20 צלחות מחדר לחדר. בדרכו נתקל במכשול, הוא נפל וכל 20 הצלחות נשברו.
פיאז'ה שאל את הילדים בגילאים השונים, מי יותר אשם ומי נושא יותר באחריות, בסיפור הראשון או בסיפור השני ? . פיאז'ה מצא במחקריו בסוגיה הנדונה של אשמה ואחריות, שהילדים הקטנים יותר, נטו למצוא האשם בילד שבסיפור הראשון, ואילו הילדים הגדולים יותר ,ידעו כבר להבחין בין אשמה לבין אחריות ונטו להטיל האחריות דווקא על האימא בסיפור השני ולא על הילד.
כלומר, בסולם ההתפתחות הגילאית, של המוסריות והאחריות, נראה שהמושג : " מבוגר אחראי" איננו סתם סיסמה, אלא יש לו משמעות מלמדת ומורת דרך.
אם באחריות עסקינן לקיום ערך קדושת החיים, גם אם איננו נושאים באשמה ישירה לאירוע ולא נועמד לדין, הרי נשאל את השאלה, מה צריך לעשות כדי למנוע את אירוע החלל הבא ?
נראה אפוא שהתשובה לכך מחברת אותנו למודל שלוש המְנִיעות , בהקשר לאירוע עגלה ערופה, שהוא בסמיכות לנושא ערי המקלט בפרשתנו, שבהן קולטים רוצח בשגגה, כדי להגן עליו מפני גואל הדם : "שָׁלוֹשׁ עָרִים, תַּבְדִּיל לָךְ: בְּתוֹךְ אַרְצְךָ … וְהָיָה, לָנוּס שָׁמָּה כָּל-רֹצֵחַ…פֶּן יִרְדֹּף גֹּאֵל הַדָּם אַחֲרֵי הָרֹצֵחַ … וְלֹא יִשָּׁפֵךְ, דָּם נָקִי, בְּקֶרֶב אַרְצְךָ" ( דברים, יט',ב'-ו').
בַּמְּנִיעָה הראשונית– יש להשקיע לכתחילה במודעות ומשאבים של ראשי ופרנסי המדינה והעיר, בעיקר בתשתיות החינוך והרווחה, על מנת למנוע מצב, שאדם יגיע לחרפת רעב ויאלץ לשדוד ולרצוח, ולחילופין, לדאוג לתשתית הגנה וליווי לאדם זר ואורח שנקלע לעיר. תשתיות המניעה הראשונית צריכות גם למנוע הריגה בשוגג כשהיד קלה על ההדק.
בַּמְּנִיעָה השניונית – כאשר האדם הרג בשוגג וברשלנות וידו קלה על ההדק, מוטלת האחריות על ראשי ופרנסי המדינה והעיר, לדאוג לו למקום מקלט והגנה, כדוגמת עיר המקלט, על מנת שלא יפגעו בו ויגרמו לשפיכות דמים, מסוגם של גואלי הדם.
בַּמְּנִיעָה השלישונית – כאשר אדם נרצח, יש כמובן למצות החקירה, לחקור אם יש עילה להגשת כתב אישום ,הבאה למשפט ואכיפת החוק בישיבה בכלא מאחורי סורג ובריח אם נמצאת אשמה. אך אין להימנע מקיום תחקיר יסודי ולהתמקד באחריות של המנהיגים וראשי השלטון, לאירוע הטרגי, גם אם נמצא שאין עילה להגיש כתב אישום נגדם. אין להסתפק רק בהצהרה של המנהיגים במסיבת עיתונאים או בערוצי תקשורת של הרשתות החברתיות: " ידינו לא שפכו את הדם ".כלומר, לא מוגש כתב אישום נגדנו ואיננו אשמים. הם אולי לא נושאים באשמה, אבל הם כן נושאים באחריות ציבורית מוסרית, לאירוע החריג שקרה.
אנו מכירים בחיי היום יום את סדרי העדיפויות בהקצאת תקציבים למניעה. לצערנו, התקציבים למניעה ראשונית, הם מזעריים. דוגמאות לכך לא חסרות. אסונות רבים ניתן היה למנוע אם המנהיגים והראשים, היו מנהלים תכניות מראש של ניהול סיכונים ומקצים משאבים למניעה ראשונית. מקרה "העגלה הערופה" הוא מסר לראשי השלטון המרכזי והמקומי, שלא העכבר גנב, אלא החור גנב. הבעיה היא באדישות, בהקטנת ראש, בחפיפיות, בביטויים כמו : " סְמוֹךְ…יהיה בסדר….אל תדאג…..לא ידעתי…לא שמעתי….עזוב אותי עם הבירוקרטיה … הכללים …הנהלים …הפרטים הקטנים…". אך האחריות גם מוטלת על החברה האזרחית והציבור הרחב ,לגלות אחריות ומעורבות, בהתראה וצלצול בפעמונים, לכל סימן חריג שנראה. אסור לציבור לגלות אדישות ולעבור לסדר היום, להקטין ראש ולומר, זה לא שייך לי. מצופה מכל אחד להגדיל ראש ולגלות מעורבות אקטיבית.
הערך של – קדושת החיים, שייך לכולם ומחייב את כולם.
כך ההפטרה של פרשתנו, בישעיהו פרק נ"א, נדרשת אף היא לנאום המשילות וקדושת החיים של משה: " הִתְעוֹרְרִי הִתְעוֹרְרִי, קוּמִי יְרוּשָׁלִַם, אֲשֶׁר שָׁתִית מִיַּד ד', אֶת כּוֹס חֲמָתוֹ; אֶת קֻבַּעַת כּוֹס הַתַּרְעֵלָה, שָׁתִית מָצִית. אֵין מְנַהֵל לָהּ". הנה קריאת השכמה למנהיגים: "מנהיגים התעוררו! עליכם לנהל באחריות , את שמירתם וביצורם של-המשילות וקדושת החיים, שהופקדו בידיכם ". אך נביא הנחמה גם מותיר אותנו בסיום ההפטרה , בקורטוב של אופטימיות ותקווה, בבשורת המשילות וקדושת החיים: "מַה נָּאווּ עַל הֶהָרִים רַגְלֵי מְבַשֵּׂר, מַשְׁמִיעַ שָׁלוֹם מְבַשֵּׂר טוֹב מַשְׁמִיעַ יְשׁוּעָה".
כותב: ד"ר זאב פרידמן, מנכ"ל עמותת מלב"ב
