יום בהיר אחד, צבי לוריא יצא לאסוף את נכדו מהגן, וכמעט חזר הביתה עם ילד אחר.
המאורע המביך הזה מוביל אותו לפגישה דחופה עם נוירולוג, ואבחנה – התחלה של התפתחות דמנציה. החל מאותו רגע גורלי חייו של לוריא ומשפחתו מסתחררים. בעדינות ובהומור, א.ב. יהושוע לוקח את הקוראים למסע בנעליו של מי שמתמודד עם השלבים הראשונים של המחלה.
הרומן מטיב לתאר את השפעת המפגש הראשון עם האבחנה על המתמודד עם דמנציה ומשפחתו. לוריא, מהנדס דרכים בן 73, מגיב בשעשוע מסוים ל"שכחנות" שלו. אישתו וילדיו לא מבינים את שאננותו, ונאבקים לא לקבל את רוע הגזירה. הסיבות להתפתחות דמנציה עדיין אינן מובנות, ובתוך העמימות כולם מנסים למצוא את השעיר לעזאזל. האם היציאה לפנסיה היא גרמה לכך, או שאולי תורשה?
"וכך, במקום להיות אלגית ומהורהרת, נעשית השיחה של האם עם בנה נרגשת ונרגזת. וכשהיא נגמרת, פונה אליו אשתו בזעם:
איך ייתכן שאמרת לו שפיטרנו את העוזרת?
מי אמר פיטרנו. אמרתי, צימצמנו.
כי פתאום הוא מטיח בי: אסור לך להפוך את אבא למשרת שלך.
למשרת שלך? תוהה לוריא, עד כדי כך? מה קורה לו? הוא כנראה מבוהל כל-כך מהשיטיון, שהוא מתחיל לחפש אשמים בכל פינה.
לא, לא, היא רותחת, אל תגיד שוב שיטיון. הלוא הרופא הזהיר אותך לא להגיד.
אז מה להגיד?
תגיד ערפול, טשטוש, בלבול… עוד נמצא מלים טובות יותר.
הוא מתבונן באשתו בחיבה. עודה בחלוק רחצה, לראשה כרוכה מגבת כמו טורבן, ולמרות גילה היא נראית כרקדנית הודית או טורקייה. האם תעמוד בשיטיון שלו אם ייקרא בשמות אחרים?"
המתח הולך וגובר כשבני המשפחה דוחפים את לוריא להסתיר את מחלתו המביכה ממכרים ולהתנדב לפרויקט גרנדיוזי כדי לשמור על אורח חיים פעיל. הוא מצטרף כיועץ למהנדס צעיר, ויחד הם יוצאים לתכנן מנהרה שתעבור מתחת לאתר עתיקות אי שם במדבר. בזמן שסביבתו בוחנת את תפקודו ללא הרף, לוריא, ספק מתוך נוחות וספק בשל המחלה עצמה, מרשה לעצמו להרפות ולהיסחף אחר התפוררות זיכרונו, עצמאותו ועצמיותו.
יחסו של הגיבור למצבו מעורר תהייה לא פעם. אל מול הדמנציה ש"מכרסמת" במוחו אין בו התנגדות או כעס, אלא סוג של פליאה. קצת כמו אליס בארץ הפלאות, סקרנותו מובילה אותו למסע אל עמקי נפשו, בזמן שחלקים ממנה מתפוגגים בתהומות השכחה. מחלתו מסירה ממנו את עול הוויסות העצמי וההישמעות לכללי החברה, ומפנה מקום ליצירתיות, סקרנות ותשוקה.
א.ב. יהושוע חלק שהספר נכתב בעקבות מחלתם של חבריו (ביניהם הסופר עמוס עוז), אותם ליווה עד יום מותם. לא צריך להתאמץ לזהות בין השורות את הדיאלוג המורכב עם המוות והחרדה מפניו. בני משפחתו של לוריא מאשימים אותו שוב ושוב במשיכתו אל המוות, להתנתק מהחיים טרם זמנו. בכל זאת, הספר מותיר את הקוראים עם התהייה – אם לא נתמקד במאבק והחרדה בדרך הבלתי נמנעת אל המוות, אולי לפחות נצליח ליהנות מן הנוף?
כתבה: מאיה הכט, מלב"ב לקהילה
