זכיתי לצפות בסרט "האב" (The Father) מאת המחזאי והבמאי הצרפתי פלוריאן זלר. הסרט, שיצא לאחרונה לאקרנים וקצר ביקורות חיוביות מבוסס על מחזה שכתב בהשראת המפגש שלו עם אנשים עם דמנציה.
בראיון עם זלר , הוא סיפר שסבתו גידלה אותו, וכשהיה בן 15 היא החלה לסבול מהתסמינים של דמנציה.
לדבריו, כבר כשהמחזה עלה בצרפת, הוא עורר תגובות רגשיות עזות כיוון שהוא דן בשאלות אנושיות אוניברסליות:
איך להתמודד עם הדילמות שצפות כשהאנשים האהובים עלינו כשהם מתחילים לסבול מתסמינים של דמנציה? איך לאזן בין הצרכים ההולכים וגוברים שלהם, והצרכים שלנו כמטפלים? איך מתמודדים עם הפחד? עם האשמה?
הסרט מציג בפנינו את סיפורו הנוגע ללב של אנתוני (בגילומו המופלא של אנתוני הופקינס), גבר שרמנטי אך נוקשה המתמודד עם דמנציה בדרגת חומרה בינונית. בתו היחידה, אן (אוליביה קולמן), מנסה כמיטב יכולתה לדאוג לאביה למרות חוסר שיתוף הפעולה מצידו. בזמן שאביה מנסה להבין את המתרחש סביבו, היא מנסה לנווט דרך ההתמודדות עם הכנסת עובדת סיעודית לבית, המתיחות מול בן הזוג שאינו מבין את מצבו של האב, והמתח סביב האפשרות של מעבר למסגרת סיעודית.
הסרט מוגש מנקודת מבט יוצאת דופן – דרך עיניו של אנתוני. פלוריאן זלר הטיב לעשות שימוש במדיום הקולנועי כדי להעביר את הבלבול ההולך וגובר של אדם המתמודד עם דמנציה אל הצופים: מעברים חדים בין סצנות שמתרחשות ללא רצף כרונולוגי ברור, חילופי שחקנים ואפילו עיצוב הסט מותירים את הצופים נטולי יכולת להתמצא בזמן ובמרחב, בדיוק כמו הגיבור בסרט.
במובנים מסוימים, "האב" הינו סרט מתח ההופך את הצופים בו לבלשים. לכל אורך הסרט נותרתי על קצה הכיסא, מנסה לחבר את הפרטים ולהבין. בדיוק כמו אנתוני המחפש ללא הרף אחר שעון היד שלו – העוגן הנכסף – כך גם אני חיפשתי רמזים לאמת, לרצף, למציאות – לשווא. כיצד באמת נראית אן? האם זו דירתה, ביתו של אנתוני, או המרפאה של הנוירולוגית? האם אלו קרעי זיכרונות רחוקים, או התרחשות עכשווית? יחד עם הגיבור, נאבקתי לחבר בין פיסות המידע ולהבין מה קרה. יחד איתו, הוצפתי חרדה אל מול חוסר הידיעה.
החרדה שמעורר הסרט היא אלמנט חשוב ביחס לתגובותיו הפרנואידיות והתוקפניות של אנתוני. קל יותר להבין מדוע הוא מתקשה לעקוב אחר המתרחש, מוצף תסכול וחושד שהסובבים אותו פועלים מאחורי גבו. כמה מפחיד (ומכעיס!) להיות תלויים באחרים מבלי להיות מסוגלים להבין מדוע. באותה נשימה, קשה שלא לכאוב יחד עם אן כשהיא יוצאת מגדרה לטפל באביה כפוי הטובה.
למרות שסיפורה מוצג מנקודת המבט של אנתוני ולכן קשה להבנה, עדיין ניכר שהיא משלמת על כך מחיר כבד. הלב נשבר כשהיא סופגת בהשלמה את תוקפנותו ההולכת וגוברת, עם החמרת התסמינים.
אין ספק שהצפייה בסרט היא חוויה לא פשוטה. למרות הידיעה מראש שמדובר בנושא כאוב, קשה לצפות את הטלטלה הרגשית שהסרט מצליח לייצר מתוך הקרבה הגדולה לחוויה של אנתוני – ולמציאות הכה מוכרת של החיים עם ולצד הדמנציה. הסרט רצוף ברגעים ריאליסטיים מאוד מחייהם של מטפלים עיקריים, ולעיתים השיקוף יכול להיות בלתי נסבל. בכל זאת, מדובר בהזדמנות יוצאת דופן ללכת בנעליהם של אנשים אהובים שכבר לא חווים את העולם באותו אופן כמונו. בין אם תלכו בעצמכם או תשלחו את בני המשפחה שפחות מצליחים להבין את המצב – מומלץ להצטייד בטישו בנוסף לפופוקורן…
צפייה נעימה!
כתבה:
מאיה הכט, נוירופסיכולוגית שיקומית בהתמחות, מלב"ב לקהילה
