fbpx

חילוץ מבדידות

"מתי קשה לי את שואלת? בעיקר בשעות הבוקר כשאני מתעוררת אל יום חדש ומגלה בכל בוקר מחדש שאין לי מה לצפות מהיום הזה."
מרתה יושבת על הכורסא בביתה, בחדר המגורים מחזיקה את שפורפרת הטלפון בידה ומנסה להשיב לשאלות שאני מפנה אליה.
אל מרתה הגעתי דרך עמותת מלב"ב המעניקה שירותים וטיפולים לקשישים בקהילה, בעיקר עבור קשישים המתמודדים עם דמנציה ואלצהיימר.
ביקשתי להתנדב, והמשימה שלי היתה לאתר את אותם קשישים בודדים כדי לחשוף בפניהם את שלל הפעיליות שהם יכולים להשתתף בהן באזור מגוריהם.

בתחילה אפשר לחוש בחוסר האמון בצידו האחר של הטלפון, כמו בשיחה עם מרתה.
הנתונים לפני הצביעו על אישה בת 85, אלמנה, עצמאית אשר לא זקוקה לעזרה בבית.

"לא לא חסר לי כלום" היא אומרת כבר בתחילת הדברים "אני מסתדרת אבל..אבל…הלבד… אני לבד כל כך. מתעוררת בבוקר אל תוך הבדידות. בעיקר בימים האלה של הקורונה. הילדים לא מגיעים גם לא הנכדים, הם חוששים, גם לפני זה לא הגיעו יותר מדי…הם עסוקים בענייניהם. וכמה כבר אפשר לראות טלוויזיה ולשמוע רדיו ……
והנה עכשיו כשאת מתקשרת, סוף סוף מישהו שמדבר אלי…אלי!…שואל אותי שאלות ומתעניין בי."
אני מעלה בפניה את ההצעה להגיע לאחד ממרכזי היום לקשישים.
"זו בעיה", היא משיבה, "זה לא קרוב לבית שלי, וכדי להגיע לשם אני צריכה לנסוע באוטובוס, והאוטובוסים.. את יודעת ממש מפחידים אותי . אני עולה והנהג לא שם לב וסוגר את הדלת.. פעם אפילו נפלתי ושברתי את הרגל…

אנחנו שותקות.
"אפשר להתקשר אליך פעם בשבוע?" שאלתי.
"אפילו יותר. כל מה שתעשי כדי לחלץ אותי מתחושת הבדידות", היא עונה בכאב.

שיתוף ב facebook
שיתוף ב email
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp

השיחות שחוזרות על עצמן

בפעם הראשונה ששושנה, המתנדבת מעמותת מלב"ב התקשרה לאליעזר הזקן, היא לא יכולה הייתה לצפות את המסע אליו תיסחף בחודשים הבאים. כשהגיעה להתנדב במלב"ב, היא קיבלה

להמשך קריאה

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו לקבלת עדכונים ומידע מקצועי!