שמי דבורה לוי, בעבר עבדתי כאחות והתמחיתי בגריאטריה. בעשרים השנים האחרונות אני בגמלאות.
לפני מספר שנים התנדבתי במרכז יום מלבב פסגת זאב ובשל בעיות רפואיות חיפשתי תחום אחר במלבב להתנדב בו בישיבה, וכך הגעתי למלבב מוקד הקשר להפגת בדידות.
במוקד משוחחים עם קשישים בטלפון, והמוטו הוא- אוזן קשבת לגיל השלישי.
אני מתנדבת במוקד למעלה מחמש שנים, ובכל שבוע אני משוחחת עם 29 קשישים, דורשת לשלומם ולבריאותם. בתקופת הקורונה שוחחתי בכל שבוע עם 50 קשישים ברובם חיים בבדידות.
אני מרגישה שהתפקיד הזה בעל משמעות גדולה עבורי ונוצר קשר חם וקרוב עם האנשים בקו השני. מטרת השיחה היא להראות אמפתיות, להבין אם האדם בצד השני זקוק לעזרה ולהפעיל את הגורם הרלוונטי שימצא לכך פיתרון. למרות שהשיחהמקיימת פעם בשבוע, האנשים מחכים בקוצר רוח לשיחה איתי והתחושה היא של קשר של חברות קרובה. בשיחות איתם הם משתפים על סדר יומם, על מצב בריאותם והקשר עם בני משפחותיהם, על אירועים חשובים שקרו להם ואף על הקשר עם העובדים הזרים המטפלים בהם.
לעיתים הם מבקשים לפגוש אותי. אני שומעת מהם משפטים כמו: "חבל שאני לא רואה אותך", "רוצה להיפגש איתך", "את הלב שלי את הנשמה שלי", "מחכה ליום שני על הדקה לדבר איתך", "רק בורא עולם יודע איפה את בליבי" ועוד.
אני מרגישה שליחות וחשיבות רבה בשיחות האלו וזה נותן עוגן, קשר קבוע גם לקשישים אשר יש להם משפחה. נוצר קשר טוב שהוא הדדי והם מרגישים שאני פה עבורם ובשבילם ומוכנה לשמוע ולתרום לשלוות הנפש שלהם – וזה גם תורם לשלוות הנפש שלי.
תראו איך שיחה קצרה יכולה לחולל פלאים.
