לפני כמעט 40 שנה הוקם בהולנד מקום מיוחד במינו – כפר קטן ופסטורלי, עם בתי קפה וחנויות, שבו כל העובדים – מהקופאי ועד המלצרית – הוכשרו כיצד לתקשר נכון עם אנשים עם דמנציה. הכפר נועד ליצור מסגרת שמתאימה לצרכים הייחודיים של אנשים עם דמנציה בשלבים מתקדמים. התפיסה שעומדת בבסיס של כפרי הדמנציה ההולנדיים היא שמרחב נגיש ובטוח יאפשר להם לתפקד ולשמור על עצמאות יחסית ואיכות חיים טובה יותר למרות המגבלות. הדיירים בכפר מסתובבים בחופשיות, יוצאים לסידורים ונהנים במקומות בילוי ללא חשש שילכו לאיבוד, יסתבכו עם כסף בקופה או יתקלו ביחס מזלזל מצד אנשי שירות שאינם מבינים את מצבם. עם השנים הוקמו עוד כפרים דומים ברחבי העולם, ונראה שהם זוכים להצלחה. עם זאת, הם עוררו גם לא מעט ביקורת.
מרחב מאפשר או פטרונות מוגזמת?
המתנגדים לרעיון של כפרי הדמנציה טוענים שמדובר בהסתרה וניתוק של אנשים עם דמנציה מהקהילה. למשל, הם אינם יכולים לגור עם בני זוגם במתחם. כיום ידוע שהחיים בתוך הקהילה בפני עצמם מהווים גורם משמר שמאט את קצב ההידרדרות של אנשים עם דמנציה. ההשפעה היא לא חד צדדית – הפרדה של אנשים עם דמנציה למרחב מוגן אך סטרילי צפויה להשפיע גם עלינו כחברה. יש לא מעט סטיגמות לגבי זיקנה בכלל ודמנציה בפרט – איך הן יושפעו מכך שאנשים שחיים עם דמנציה יחיו בכפרים סגורים ויעלמו מהנוף? מחקרים חברתיים מראים שיש אמת במשפט "רחוק מהעין – רחוק מהלב". בהיעדר היכרות קרובה עם אנשים שחיים עם דמנציה כחלק מחיי היום-יום, הדימוי השלילי המיוחס להם צפוי להתחזק.
מבקרים אחרים מדגישים את המלאכותיות בכפרים הללו. עצמאותם היא אשליה, אותה מרבים להשוות לסיפור הסרט – "המופע של טרומן". גיבור הסרט נולד וגדל בתוך בועה, עיירה סגורה בה כולם שחקנים המשחקים דמות בסדרת טלוויזיה – חוץ ממנו. סיפור חייו נשלט על ידי במאים ותסריטאים שגורמים למפגשים והתרחשויות סביבו. טרומן אינו מודע למצבו, ומגיב באופן אותנטי – אך האם באמת יש לו חופש פעולה? האם באמת ניתן להיות עצמאיים כאשר הסביבה הינה מלאכותית ומכווינה את החי בתוכה לאורח חיים מסוים? או במקרה של כפר הדמנציה, האם העמדת הפנים שניתן להיכנס לסופר ולקחת מוצרים מבלי לשלם מכבדת את האדם עם הדמנציה? מנגד, אם קיומו של סופר כזה מאפשר איכות חיים טובה לאנשים עם דמנציה בסוף ימיהם, אולי מדובר בהתפשרות טובה דיה?
לא פשוט להכריע בשאלות המוסריות שמעלים כפרי הדמנציה. עם זאת, על אף שכפרי הדמנציה אינם אידיאליים (ובכל מקרה אין כפר כזה בארץ), יש לא מעט דברים שנוכל ללמוד מהם על שיפור איכות החיים של אנשים עם דמנציה שניתן ליישם גם בחיים בקהילה. בכך שנאמץ חלקים מן המודל ונשלב אותם בחיי היום יום, נוכל למצוא פתרון ביניים שנהנה מהטוב שבשני העולמות – הנגישות והמוגנות של הכפר לצד הפעלתנות והשייכות של הקהילה.
הנה כמה רעיונות שמצאו חן בעיננו במיוחד:
עיצוב סביבתי נגיש
אחד מהרעיונות הבסיסיים של הכפר הוא עיצוב הסביבה – מהחדרים הפרטיים ועד הרחובות – באופן שנגיש לאנשים שהליכתם אינה יציבה, להליכונים ולכיסאות גלגלים. בחירת הצבעים גם היא נועדה להקל על אנשים שהראייה שלהם נפגעה. שילוב של חשיבה כזאת בגופים שאחראיים על המרחב העירוני תועיל לכולנו. מרחב נגיש יותר מחייב מדרכות ישרות וללא בורות, ספסלים למנוחה, שילוט ברור, פשוט ובולט לעין. יצירת מסלול הליכה מעגלי בפארקים יכול לסייע לאדם עם דמנציה ויקטין את הסיכוי לשוטטות – אבל גם ישמור על ילדים קטנים שעלולים ללכת לאיבוד. האם כבר יש באזור מגוריכם מרחבים נגישים שיקיריכם יכולים ליהנות מהם?
תרבות נגישה
הדיירים בכפר הדמנציה יכולים לשוטט ולהיכנס מתי שירצו וללא מגבלה לתיאטרון, קולנוע או בית קפה ולהנות מחיי תרבות מעשירים שמגרים את המוח ומשמרים את התפקוד. במרחב הקהילתי נגישות ברמה הזאת אינה מתאפשרת, אבל זה לא אומר שלא ניתן ליישם את הרעיון גם אצלנו! מופעי רחוב, הקרנות סרטים במתנ"ס השכונתי ותערוכות במרחב הציבורי (כמו הפרויקט המקסים הזה) יכולים לספק חשיפה לתרבות מזדמנת ומעשירה בטיול השגרתי בשכונה.
הכשרת אנשי שירות לעבודה עם אנשים עם דמנציה
הדבר ששבה במיוחד את ליבנו באורח החיים בכפר הדמנציה הוא הנוכחות של אנשי שירות ואנשי מקצוע שהוכשרו לעבוד עם אנשים עם דמנציה למרות שהם אינם ממקצועות הטיפול. הכשרה שכזו לעובדים במכולת, במספרה, בבנק ובבית הקפה הייתה יכולה לאפשר ליקירנו לשמור על עצמאותם ביותר חלקים מחיי היומיום שלהם. לדוגמא, תושבי הכפר בהולנד יכולים להיכנס לסופר שבמתחם, ולבחור לעצמם את הפריטים שהם זקוקים להם ולקחת אותם לדירתם. הם יכולים לבחור לעבור בקופה, אך לא ידרשו לשלם. אם יתבלבלו, עובד בסופר ידע כיצד להרגיע ולסייע להם להתמצא בחנות – או לחזור הביתה.
שירות שכזה כנראה לא יכול להתקיים בקהילה, אבל בהחלט אפשר לחשוב על שירותים דומים שיכולים לעזור. למשל, אם ישנה מכולת שכונתית ותיקה ומוכרת, אולי אפשר לגייס את עזרתם וללמד אותם על הצרכים של יקירנו? אולי אפילו ליצור הסדר רישום (כן כן, כמו של פעם) שיפתור את הקושי בהתעסקות עם כסף. בנוסף, כבר היום יש אנשי מקצוע מתחומים שונים שמתמחים במתן שירותים לאנשים עם דמנציה במסגרת בתי אבות. כמה נפלא היה יכול להיות אילו היה מאגר מידע של שירותים נגישים לאנשים עם דמנציה כמו מספרות, מרפאות, מוניות ועוד? אם אתם מכירים ספר רגיש שמבין איך לעבוד עם סבתא למרות הרגישות החושית, נהגת מונית שמבינה את הבלבול של אמא ומצליחה לעזור לה להגיע ממקום למקום בבטחה, או רופא שיניים שיודע איך לעזור לאבא לעבור את הטיפול בשלום, אפשר להמליץ עליהם כאן.
כתבה:
מאיה הכט, נוירו-פסיכולוגית שיקומית בהתמחות, מלב"ב לקהילה
בסיועה של אוריה ליבוביץ-שמריה, מרפאה בעיסוק בשירות מלב"ב עד הבית.
