שליטה עצמית או ויסות עצמי, הם יכולתו של האדם לבקר ולהתאים את מחשבתו, רגשותיו והתנהגותו על פי הנורמות החברתיות, לצורך השגת מטרה כלשהי או הסתגלות למצב מסוים. שליטה עצמית כוללת את היכולת לשלוט בדחפים, לווסת ולכוון את ההקצאה של משאבי הקשב, ולווסת את התגובה הרגשית.
הספרות המקצועית העוסקת בשליטה עצמית ובהשלכותיה, יודעת לספר על כך, שהעדר שליטה עצמית עלולה לגרום להשלכות של התנתקות , של תוקפנות ,הרס עצמי ושל הרס אחרים. המשאב של שליטה עצמית הוא אח תאום למשאב של דחיית סיפוקים, שהיא היכולת להמתין, במטרה להשיג דבר מה. היכולת הזו נחשבת כתכונת אישיות.
הפסיכולוג דניאל גולמן בן דורנו גילה, שיכולת זאת היא מרכיב חשוב באינטליגנציה רגשית. אנשים ללא תכונה זו , מעוניינים בסיפוק מידי, כאן ועכשיו, בכל עת ועלולים לסבול משליטה עצמית נמוכה.
פרשתנו מאירה לנו את נושא -הגבולות והשליטה העצמית, בחמש מערכות.
המערכה הראשונה – היום השמיני- המספר – 8 , ומשמעותו לגבולות ושליטה עצמית:
כך פותחת פרשתנו : ״ וַיְהִי, בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי, קָרָא מֹשֶׁה, לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי, יִשְׂרָאֵל " (ויקרא, ט', א' ). המספר שמונה מסמל ביהדות את העל טבעי. העולם נברא בתוך גדרי הטבע – שישה ימי בריאה ויום אחד של מנוחה, סה"כ שבעה ימים, בהם העולם מתנהל כסדרו. שמונה הוא מה שמעל לטבע או כמו שמובא בספרי חסידות: "שבע – זה טבע, שמונה – זה מעל הטבע". בטבעו של האדם, טבוע יצר ההשתוקקות, החמדה וההשגה. עינינו וליבנו חומדים ורוצים דבר מה, ללא הצבת מנגנון פנימי של שליטה עצמית , בדמות של גדרות וגבולות. הנה בא המספר שמונה ומציב לנו תמרור של העל טבעי – לשלוט על יצרינו, לגלות אחריות ומשמעת פנימית, לדעת לרסן תאוותינו, גם אם זה נגד הטבע שלנו. כך גם נוכח המספר – 8, בברית המילה לרך הנולד – ביום השמיני. משמעות הברית היא קבלת שייכות לעם היהודי, להכניסו לבריתו של אברהם אבינו, לאותה מסגרת של ברית, ששמרה ושומרת על זהותנו היהודית אלפי שנים, שיש בה – מחויבות, הצבת גבולות וסוג של ציות.
״ וַיְהִי, בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי, קָרָא מֹשֶׁה, לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי, יִשְׂרָאֵל " רש״י מבהיר לנו את המיוחדות ביום זה: ״שמיני למילואים הוא ר״ח ניסן שהוקם המשכן בו ביום ונטל עשר עטרות השנויות בסדר עולם״. בהמשך הפרשה אנו עדים לשיא ההתרגשות והשמחה, כמו השמחה וההתרגשות בברית המילה – ״וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, אֶל אֹהֶל מוֹעֵד, וַיֵּצְאוּ, וַיְבָרְכוּ אֶת הָעָם; וַיֵּרָא כְבוֹד ד', אֶל כָּל הָעָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ, מִלִּפְנֵי ד', וַתֹּאכַל עַל-הַמִּזְבֵּחַ, אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים; וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ, וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם" ( ויקרא, ט', כג'- כד' ).
הסרת העורלה בטקס הברית ביום השמיני, מסירה את הטבעי ,האנושי והאינדיבידואלי, לעבר הצבת אתגר קולקטיבי שידרוש מאמץ, לפעמים אפילו על טבעי, בהתמודדות מול פיתויים ויצרים, שעלולים להוריד אותנו לשוליים אפלים. הסרת העורלה ביום השמיני, כמוה כהסרת מסיכה , שלא פעם היא מזויפת וצבועה, שמציגה תמונה ראויה כביכול כלפי חוץ, אבל מאחורי המסכה , מסתתרת דמות דמונית ואפילה. היום השמיני הוא היום של קבלת ברית הזהות היהודית וההשתייכות למשהו גדול יותר של קולקטיב בדמותו של עם, וקבלת מסגרת של גבולות שיש בה עולם של היתרים אך גם איסורים- עשה ולא תעשה.
כך בפרשתנו בשבת מברכין של ראש חודש ניסן, המספר שמונה– "שמיני למילואים שהוא ר״ח ניסן שהוקם המשכן בו ביום ונטל עשר עטרות השנויות בסדר עולם״. ראשיתו של חודש החירות כמאיר משמעות של חירות האדם, בשליטה עצמית ואחריות על גורלו, אך בכפיפות למסגרת קולקטיבית רחבה בהתנהלות חיי המשכן, בסדר עבודת הקורבנות, בכללים מדויקים של מידות הכלים ובמידות זמני העבודה. הנה כי כן, היום השמיני להקמת המשכן , הוא סוג של תחזוקת קולקטיב של קהילה ושל עם ושימורו- על ידי תקשי"ר במשכן ומחוצה לו – מה מותר מה אסור.
המערכה השנייה-היום השמיני-הכפרה על חטא העגל והקשרה לגבולות ושליטה עצמית:
"ויְהִי, בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי, קָרָא מֹשֶׁה, לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי, יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר אֶל-אַהֲרֹן, קַח לְךָ עֵגֶל בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה תְּמִימִם; וְהַקְרֵב, לִפְנֵי ד' ".(ויקרא, ט', א'-ב')
רש"י מפרש : "קַח-לְךָ עֵגֶל- להודיע שמכפר לו הקב"ה ע"י עגל זה, על מעשה העגל שעשה".
כך למדנו : וַיַּרְא הָעָם, כִּי-בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן-הָהָר; וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל-אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ–כִּי-זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ…. וַיִּתְפָּרְקוּ, כָּל-הָעָם, אֶת-נִזְמֵי הַזָּהָב, אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם; וַיָּבִיאוּ, אֶל-אַהֲרֹן. וַיִּקַּח מִיָּדָם, וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט, וַיַּעֲשֵׂהוּ, עֵגֶל מַסֵּכָה" ( שמות, לב' ,ג'-יב'). הנה כי כן, הקמת המשכן והעבודה בו על כלליו ודקדוקיו, היא תשובת המשקל של שליטה עצמית וקביעת גבולות, כאנטי תיזה להתפרקות מנגנוני השליטה העצמית של העם בחטא העגל.
בשנת 1989 הוצב פסל ברונזה מוזהב, מול בניין הבורסה בניו-יורק. הפסל, שכינויו – "השור המסתער", הוכן על ידי האמן ארתורו די מודיקה כמתנת חג המולד לתושבי ניו-יורק,לחזק את רוחם הנכאה של האמריקנים בעקבות משבר הבורסה של שנת 1987.די מודיקה בחר מוצג של פסל שור משום שהוא משמש, החל מהמאה ה-18, סמל לעליות שערים בבורסה האמריקנית. דומה שהשור בעבודת הקורבנות במשכן , נוכח במרחב של תמרורי אזהרה של שליטה עצמית וקביעת גבולות, בעבודה במשכן, כאנטי תיזה לעגל הזהב בעבודה בוולסטריט.
המערכה השלישית –היום השמיני והעדר שליטה עצמית של נדב ואביהו :
״ וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ, קְטֹרֶת, וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ד', אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה, אֹתָם וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ד', וַתֹּאכַל אוֹתָם; וַיָּמֻתוּ, לִפְנֵי ד'."(י', א'-ב' ).
בני אהרון מפגינים העדר שליטה עצמית ואי יכולת לדחיית סיפוקים, בכך שהקריבו אש זרה, במקום שירותם במשכן. הם מחליטים על דעת עצמם, בניגוד לכללים ולנהלים ומבלי שביקשו רשות מהממונים עליהם. הם מקריבים אש זרה שלא צוו.
מה היה חטאם של בני אהרן ,שנגזר עליהם עונש כה חמור, של מוות בשריפה ?
המדרש מספר לנו : ״ שלא חלקו כבוד לאהרן. שלא נטלו עצה ממשה. איש מעצמו יצאו ולא נטלו עצה זה מזה״ (ספרא, ויקרא י׳, ו׳). "שחצים היו" ( ויקרא רבה ,כ', י'). הם גם חטאו בטיפה המרה : " דתני רבי שמעון- לא מתו בניו של אהרן, אלא על שנכנסו שתוי יין לאוהל מועד" (ויקרא רבה, יב').
הנה לנו במערכה הראשונה גורמים המשפיעים על העדר שליטה עצמית– לא מכבדים את אביהם אהרן ולא מקבלים את סמכותו, גם לא מאפשרים לעצמם זמן מסוים , לחשוב ולהתייעץ טרם יעשו מעשה. הם לא מנהלים סיכונים בדבר האיום המרחף מעל ראשם. הם לא שוקלים את ההשלכות למעשה ותוצאותיו החמורות, שהרי הם משרתים בקודש במשכן והם יודעים גם יודעים, שמלאכת הקמת המשכן התבצעה על פי הספר ובהתאם להנחיות משה ואהרן, בכפיפות לציווי ולהנחיה של הקב"ה. הם לא הפנימו ולא הטמיעו את דרכו של אביהם אהרן: "ויעש כאשר ציווה ה' את משה": (ויקרא טז', כד' ) .גם העובדה שחטאו בטיפה המרה לא תרמה ליכולת השליטה העצמית שלהם.
בני אהרן נדב ואביהו, למרות שנועדו לגדולות, שוברים את כל הכלים ,הכללים והנורמות, במרחב הקדוש של מקום עבודתם ככוהנים בעבודת המשכן , הם מזלזלים בסמכות ובהיררכיה . הם בזים לבירוקרטיה של מסגרת ,כללים ונהלים של עבודת המשכן . הם אינם מכבדים את הפרוטוקול המקצועי של תהליכי העבודה במשכן, כפי שמפורטים בפרשתנו. הם פועלים במרחב עבודה, ללא גבולות וללא איזונים ובלמים. הם אנשים מתלהבים, חסרי מעצורים ,נעדרי גבולות ושליטה עצמית ובעלי יכולת נמוכה לדחות סיפוקים מידיים. הם אנשים הישגיים המקדשים את המימוש העצמי והאני. הם מקדשים את העכשוויזם, כאן ועכשיו.
דומה שהספר המונומנטלי – "מרד הנפילים"(1957) של הסופרת היהודייה האמריקאית איין ראנד (1905-1982),מאיר במידה מסוימת את ניתוח המקרה של נדב ואביהו בני אהרון. ראנד כוהנת האדוניזם, האינדוידואליזם והמימוש העצמי, תיארה את האדם האידיאלי להשקפתה: "מי שחי למען עצמו, הוא זה שמסוגל להשיג את כל הדברים המפארים את המין האנושי". גיבור ספרה ג'ון גאלט, מצוטט בנאומו:" כי לעולם לא אחיה למען אדם אחר, ולא אבקש מאדם אחר שיחיה למעני".
המערכה הרביעית –היום השמיני – גבולות ושליטה עצמית של אהרן :
הנה לנגד עינינו תגובתו של אהרן למות שני בניו: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן, הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ד' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ, וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם, אֶכָּבֵד, וַיִּדֹּם, אַהֲרֹן" ( ויקרא, י', ג'). היינו מצפים לתגובה אנושית סוערת ומוחצנת של אהרן, אביהם של נדב ואביהו. אך אהרן מפגין לנו איפוק ושליטה עצמית שנתפסת כבלתי אנושית ולא טבעית, בסיטואציה כה עוצמתית ומטלטלת. אך אהרן מתכנס בתוך עצמו, בולם את רגשותיו וגוזר על עצמו דממה ושתיקה. סוג של שתיקה רועמת. אהרן מקבל על עצמו את כללי ההתנהגות המתחייבים במרחב השירות במשכן. אהרן מכריע לטובת ערך הנאמנות וחובת הציות לאחיו משה ולקב"ה, גם אם בתוכו מתחוללת סערה של רגשות וסאת יגון וצער. שכן, אבא זה אבא ודרושים כוחות נפש עילאיים ובלתי אנושיים, לגזור על עצמך איפוק בסיטואציה חריגה זאת. בדיאלקטיקה שבין המחויבות לשירות הציבורי ,לבין הרגישות לאישי , מכריע אהרן בשליטה עצמית יוצאת דופן לטובת הציבורי – "וַיִּדֹּם, אַהֲרֹן".
המערכה החמישית –היום השמיני- גבולות ושליטה עצמית במאכלות האסורים :
בסיומה של פרשתנו מוקדש פרק ארוך, המפרט את הכללים המדויקים שעל פיהם יש לנהוג במאכלות המותרים והאסורים לאכילה: " וַיְדַבֵּר ד' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן, לֵאמֹר אֲלֵהֶם. דַּבְּרוּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר: זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ, מִכָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ. כֹּל מַפְרֶסֶת פַּרְסָה, וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע פְּרָסֹת, מַעֲלַת גֵּרָה, בַּבְּהֵמָה אֹתָהּ, תֹּאכֵלוּ….. לְהַבְדִּיל, בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר; וּבֵין הַחַיָּה, הַנֶּאֱכֶלֶת, וּבֵין הַחַיָּה, אֲשֶׁר לֹא תֵאָכֵל" (ויקרא, יא', א'-מז').
דומה שיש כאן רלוונטיות לנושא דיוננו, על שליטה עצמית וקביעת גבולות ברורים , למותר ולאסור במרחב חיינו. זאת תשובת התיקון והשיקום לאירוע הטראומטי של מות שני בני אהרן.
המסר מאד ברור – לא הכול מותר. לא כל דחף לסיפוקים, מותר ולגיטימי. גם בחולשה אנושית של תאווה לאכילת בשר שמגרה אותנו ומנסה לשלוט על עצמנו, עלינו להפעיל את מנגנוני הבקרה והשליטה העצמית. זאת אחריות אישית שלנו לרסן עצמנו – " לְהַבְדִּיל, בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר; וּבֵין הַחַיָּה, הַנֶּאֱכֶלֶת, וּבֵין הַחַיָּה, אֲשֶׁר לֹא תֵאָכֵל ".
הנה חווינו חמש מערכות של היום השמיני בפרשתנו ,שמעניקות משמעות, מהי קירבה אמיתית שיש בה הַקְרָבָה מותרת של גבולות ושליטה עצמית של אש יהודית, לעומת הַקְרָבָה אסורה של אש זרה.
שבת שלום ומבורכת
כותב: ד"ר זאב פרידמן, מנכ"ל עמותת מלב"ב
