שתי מילים מהדהדות בימי מלחמת "שאגת הארי" – קִירְבָה והקרבה.
אנו מתמודדים כבר 20 יום במרחבים סגורים ופתוחים, אל מול אתגרי השעה. אנו נתבעים לקִירְבָה ולהקרבה בתוכנו, על מנת לצלוח ביחד, את המציאות המורכבת, עימה אנו מתמודדים 24/7.
פשר הקִירְבָה וההקרבה שבתוכנו, נובע מצדקת המלחמה ומטרתה.
פשר הקִירְבָה וההקרבה מתכתב גם עם פרשתנו בראשיתו של ספר ויקרא, וכך היא פותחת: "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה; וַיְדַבֵּר ד' אֵלָיו, מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לד' מִן הַבְּהֵמָה, מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן, תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם " (ויקרא, א', א'-ב').
הנה לפנינו מחלוקת מהותית ומכוננת בין שני ענקי רוח – הרמב"ם והרמב"ן, בניסיונם להתחקות אחר פשר הקורבנות ומהותן.
הרמב״ם ( 1138-1204) מציג את הגישה התרפויטית מניעתית. בני ישראל במצרים ואחר כך במדבר, חיו במרחב סביבתי אלילי של פולחן הקרבת קורבנות. על מנת להרחיקם בדיעבד, ממרחב העבודה הזרה ולהכשירם להיות עם סגולה, היה צורך במתווה תרפויטי מניעתי , מעין תרופה למכה, ביצירת מרחב בידוד סטרילי של הקרבת קורבנות, ייחודי יהודי משלהם.
כדברי הרמב"ם: "שאי אפשר לצאת מן ההפך אל ההפך פתאום, ולזה אי אפשר לפי טבע האדם שיניח כל מה שהורגל בו פתאום…והיה המנהג המפורסם בעולם כולו, שהיו אז רגילין בו, והעבודה הכוללת אשר גדלו עליה, להקריב מיני בעלי חיים בהיכלות ההם, אשר היו מעמידים בהם הצלמים ולהשתחוות להם ולקטר לפניהם…לא גזרה חכמתו ותחבולתו המבוארת בכל בריותיו, שיצווינו להניח מיני העבודות ההם כולם ולעזבם ולבטלם, כי אז היה זה מה שלא יעלה בלב לקבלו, כפי טבע האדם שהוא נוטה תמיד למורגל…ומפני זה השאיר ד' מיני העבודות ההם והעתיקם מהיותם לנבראים ולעניינים דמיוניים…וציוונו לעשותם לו יתעלה וציוונו לבנות היכל לו ועשו לי מקדש ושיהיה המזבח לשמו ושיהיה הקורבן לו " (מורה נבוכים, חלק ג', לב' ) .
הרמב״ן (1194-1270 ) חולק על הרמב״ם ומציג את הגישה התיאולוגית החינוכית המעצבת למעשה הקורבנות, שתכליתה להגשים את היעוד והקירבה לד׳. לדבריו, הקורבן תכליתו, להביא לכתחילה ולא בדיעבד, להתקרבות ולקִרְבָה. לא כדברי הרמב"ם כסוג של אמצעי או תרופה, כמנגנון הגנה בדיעבד, כמניעה נגד השפעות סביבתיות קיימות של עבודה זרה.
נֹאמַר, שהרמב"ם מתמקד במהות ההקרבה ואילו הרמב"ן מתמקד במהות הקִירְבָה.
אבל אנו רוצים במאמרנו, דווקא להתמקד בדרך התנהלותה של המחלוקת, בדרך התבטאותו של הרמב"ן כלפי דעתו של הרמב"ם: "והנה הם (דברי הרמב"ם האלה ) דברי הבאי, וירפאו שבר גדול וקושיה רבה על נקלה…שאיננו רק להוציא מלבן של רשעים וטפשי עולם, והכתוב אומר, כי הם " לחם אשה לריח ניחוח" וגם כי לפי שטותם של מצרים לא תתרפא מחלתם בזה, אבל תוסיף מכאוב….והנה נח בצאתו מן התיבה עם שלושת בניו, אין בעולם כשדי או מצרי, הקריב קורבן וייטב בעיני ד' ואמר בו ( בראשית ח', כא') : " וירח ד' את ריח הניחוח " ויותר ראוי לשמוע הטעם שאומרים בהם, כי בעבור שמעשה בני האדם נגמרים במחשבה ובדיבור ובמעשה, ציווה ד', כי כאשר יחטא ויביא קורבן, יסמוך ידיו עליו כנגד המעשה, ויתוודה בפיו כנגד הדיבור, וישרוף באש הקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאווה, והכרעים כנגד ידיו ורגליו של אדם העושים כל מלאכתו ויזרוק הדם על המזבח כנגד דמו בנפשו, כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה, כי חטא לאלוקיו בגופו ובנפשו" (ויקרא, א' , ט' ).
אנו מבקשים לבחון את דרך ניהול השיג והשיח של המחלוקת, בדרך ההתבטאות החריגה, הגורמת לנו להרים גבה, שנוקט הרמב"ן כנגד הרמב"ם: "והנה הם (דברי הרמב"ם האלה ) דברי הבאי, וירפאו שבר גדול."
כיצד השתלחות כזאת, מתכתבת עם הארתו של רש"י ( 1040-1105 ) למילה הראשונה בפרשתנו?: "וַיִּקְרָא– לכל דברות ולכל אמירות ולכל ציוויים, קדמה קריאה לשון חיבה, לשון שמלאכי השרת משתמשין בו".
כך נחמה ליבוביץ ( 1905-1997 ) בפרשנותה, מעצימה את תמיהתנו : "יושם לב לחריפות בה מתקיף הרמב"ן את הרמב"ם בהשתמשו במליצה שאולה מדברי ירמיהו ( ו', יד') המצליף בנביאי השקר באומרו: "וירפאו את שבר בת עמי על נקלה לאמור, שלום שלום ואין שלום."
גם הריטב"א, רבנו יום טוב בן ר' אברהם בן אשבילי מספרד ( 1260-1330 ) כתב בספר הזיכרון אודות דברי הרמב"ן. ספר הזיכרון הוא הספר שכתב במיוחד להגנת הרמב"ם מהשגותיו והתקפותיו של הרמב"ן . בספר הוא דן ב- 13 מקומות בתורה, שבהם הרמב"ן מתקיף את הרמב"ם ובכל אותם מקומות, הריטב"א משתדל להיות מליץ יושר טוב לרמב"ם.
מעניין עד כמה הריטב"א שהיה רגיש לתרבות השיג והשיח, הוויכוח והמחלוקת , קרא לספרו – ספר הזיכרון, שמתכתב עם דברי הנביא מלאכי, שגם עסק בתרבות השיג והשיח , אודותיו נקרא בשבת הבאה – שבת הגדול בערב פסח: "אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ד', אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ; וַיַּקְשֵׁב ד', וַיִּשְׁמָע וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי ד', וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ " ( מלאכי, ג', טז').
הנה כי כן, הנביא מלאכי וגם הריטב"א מעבירים לנו מסר ברור – נכון שאין בית מדרש שאין בו מחלוקת, אבל אנא, נהלו המחלוקת לגופו של נושא ולא לגופו של אדם. בבקשה, נהלו השיג והשיח ביניכם, בתרבות הדיון, במתן כבוד איש לרעהו, בכיבוד דעות ששונות מדעתנו. ראוי שתשלטו על חרצובות לשונכם , תספרו עד עשר, לפני שאתם עושים שימוש במילות פוגעניות ולא ראויות כלפי זולתכם במרחב השיג והשיח.
כידוע, המנהג להתחיל ללמד תינוקות של בית רבן חומש מספר 'ויקרא' – ספר 'תורת כוהנים'
ודיני הקורבנות, הוא מנהג קדום ושורשו עוד בבתי הספר של הכוהנים בתקופת הבית הראשון. מנהג זה שרד בעם ישראל במשך כל שנות הגלות וקיים עד היום בתלמודי התורה החרדיים.
כך מאיר לנו המדרש: "מפני מה מתחילין לתינוקות מתורת כהנים, יתחילו להן מבראשית? אלא אמר הקב"ה: הואיל וקרבנות טהורים והתינוקות טהורים, יבואו טהורים ויתעסקו בטהורים" (מדרש ויקרא רבה).
ספר ויקרא מקרין תמימות ,כמו קורבן תמים בפרשתנו: "אִם עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן הַבָּקָר, זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ …וְאִם מִן הַצֹּאן קָרְבָּנוֹ לְזֶבַח שְׁלָמִים, לד' זָכָר אוֹ נְקֵבָה, תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ" (ויקרא, ג', ו')
כך גם תינוקות של בית רבן התמימים מתחילים בראשית דרכם הלימודית ללמוד את ספר ויקרא. יתכן שחשיפתם מיד לסיפורי בראשית ושמות, המאופיינים בצבעים של שנאות, קנאות, עלילות דברים, אלימות במשפחה בין אחים, רצח , משברים במסע בני ישראל במדבר, עלול להשפיע על ליבם ונפשם, כמו שלהבדיל, מחקרים מראים את ההשפעות המזיקות של סיפורי האחים יאקוב ווילהלם גרים מהמאה ה 19, על נפשם של ילדים, כמו הסיפורים – "הנזל וגרטל", ו"כיפה אדומה".
פרשתנו המציגה לנו את המחלוקת המונומנטלית בין הרמב"ן לרמב"ם, מעבירה לנו מסר ברור- כולנו בני אדם ואנו מונעים מדחפים ויצרים. סף הרגישות שלנו פעמים נמוך מאד ועלול להביא אותנו לתגובה מהירת חמה כלפי האחר. אבל רק בידינו לשלוט בעצמנו.
אז מה עושים ? פרשתנו חושפת לפנינו את התשובה.
כן, זה לא קל ודורש מעמנו קורבן , שיש בו גם קירבה וגם הקרבה. הנה כי כן, שיג ושיח, דיון וויכוח, דורש קורבן מהיחיד וגם מהציבור. כך עלינו לקרוא בקריאה נוספת, את משמעות ופשר סוגי הקורבנות בפרשתנו, זה יעזור לנו להבין יותר את האיך והדרך, בהתנהלות השיג והשיח בתוכנו.
קורבן שלמים-קורא לשלמות הדיון והמחלוקת שהיא לשם שמים ובדרך של שלום= שלמים.
קורבן החטאת – קורא להעניק הלגיטימציה לכך, שאם נהגנו לא נכון ובחוסר רגישות וכבוד כלפי האחר במהלך של התנגשות- עמדות, השקפות ודעות ונהגנו כלפי זולתנו , באופן לא ראוי, גם מתוך חטא ההיבריס והיוהרה, שרק דעתנו היא הנכונה ואין בלתה. הרי עלינו להכיר בטעותנו בדרך הקרבת קורבן החטאת. יש בקורבן סוג של חיטוי =חטאת, ותיקון עצמי.
קורבן עולה ויורד – קורא לניקיון האוירה בשיג ובשיח בינינו , בניהול ובדרך השקלא והטריא, ומקנה תשתית ראויה,כיצד לעשות זאת. פעם אתה למעלה – ידך על העליונה, ובר פלוגתך למטה, ופעם אתה למטה ובר פלוגתך למעלה.
קורבן מנחה – מלבד היותו מובא מהצומח ועושה צדק חברתי , גם לאותו אדם עני שאין ידו משגת להביא קורבן מן החי שעלותו הכספית גבוהה, הרי הוא גם קורא לנו לקדש את הספק ולא להיות כל כך בטוחים ונחרצים בעמדתנו ובדעתנו, כמו המשמעות של זמן המנחה, שהוא בין הערביים, של ספק יום או לילה. קורבן המנחה קורא לנו – אל תהיו נעולים בעמדתכם, מבלי יכולת לשמוע גם דעה אחרת. אל תבטלו בביטול ובזלזול דעתו של האחר. נהגו בדרך- וַיִּקְרָא, כמו בפרשתנו. שהאות א בסיומה היא זעירא ומוקטנת, כמסמלת את הצניעות והענווה.
אם כך ננהג , הרי נשרה ריח ניחוח והכלה של אנרגיות חיוביות, בכל מרחב של אנשים, בעלי דעות שונות, כפי שמתארת זאת פרשתנו: "וְהִקְרִיב הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל, וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה עֹלָה הוּא אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַד' " (ויקרא, א',יג'). מפרש רש"י: "רֵיחַ נִיחֹחַ –נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה לרצוני".
דומה שגדולתו של הרמב"ן בתיקונו האישי, בהנחילו לבנו ולכולנו- מורשת, שהיא אנטיתזה לאופי תרבות המחלוקת שלו עם הרמב"ם. עת הוא כותב בערוב ימיו בשנת 1267 איגרת לבנו שנודעת בתפוצות ישראל, כאגרת הרמב"ן, שבה הוא כותב: "תִּתְנַהֵג תָּמִיד לְדַבֵּר כָּל דְּבָרֶיךָ בְּנַחַת, לְכָל אָדָם וּבְכָל עֵת, וּבַזֶּה תִּנָּצֵל מִן הַכַּעַס, שֶׁהִיא מִדָּה רָעָה לְהַחְטִיא בְּנֵי אָדָם. וְכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז"ל: כָּל הַכּוֹעֵס – כָּל מִינֵי גֵיהִנּוֹם שׁוֹלְטִים בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהָסֵר כַּעַס מִלִּבֶּךָ, וְהַעֲבֵר רָעָה מִבְּשָׂרֶךָ". וְאֵין "רָעָה" אֶלָּא גֵיהִנּוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְגַם רָשָׁע לְיוֹם רָעָה". וְכַאֲשֶׁר תִּנָּצֵל מִן הַכַּעַס, תַּעֲלֶה עַל לִבְּךָ מִדַּת הָעֲנָוָה, שֶׁהִיא מִדָּה טוֹבָה מִכָּל מִדּוֹת טוֹבוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: "עֵקֶב עֲנָוָה, יִרְאַת ד' ".
הנה סגירת המעגל של הרמב"ן , לאות א הזעירה והענווה, במילה הראשונה בפרשתנו – וַיִּקְרָא .
אגרת הרמב"ן מלמדת אותנו את הטכניקה, איך לא להגיע לכעס כלפי זולתנו. כך פרשתנו קוראת לנו קריאה: "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן" – עליכם להיות נכונים לקִירְבָה ולהקרבה, במרחב מוגן של השיג והשיח שבתוכנו, בימי שגרה בכלל ובימי מבחן בפרט.
הנרטיב – ביחד ננצח, מתחיל במילה הראשונה בפרשתנו –וַיִּקְרָא, באות הזעירה והצנועה – א, בתרבות השיג והשיח ובניהול המחלוקות שבתוכנו . זאת המשמעות של -ביחד ננצח.
שבת שלום וחודש מבורך
כתב: ד"ר זאב פרידמן מנכ"ל עמותת מלבב
