אנו עדים בפרשתנו , ללידתה של החברה האזרחית המתנדבת, המציגה חוסן חברתי ואמוני, מעורר השראה ותקווה. כחברה שעוברת טרנספורמציה, מחברת עבדים לחברת בני חורין, כווולם – מעורבים ומתגייסים בהתנדבות, להרים תרומה לבניין המִקְדָּשׁ.
כך מציגה זאת פרשתנו: " וַיְדַבֵּר ד' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה, מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי. וְזֹאת, הַתְּרוּמָה, אֲשֶׁר תִּקְחוּ, מֵאִתָּם: זָהָב וָכֶסֶף, וּנְחֹשֶׁת. וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי, וְשֵׁשׁ וְעִזִּים. וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים, וַעֲצֵי שִׁטִּים. שֶׁמֶן, לַמָּאֹר; בְּשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים. אַבְנֵי שֹׁהַם, וְאַבְנֵי מִלֻּאִים, לָאֵפֹד, וְלַחֹשֶׁן. וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ, וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם" (שמות, כה', א'-ח' ).
לידתה של החברה האזרחית המתנדבת בפרשתנו, החוצה את קו פרשת המים – מעבדות לחירות, מחברת עבדים בגלות מצרים, לחברת בני חורין בנתיב גאולת ארץ ישראל, נוכחת גם במגילת העצמאות של מדינת ישראל:
"בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל קָם הָעָם הַיְּהוּדִי, בָּהּ עֻצְּבָה דְּמוּתוֹ הָרוּחָנִית, הַדָּתִית וְהַמְּדִינִית, בָּהּ חַי חַיֵּי קוֹמְמִיּוּת מַמְלַכְתִּית, בָּהּ יָצַר נִכְסֵי תַּרְבּוּת לְאֻמִּיִּים וּכְלָל אֱנוֹשִׁיִּים וְהוֹרִישׁ לָעוֹלָם כֻּלּוֹ אֶת סֵפֶר הַסְּפָרִים הַנִּצְחִי… מְדִינַת יִשְׂרָאֵל תְּהֵא מֻשְׁתָּתָה עַל יְסוֹדוֹת הַחֵרוּת, הַצֶּדֶק וְהַשָּׁלוֹם לְאוֹר חֲזוֹנָם שֶׁל נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל...לְאַחַר שֶׁהֻגְלָה הָעָם מֵאַרְצוֹ בְּכֹחַ הַזְּרוֹעַ שָׁמַר לָהּ אֱמוּנִים בְּכָל אַרְצוֹת פְּזוּרָיו, וְלֹא חָדַל מִתְּפִלָּה וּמִתִּקְוָה לָשׁוּב לְאַרְצוֹ וּלְחַדֵּשׁ בְּתוֹכָהּ אֶת חֵרוּתוֹ הַמְּדִינִית ".
לראשונה בפרשתנו , עוברת האחריות מהקב"ה, לאחריות של בני ישראל, כיחידים, כבעלי משפחות וכחברה של אומה ועם. הנה מגיע שלב נעלה בפרשתנו, בו הקב"ה מציב אתגר גדול לעם העבדים של אתמול, לבנות לו מִקְדָּשׁ שבו הוא ישכון. בפרשתנו אנו פוגשים את אותו קו המעבר, מחברת עבדים תלותית פסיבית של יחידים, זה על יד זה, של – האתמול, לעבר יצירת חברה אזרחית מתנדבת, חברת מופת של בני חורין, חברה אזרחית של קולקטיב, של זה עם זה, של סולידריות וערבות הדדית, של – המחר.
מקורו של המושג – חברה אזרחית , הוא עתיק יומין ובסיסו עוד ביוון העתיקה.
אריסטו ( 384-322 לפנה"ס ) היה הראשון להתייחס למושג .
כיום "החברה האזרחית" פועלת במרחב, שבין המדינה לבין השוק הפרטי, לעיתים בחפיפה ובקשר עם מסגרות אחרות במדינה ולעיתים בניתוק מהן. במרחב זה מתקיימים יחסי גומלין חברתיים התנדבותיים. העשייה החברתית מוגדרת, כהון חברתי.
החברה האזרחית בישראל נחשבת לאחת התוססות והפעילות בעולם. בישראל רשומים כ-46,000 ארגונים ללא כוונת רווח, מתוכם כ-38,600 עמותות פעילות. והשאר – חברות לתועלת הציבור או הקדשים.
בעוד שבשגרה שיעורי ההתנדבות של החברה האזרחית נמוכים יותר, בתחילת מלחמת חרבות ברזל התנדבו כמעט 50% מהישראלים. עם הזמן, הנתון התייצב על כ-15% הממשיכים בפעילות התנדבותית הקשורה למצב שגרת החרום.
החברה האזרחית המתנדבת בישראל היא מימוש חזון הנביאים: "אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ יַעְזֹרוּ וּלְאָחִיו יֹאמַר חֲזָק" (ישעיהו, מא', ו').אכן אנו נוהגים לומר- יש לנו עם נפלא.
רבי יצחק בן יהודה אַבְּרַבַנְאֵל ( 1437-1508 ) בפרשנותו לפרשתנו, מציג את המִקְדָּשׁ על תכולתו , חומריו וכליו השונים, כבבואה של החברה האזרחית , האמורה לייצג סולידריות וערבות הדדית על טיפוסיה, מעמדותיה, גווניה וצבעיה, שרק שילוב ידיים של כווולם, ייצר חברה אנושית איכותית שתביא לסוג של שלם:" כת החכמים וכת הפועלים עובדי האדמה ובעלי האומנויות, כת אנשי הצבא אנשי המלחמה וכת השרים אדוני הארץ המושלים בה שהעושר והכבוד לפניהם. והיה לזה לרמוז וללמד לבני אדם שאין השלמות האנושי בהיות האדם מן החכמים ולא מעובדי האדמה ולא מן הגיבורים אשר בארץ המה ולא מן השרים זהב להם הממלאים בתיהם כסף".
הנה כי כן, המִקְדָּשׁ היהודי אינו שייך למעמד מסוים, אלא שייך לחברת הנתינה כולה, המציגה את האתוס ההתנדבותי והפילנתרופי במיטבו.
מהטמה גנדי ( 1869-1948 ) אמר פעם, שהדרך הטובה ביותר למצוא את עצמך, היא לאבד את עצמך, בשירותם של אנשים אחרים. גנדי היה איש חכם, שהבין היטב את מעלת הנתינה לאחרים וגם את השפעתה על חיינו. נתינה מזמנך בהתנדבות מעניקה לך זמן בחזרה.
במחקר שנעשה ב1999 ע"י ד"ר דאג אומן (Doug Oman PhD) מאוניברסיטת קליפורניה/ברקלי נמצא, שאנשים קשישים שמתנדבים ב 2 ארגונים או יותר בתקופה של כ 5 שנים, דיווחו על ירידה של 44% ברצון שלהם למות, מאשר חבריהם שלא התנדבו בכלל. בנוסף, הם גם דיווחו בתקופה זו על רצון שהתעורר בהם להתחיל לשנות הרגלי חיים כמו פעילות גופנית , לאכול נכון ולהפסיק לעשן. זאת כדי שיוכלו להמשיך לחיות ולעזור יותר לאנשים אחרים.
בסקר שנערך ב 2010 הנקרא– "תעשה טוב תחייה טוב", נבדקו 4,500 אמריקאים מבוגרים ש 41% מהם מתנדבים בהיקף פעילות של כ 100 שעות שנתיות. מאותם 41% מתנדבים נמצא כי 68% מהם דיווחו על בריאות פיזית טובה יותר. 89% מהם דיווחו שהם שיפרו את הרווחה הכללית בחייהם ו73% דיווחו שרמות המתח והלחץ בחייהם ירדו באופן משמעותי.
המסקנה היא ברורה וחד משמעית : אם אתה נותן, אתה גם מקבל ובגדול.
היותנו במרחב חיים של משמעות, שייכות והשפעה , בדמותה של החברה האזרחית המתנדבת , בדרך של נתינה, התנדבות ופילנתרופיה, היא התובנה העמוקה של חיבור השכינה לעם ישראל במפעל החברתי הגדול במדבר, בהקמת המִקְדָּשׁ. ככה עושים את השינוי מחברת עבדים תלותית, לחברה אזרחית עצמאית. ככה בונים עם של בני חורין. החיבור של השכינה לעם ישראל באמצעות הנתינה, מחייבת פרופיל מוסרי ומידות ערכיות של החברה האזרחית של עם ישראל, העוסק לראשונה בהתנדבות ובפילנתרופיה.
הבה נשאל – " וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה… וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם" (שמות, כה', א' – ח' ).
מדוע – ״ בְּתוֹכָם ״ ולא – ״ בְּתוֹכוֹ ״?
התשובה היא, שהקב״ה ישכון רק בהיכלי בשר ודם של כולם, רק בתנאי שיהיו בעלי מידות, ערכים, רגישות אנושית ,חמלה ולב רחב.
המלבי״ם , רבי משה לייבוש, שחי ברוסיה ופרוסיה במאה ה 19,מאיר זאת בפירושו: ״ציווה כי כל אחד יבנה לו מקדש מחדרי ליבו, כי יכין את עצמו להיות משכן לד׳ ומעוז לשכינת עוזו״.
הקב״ה איננו זקוק למרחבים פיזיים, כדי לשכון ולהתנחל בהם. הקב״ה איננו שוכן במבנה פיזי, אלא בעם כולו. רבי משה אלשיך שחי בצפת במאה ה-16,מעניק משמעות עמוקה ל: ״ וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם ״, וכך הוא מפרש :״ כי הנה שמעתי לומדים מכאן, כי עיקר השראת שכינה באדם הוא, ולא בבית …ואני אבוא אחריהם ומילאתי את דבריהם…שהם בעצמם יהיו משכן ומדור אל השכינה…כי היכל ד׳ המה … כי נפשותם הם המשכן האמיתי ״.
יש כאן מסר חשוב לדרך ולאופן התנהגות החברה האזרחית במעשה ההתנדבות והפילנתרופיה, שמקור פעילותה, ממעמקי הלב הרחב, ברגישות הלב ובתשומת הלב .
עלינו לעשות זאת באהבה כמו הפרחים: " כמו הפרחים, מפיצים ריח לכולם: בלי חשבונות, בלי תמורה". (אסתר קל מתוך השיר "סיפור כמו הפרחים").
עלינו לעשות זאת בדרכו של יאנוש קורצ'אק ( 1878-1942): " ללא תרעומת, מכל הלב. זה חשוב. בינתיים תעניק משלך באורך רוח, עד אשר (חייבים להאמין) יחלוק האדם בשמחה את מה שיש לו".
עלינו לדבוק בדרכו של משה מונטיפיורי ( 1784-1885 ), בשירו של חיים חפר( 1925-2012 ): " ופה מתן בסתר ושמה נדבה, פה צביטה בלחי או ליטוף של אהבה ולכל היהודים שמחה וגאווה וכל הכבוד לשר " .
הטרנספורמציה מחברת עבדים תלותית הנטולה עצמאות, לחברה של בני חורין המחוברת לעשייה התנדבותית, שיש בה ערבות הדדית וסולידריות, תיעשה בפרקטיקה של מעשים doing ולא בדיבורים being .
כך אברהם יהושע השל ( 1907-1972 ) כותב בספרו : "אלוקים מבקש את האדם" : "האדם אינו קיים למען המעשים הטובים, המעשים הטובים קיימים למען האדם. היהדות דורשת יותר מאשר מעשים טובים, תכליתה אינה שיתקיים טקס, מטרתה שיחול איזה שינוי באדם העושה מעשה טוב, מטרתה היא שהאדם יבצע עבודת קודש כדי להיות קדוש. מטרת המצוות ובמיוחד המצוות שבין אדם לחברו היא לקדש את האדם. הדבר המשמעותי ביותר אינו היקף פעולתו של אדם, אלא השפעת פועלו על חיי נשמתו ".( תרגום: עזן מאיר לוי, הוצאת מגנס, 2003).
כך גם הקריאה למעשים ולנתינה doing , בשירו של יענקל'ה רוטבליט ובלחנו של יזהר אשדות: "כי אחרי ככלות הקול והתמונה, מישהו יכול לשאול בלי כוונה, מתי בפעם האחרונה עשית משהו בשביל מישהו".
הנה כי כן, לידתה של החברה האזרחית המתנדבת: "וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם… מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי", הוא הביטוי המשמעותי, של המעבר מחברת עבדים בגלות, לחברת בני חורין בנתיב הגאולה, האומר כן – לחירות, לבחירה ולהסכמה הקולקטיבית, ואומר לא– לכפייה ולבדלנות.
כך האפילוג בהפטרה לפרשתנו, שכולו תקווה וקשר אימננטי שבין אדם למקום: "וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וְלֹא אֶעֱזֹב, אֶת עַמִּי יִשְׂרָאֵל " ( מלכים א', ו', יג').
פרשת תרומה היא התרוממות של עצמנו. המילה – רום , היא השורש של תרומה, לבניית הבית המשותף שלנו עם הקב"ה, שישכון בתוכו. הבה נשמור על הבית של החברה האזרחית המתנדבת, על שבטיה, גווניה, צבעיה, השקפותיה ודעותיה.
הבה נשיר יחדיו את שירו של דורון מדלי בלחנו של עידן רייכל, שכולו תקווה ואופטימיות בקשר האימננטי שבין אדם לחברו: "כאן זה בית, כאן זה לב וְאוֹתָךְ אני לא עוזב. אבותינו- שורשים וַאֲנַחְנוּ הפרחים, המנגינות שֵׁבֶט אַחִים וַאֲחָיוֹת "
כותב: ד"ר זאב פרידמן מנכ"ל עמותת מלבב
