המונח “ילדים מאותגרים” (Children with Challenges) אינו הגדרה רפואית רשמית, אלא הגדרה חברתית-חינוכית מכבדת, המתארת ילדים המתמודדים עם קושי או אתגר שמצריך תמיכה מקצועית ורגשית. כך למשל, לקויות למידה, הפרעות קשב (ADHD), קשיים תקשורתיים (כולל ASD), עיכובים התפתחותיים, אתגרים רגשיים–התנהגותיים, מוגבלויות פיזיות, מחלות כרוניות, ילדים בסיכון סביבתי–משפחתי. המקור לשימוש המודרני במונח, הוא מהשיח האמריקאי של שנות ה־80–90 של המאה הקודמת שהועתק גם לישראל, מתוך מגמה להימנע ממילים מביכות או מבזות.
כך גם, אנו גם עדים במציאות חיינו, לילדים בוגרים ובוגרות, שבעיני הוריהם וסביבתם הקרובה, סטו מן הדרך ואכזבו את ציפיות הוריהם. כך למשל, חזרה בשאלה או בתשובה או חשיפת נטייה מינית וכיוב'. ההתמודדות החינוכית, החברתית והנפשית של הורים עם ילדיהם המאותגרים, הינה מורכבת ומאתגרת.
הנה לפנינו סוגייה חינוכית חברתית מרתקת, המאתגרת אותנו בפרשתנו. סוגייה המאירה את החידוש החינוכי של יצחק, המתמקדת באתגר הניצב בפניו, אל מול ילדו המאותגר. כך בעיון מעמיק בפרשתנו, נבחן בזכוכית מגדלת את שיטת יצחק אבינו, ביחס לבנו – עֵשָׂו המאותגר.
פרשתנו מציגה, את הפרופיל של עֵשָׂו המאותגר:
"ויִּגְדְּלוּ, הַנְּעָרִים, וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד, אִישׁ שָׂדֶה; וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם, יֹשֵׁב אֹהָלִים"(בראשית,כה',כז').
מפרש רש"י: "כל זמן שהיו קטנים, לא היו ניכרים במעשיהם ואין אדם מדקדק בהם מה טיבם, כיון שנעשו בני שלש עשרה שנה, זה ( יעקב) פירש לבתי מדרשות וזה ( עשו) פירש לעבודה זרה. יֹדֵעַ צַיִד -לצוד ולרמות את אביו בפיו ושואלו – אבא, היאך מעשרין את המלח ואת התבן". אִישׁ שָׂדֶה – כמשמעו, אדם בטל וצודה בקשתו, חיות ועופות".
דמותו של עשו המאותגר, עולה מדרגה בהמשך פרשתנו:
" וַיָּזֶד יַעֲקֹב, נָזִיד; וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן הַשָּׂדֶה, וְהוּא עָיֵף. וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל יַעֲקֹב, הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה", מפרש רש"י: "עדשים אדומות ואותו היום מת אברהם, שלא יראה את עשו בן בנו יוצא לתרבות רעה ואין זו שיבה טובה שהבטיחו הקב"ה, לפיכך קיצר הקב"ה 5 שנים משנותיו ". "כִּי עָיֵף, אָנֹכִי; עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ, אֱדוֹם. וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב: מִכְרָה כַיּוֹם אֶת בְּכֹרָתְךָ, לִי. וַיֹּאמֶר עֵשָׂו, הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת; וְלָמָּה זֶּה לִי, בְּכֹרָה. וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב, הִשָּׁבְעָה לִּי כַּיּוֹם, וַיִּשָּׁבַע, לוֹ; וַיִּמְכֹּר אֶת בְּכֹרָתוֹ, לְיַעֲקֹב. וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו, לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים, וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ, וַיָּקָם וַיֵּלַךְ; וַיִּבֶז עֵשָׂו, אֶת הַבְּכֹרָה "( בראשית,כה', כט'-לד'). מפרש רש"י: "העיד הכתוב על רשעו שביזה עבודתו של מקום".
כך פרשתנו מציגה לנו את עשו המאותגר, שגדל לצד אחיו הקטן – יעקב, שהוא הבן יקיר, המוצלח, המוכשר, הדבק בדרך האברהמית, והממית עצמו באוהלה של תורה.
אך למרות זאת, אנו נוכחים בפרשתנו , בשיטה החינוכית של יצחק, כיצד להתמודד נכונה , עם בנו מאותגר, בעל הדימוי הנמוך, שחי בצל אחיו יעקב וחש שהוא – הכבשה השחורה בבית. יתכן שעשו גם סבל מהפרעת קשב קשה, מלקות למידה ומהתנהגות רגשית בעייתית. דומה שבימינו היו מגדירים אותו כמאותגר , על גבי הרצף.
אך יצחק אבינו בחידושו החינוכי , אוחז במשנתו של החכם באדם: "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה" (משלי, כב', ו').
יצחק מצטייר במבט ראשון כדמות אפורה ללא חידוש והשפעה במעשיו. אין לו את אותה הילה וכריזמה, כמו לאביו אברהם. איננו שומעים אותו בעקידה וגם שומעים את שתיקתו, בשליחותו של אליעזר למצוא לו אישה מעבר לנהר. הוא מצטייר לכאורה, כפסיבי וצייתן, חסר עמוד שדרה.
אבל מסתבר בפרשתנו, שיצחק ממש איננו כזה. הוא בעל משנה חינוכית סדורה. יש לו שיטה ודרך פעולה ברורים. יצחק הוא מודל כיצד יש להכיל בן מאותגר, הוא נראה כבעל אגרוף פלדה בכפפה של משי. בלי צלצולים ורעשים. כך ניווכח בפרשתנו, באירועי הבארות עם הפלישתים, כך במפגשו עם אבימלך וכך ובעיקר ביחסו לעשו – בנו המאותגר שאינו הולך בתלם האברהמי.
הנה חידושו החינוכי הבראשיתי של יצחק, כפי שמשתקף בפרשתנו : "וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק, וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת; וַיִּקְרָא אֶת עֵשָׂו בְּנוֹ הַגָּדֹל, וַיֹּאמֶר אֵלָיו, בְּנִי, וַיֹּאמֶר אֵלָיו, הִנֵּנִי. וַיֹּאמֶר, הִנֵּה נָא זָקַנְתִּי; לֹא יָדַעְתִּי, יוֹם מוֹתִי. וְעַתָּה שָׂא נָא כֵלֶיךָ, תֶּלְיְךָ וְקַשְׁתֶּךָ; וְצֵא, הַשָּׂדֶה, וְצוּדָה לִּי, צידה (צָיִד). וַעֲשֵׂה–לִי מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי, וְהָבִיאָה לִּי וְאֹכֵלָה: בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי, בְּטֶרֶם אָמוּת" (בראשית, כז', א'-ד').
יצחק מזמין מבנו עשו, מה שהוא יודע לעשות, ומציב לו, כמו בגישה של הפסיכולוגיה החיובית, אתגר מעט גבוה מיכולותיו, לא רק סתם אוכל, אלא מַטְעַמִּים שחשקה נפשו. יצחק האבא, מקבל את עשו כמו שהוא. דווקא את עשו, הכבשה השחורה בעיני אימו ואחיו יעקב, צריך לאהוב יותר, זהו האתגר ביחס למאותגר. יצחק איננו מצפה מבנו עשו להיות כמו אחיו יעקב. זאת גדולה של אב, היודע כיצד לתמוך ולהשקיע, דווקא בחוליה החלשה בשרשרת המשפחתית.
כאמור, יצחק נוקט בגישה – "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ". יצחק הוא מודל , כיצד עושים מיסגור מחדש (reframing) ביחסו אל בנו עשו. הוא מעצים את יכולותיו כצייד ואיש שדה , בכך שהוא הכי טוב, להכין תבשילים ומטעמים לכבוד אבא. אז מה אם הוא מאותגר כמי שאיננו יושב באוהלי תורה ואיננו דבק במסלול הרוחני תורני? אבל הוא הבן שלי, הוא כן טוב ,במה שהוא טוב- בציד ובהיותו מסטר שף בהכנת הארוחות הכי טעימות ומיוחדות לכבוד אבא. יצחק כאומר: את היכולת הזאת אצל בני עשו המאותגר, יש להעצים, כחוזקה וכוח. תהיה הכי טוב במה שאתה טוב ויודע. אל תנסה להיות יעקב.
כך אַבְּרַבַנְאֵל ( 1437-1508 ) מאיר את דרכו של יצחק: "אבל האהבה מקלקלת השורה, לאהבתו את עשו חשקה נפשו בו ולא ראה חובה במעשיו ".
הרב פרופ' יונתן זקס ( 1948- 2020 ) בפירושו לפרשתנו, מביא דברים בשם הראי"ה קוק (אברהם יצחק הכהן 1865-1935 ):" פעם פנה אדם לראי"ה קוק וביקש עצה בענייני חינוך. הוא סיפר לו שבנו סר מדרך התורה והמצוות, למרות החינוך הדתי המסור שהעניק לו כל השנים. "הבן" אמר האב שבור הלב, "מסרב אפילו לראות את עצמו יהודי, מה לעשות?". "האם אהבת את הבן שלך כששמר מצוות?, שאל הרב קוק. "כמובן", השיב האב. "אם כן", אמר הרב," מעתה והלאה אהב אותו אפילו יותר"… יצחק ידע שאב צריך לאהוב את בנו מפני שהוא בנו. הוא יכול להיות ביקורתי כלפיו. אבל לא ינשל אותו, גם אם אינו עומד בציפיות. יצחק לימד אותנו שיעור בסיסי בהורות… האחריות המוסרית של ההורות ,תובעת מאתנו, לא להתייאש מבן שסר מהדרך, ודאי לא להרחיקו… בספר דברים ( יד', א') נאמר על עם ישראל – "בנים אתם לד' אלוהיכם".
לצערנו ,כולנו מכירים הורים שעשו טעויות אסטרטגיות שגרמו לנזק עמוק לאורך זמן, שלא ידעו להתמודד נכונה עם ילדם המאותגר. כך למשל, הורים שבנם או בתם, גילו את נטייתם המינית, או ילדים שחזרו בשאלה או בתשובה. לא מעט הורים, נקטו במקל חובלין, בהדירם את ילדם המאותגר בנסיבות אלו. הם לא ידעו לכבוש את יצרם וכעסם ולחזות פני עתיד. הורים אלו, לא רק שאיבדו את ילדם המאותגר, אלא גם איבדו את נכדיהם וצאציהם.
עשו גמל טובה לאביו על שיטתו החינוכית: "יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי".
מפרש רש"י: "כמשמעו, שלא אצער את אבא". כך מזדקרת לה גם דמותו של עשו, שבסוף, הוא נוקט בדרך הפיוס. מעניין שעשיו בגימטרייה = שלום. כך הוא הוכיח זאת בפגישת הפיוס ביוזמתו, עם אחיו יעקב, שעליה נקרא בעוד שבועיים בפרשת וישלח. כך גם נראה את התייחסות תורתנו הקדושה לעשו: "לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי כִּי אָחִיךָ הוּא"( דברים כג', ח' ).
יצחק בשיטתו החינוכית, ובפוסט טראומה שלו מסיפור העקידה, מונע בפרשתנו -עקידה נוספת, של יעקב בידי אחיו עשו.
דומה שלא מקרה הוא שדווקא יצחק נבחר לתקן את תפילת מנחה. שהרי זמן המנחה, בשונה מזמן שחרית וערבית, הוא זמן מעבר, בין יום לחושך. זמן שבין הערביים, זמן המאפיין ספק, שבו לא הכול ברור ומוחלט. אך דווקא זמן מנחה, הוא זמן מאתגר להתמודדות. כך ההתמודדות של יצחק עם בנו המאותגר עשו, שבוודאי טרדה את מוחו וליבו, בשאלות ובספקות, מה יהיה עתידו? מה יצא ממנו? ובכל זאת ראה בו אתגר חינוכי, לעשות הכול, על מנת לפזר את ערפל הספק ולחנוך אותו על פי דרכו. יצחק האמין בעשו. כמו שהרב שלמה קרליבך( 1925-1994 ) אמר: " כל ילד צריך מישהו אחד שיאמין בו".
גדולתו של יצחק בהיותו לבדו בהתמודדות עם עשו המאותגר. בבית נוצר קרע חינוכי בין ההורים – רבקה ויצחק: "וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו, כִּי צַיִד בְּפִיו; וְרִבְקָה, אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב" ( בראשית, כה', כח'). פרשתנו מתארת את עיוורונו של יצחק:" וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק, וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת; וַיִּקְרָא אֶת עֵשָׂו בְּנוֹ הַגָּדֹל, וַיֹּאמֶר אֵלָיו בְּנִי, וַיֹּאמֶר אֵלָיו, הִנֵּנִי". מוביל אותנו לקריאה שונה של העיוורון של יצחק, דומה שלא היה כאן עיוורון פיזי, אלא עיוורון חינוכי חיובי יזום ונשלט, שסייע ליצחק בהתמודדותו האפקטיבית, עם בנו עשו המאותגר. שכן, לא הכול חייבים לראות. גם מורשת בראשית מלמדתנו, שלפעמים, מותר לאחוז בשקר לבן, למען שלום בית.
כנראה שהחידוש החינוכי של יצחק, היווה השראה למשנתו החינוכית של הרב שלמה וולבה מגדולי תנועת המוסר(1914-2005) ,המטיב להסביר ולנתח כיצד יש להתמודד עם ילד מאותגר : "אין ילד דומה לחברו. אם ההורים אינם יודעים זאת, ומייחסים לילד כוחות שאין לו – החינוך והעמל שהם משקיעים, לא יהיה מכוון כלל אל אותו ילד… אם ברצוני לחנך ילד, עלי להתבונן ולבדוק מה היא דרכו האישית של הילד הזה עצמו. דבר מובן הוא ששיח הבננה צריך טיפול אחר מאשר עץ התפוח. אם נגדל שיח בננות ועץ תפוחים, ונעניק לשניהם טיפול זהה, לפחות אחד מהם לא יגדל טוב, ואולי שניהם גם יחד לא יצמיחו פרי. כך עם ילדים, אני חייב לדעת, מהן התכונות האישיות של הילד ולהתחשב בהן" ( "זריעה ובניין בחינוך", תשנ"ו, עמ', יח').
אני משער שתאוריית ״שמונה האינטליגנציות המרובות״, שפיתח וחידש הווארד גרדנר, פסיכולוג התפתחותי יהודי מאוניברסיטת הרווארד (1983) : לוגי מתמטי, לשוני, מוסיקלי, מרחבי, גופני תנועתי, בין אישי, תוך אישי ונטורליסטי, משתקפת בחידושו החינוכי של יצחק בהתמודדותו עם האתגר שהציב לו, בנו עשו המאותגר : "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ".
בסרט “סיפור אחר” של אבי נשר, האם החילונית מוצאת את עצמה בסיטואציה מיוחדת, כאשר בתה היחידה החליטה ללכת בעקבות בחיר ליבה ולחזור בתשובה. ביחד עם הסב ,מחליטה האם להציל את הילדה מ”עול המצוות”. הסב מסביר זאת בצורה מקורית: “כאשר נולד ילד, נולדים בעצם שני ילדים. הילד שדמיינת והילד האמיתי…”.
יתכן שגם יצחק בפרשתנו דמיין על ילד כדמותו ותבניתו, אך בפועל, הילד האמיתי שנולד הוא ילד אחר. אך יצחק בחר, לא לנהוג כמו אותה אם בסרט- "סיפור אחר", אלא לנהוג בו כילד מאותגר ולאהוב אותו עוד יותר, כפי שייעץ הראי"ה קוק לאותו אב ,ששאל לעצתו אודות בנו שסרח מדרכו.
יצחק הוא מורה דרך לדורות, על גישתו ושיטתו החינוכית, ביחס לבנו עשו המאותגר. הוא מלמדנו, שמשפחה לא בוחרים , אבל בוחרים איך להיות משפחה עם ילד מאותגר.
שבת שלום וחודש כסלו מבורך, של בריאות, אורה ושמחה.
כותב: ד"ר זאב פרידמן מנכ"ל עמותת מלבב
