"הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט" (ח.נ. ביאליק, בעיר ההרגה, פרעות קישינב 1903).
"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ" (דברים, כה').
אנו מתפללים ומייחלים להשבתם הביתה במהרה, של 50 החטופים, הנמקים במאפליה ובמנהרות החמאס, 693 ימים.
בבוקרו של השבעה באוקטובר, ביום שמחת תורה בכב' בתשרי, בשעה 6.29, התעוררנו בטלטלה עזה למציאות הזויה – אין מדינה אין משילות. באבחת חרבות ברזל, קרסה לה חומת הביטחון, ההגנה, ההרתעה וההתרעה במדינתנו.
מאז ועד היום, נשמעים קולות רבים בעמנו, הדורשים הקמתה של ועדת חקירה ממלכתית, שתחקור ללא משוא פנים את המנהיגות המדינית והצבאית, שלקתה בעיוורון קולוסלי, בקיבעון מחשבתי וביוהרה, ושכשלה במשילותה ובתפקידה, כמבוגר אחראי לקדושת החיים.
בבוקרו של אסון השבעה באוקטובר, נשמעה הזעקה והצעקה–אחריות לקדושת החיים, אייכה ?
הנה משה בפרשתנו, עוסק בפרשת הָעֶגְלָה הָעֲרוּפָה ונושא את נאום האחריות לקדושת החיים, ומניח את תשתיות היסוד, להתנהלות המנהיגות השלטונית אל מול הערך הנעלה – קדושת החיים.
כך מתארת זאת פרשתנו: "כִּי יִמָּצֵא חָלָל …נֹפֵל בַּשָּׂדֶה, לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ… וְכֹל זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא, הַקְּרֹבִים אֶל הֶחָלָל יִרְחֲצוּ אֶת יְדֵיהֶם, עַל הָעֶגְלָה הָעֲרוּפָה בַנָּחַל. וְעָנוּ וְאָמְרוּ: יָדֵינוּ, לֹא שפכה (שָׁפְכוּ) אֶת הַדָּם הַזֶּה " ( דברים, כא',א'-ט').
באירוע הָעֶגְלָה הָעֲרוּפָה בפרשתנו – התמוטטה תשתית הביטחון, ההגנה, ההרתעה והתרעה של אותה העיר – המחדל היה גדול.
האם מנהיגי אותה עיר, אשמים במה שקרה בעירם ?
גם אם יימצא בהמשך שהם אינם נושאים באשמה, הרי הם כן נושאים באחריות מרגע התגלות האירוע.
במילים אחרות, אפשר לומר שיתכן שהם לא אשמים במובן הפלילי ולא בטוח שיוגש נגדם כתב אישום, אבל הם כן נושאים באחריות שלטונית, מוסרית וציבורית, שמצופה מהם כמנהיגים.
עליהם להתפטר מתפקידם. כיון שאירוע כה חריג התרחש במשמרת שלהם .
הנה מאמר מרתק של ינאי ד' לוין ( מקור ראשון, ג' אלול תשע"א) המצטט מתוך מאמרה של הסופרת שולמית הראבן:" אשמה ואחריות", ששופך אור על – האחריות של המבוגר האחראי לקדושת החיים, ומציג בהקשר לכך את מחקריו של הפסיכולוג השוויצרי הצרפתי ז'אן פיאז'ה (1896 – 1980).
באחד ממחקריו של פיאז'ה, הוא הציג סיפור אודות ילד שהתבקש על ידי אימו, להעביר ערימה של 20 צלחות מחדר לחדר. בדרכו נתקל במכשול, הוא נפל וכל 20 הצלחות נשברו.
פיאז'ה שאל במחקרו ילדים בגילאים השונים, מי בסיפור שהציג, יותר אשם ? ומי נושא יותר באחריות ?
הוא מצא במחקרו, שהילדים הגדולים יותר ככל שגדלו להיות מבוגר אחראי, ידעו כבר להבחין בין אשמה לבין אחריות ונטו להטיל האחריות דווקא על האימא ולא על הילד.
היה קל מאד לגלגל האשמה על הילד ולא על האימא המבוגרת האחראית, שטעתה בשיקול הדעת ובהחלטותיה, בהטילה המשימה על הילד. קל מאד לאימא, שמצופה ממנה לנהוג באופן מניעתי כמבוגרת אחראית, לא להכיר בדיעבד באחריותה ולגלגל האחריות לאחר ולזוטר ממנה בהיררכיה.
נשמע מוכר ?!
אך דומה שפרשת הָעֶגְלָה הָעֲרוּפָה בנאומו של משה בפרשתנו כבר מתחילה בספר בראשית, שם קבלנו לראשונה שיעור אודות המבוגר האחראי.
כולנו התוודענו להתנהגותו של יעקב אבינו באירוע הרמייה של אביו יצחק, בהשיגו את הבכורה בדרכים לא ישרות.
כך גם בנו יוסף, נהג ביוהרה והתנשאות אל מול אחיו בסיפור חלומותיו, שהעצימו את הקנאה והשנאה של אחיו אליו ושהביאם לרעיון, לרצוח אותו, שהומר לבסוף בזריקתו לבור ולאחריו במכירתו לסוחרים המדיינים, שהביאו אותו למצרים וכל התלאות שעבר שם.
במשך 20 שנה יעקב האבא, מייחל לסימן חיים מבנו הנעדר – העוֹד יוֹסֵף חַי?.
גם כשהבנים מספרים לאביהם יעקב: "וַיַּגִּדוּ לוֹ לֵאמֹר עוֹד יוֹסֵף חַי וְכִי הוּא מֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם וַיָּפָג לִבּוֹ כִּי לֹא הֶאֱמִין לָהֶם". יעקב עדיין לא מאמין ולוקה בתסמונת כה נוכחת היום בחיינו – תסמונת הלב השבור.
בדיוק כאן, נכנסת לתמונה- העגלה הערופה בפרשתנו.
יוסף בהיותו משנה למלך מצרים ולאחר שהתוודע לאחיו, שולח עם אחיו עגלות לאביו יעקב בארץ ישראל: "וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו אֵת כָּל דִּבְרֵי יוֹסֵף אֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵהֶם, וַיַּרְא ( יעקב) אֶת הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח יוֹסֵף לָשֵׂאת אֹתוֹ וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם" ( בראשית, מה', כז').
מה המיוחד בעגלות ? מפרש רש"י: "סימן מסר להם (יוסף), במה היה עוסק כשפירש ממנו (מיום העדרו מאבא יעקב), בפרשת עגלה ערופה. זהו שנאמר – וַיַּרְא אֶת הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח יוֹסֵף ולא נאמר אשר שלח פרעה".
אכן הלימוד האחרון של יעקב עם בנו יוסף טרם היעדרותו לעשרים שנה, עסק בפרשת עגלה ערופה, שהיוותה אות וסימן שאכן יוסף חי.
דומה שאין מקרה הוא, שהעגלה הערופה בסיפור הבראשיתי מתכתבת בדיוק עם סוגיית דיוננו – המבוגר האחראי ומאירה את אירוע לקיחת האחריות של יעקב להתנהלותו בפרשת הרמייה במכירת הבכורה, וכך גם לקיחת האחריות של יוסף בפרשת חלומות היוהרה והעצמת הקנאה והשנאה של האחים.
הנה כי כן, יעקב וגם יוסף, שניהם מנהיגים בעם ישראל, מרכינים ראשם וקוראים בהכנעה – אני אחראי.
ובמעבר לנאומו של משה בפרשתנו, המורה לנו דרך חיים, כיצד על המנהיג המבוגר האחראי לפעול, כאשר אירוע אסון מתרחש במשמרתו.
כך משה מציג זאת לפתחו של המנהיג – עליו להתייחס ברצינות יתירה ובחומרה לאירוע האסון שמטלטל את ערך קדושת החיים. עליו לדרוש ולחקור היטב את המידע החריג: "וְהֻגַּד לְךָ, וְשָׁמָעְתָּ; וְדָרַשְׁתָּ הֵיטֵב וְהִנֵּה אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר, נֶעֶשְׂתָה הַתּוֹעֵבָה הַזֹּאת בְּיִשְׂרָאֵל" (דברים, יז' ,ד').
הנה לידתה של ועדת החקירה הקַמָּאית, המוארת בפרשתנו
אבל זה לא מספיק. משה בנאומו בפרשתנו גם פונה למלך המנהיג שאמור להיות מבוגר אחראי, להשיל מעליו את גלימת ההיבריס והיהירות במשילותו:"לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו" (דברים, יז',כ'). כך שוב אנו מתחברים לאירוע התנשאותו של יוסף אל מול אחיו שהזכרנו קודם, והקשרו לפרשת העגלה הערופה.
כך גם משה מכוון בנאומו, בפתחה של פרשתנו, לשופט ולשוטר הפנימי של אותה מנהיגות, שאמורה לשמש כמבוגר אחראי: "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים, תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ".
מסביר זאת השל"ה הקדוש ( על שם ספרו- שני לוחות הברית – הרב ישעיהו הלוי הורוביץ 1558-1630) בפירושו לפרשתנו:"בכאן יש רמז מוסר להא דתנן בספר יצירה, שבעה שערים הם בנפש, שתי עיניים, שתי אזניים, והפה ושני נקבי האף…ועל אלו השערים ישים האדם לעצמו שופטים ושוטרים, כלומר, שישפוט את עצמו תמיד" ( שופטים, דרך חיים א').
כך גם הארתו של הרמח"ל ( רבי משה חיים לוצאטו- 1707-1746 ): " ואין טוב לאדם אלא שיבקש לו חברים תמימים, שיאירו עיניו במה שהוא עיוור בו ויוכיחוהו באהבתם ונמצאו מצילים אותו מכל רע, כי מה שאין האדם יכול לראות, לפי שאינו רואה חובה לעצמו, הם יראו ויבינו ויזהירוהו ונשמר".
זאת קריאתם של השל"ה הקדוש והרמח"ל למנהיגות, שמצופה ממנה לנהוג באחריות מא' ועד ת', בעוז ובענווה – השילו מעצמכם את גלימת ההיבריס והיוהרה, התייעצו והקשיבו גם לזוטרים שבמדרג השלטוני. קדשו את הספק. אל תהיו כה נחרצים ובטוחים בעצמכם. התנהגו כמבוגר אחראי כשומר שלא ינום ולא ישן, להגנה על קדושת החיים. הציבו בתוככם ובתודעתכם – שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים, על מנת למנוע אסון.
הנה כי כן, נאום המבוגר האחראי לקדושת החיים של משה, מתחבר לזעקתו של הנביא ישעיהו בהפטרה לפרשתנו: "הִתְעוֹרְרִי הִתְעוֹרְרִי, קוּמִי יְרוּשָׁלִַם, אֲשֶׁר שָׁתִית מִיַּד ד', אֶת כּוֹס חֲמָתוֹ; אֶת קֻבַּעַת כּוֹס הַתַּרְעֵלָה, שָׁתִית מָצִית. אֵין מְנַהֵל לָהּ".
זאת קריאת ההשכמה למבוגר האחראי לקדושת החיים, כדי למנוע את – "יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה".
הנה נשמעת קריאת התעוררות בחודש אלול המופנית למנהיגות, שאמורה לשמש כמבוגר אחראי– מנהיגים התעוררו! רק בידיכם האחריות לשמירתה ולביצורה של- קדושת החיים.
אבל משה בנאומו בפרשתנו קורא לא רק למנהיגינו, אלא גם לכולנו על דעותינו, השקפותינו ושייכותנו, לנהוג בתוכנו ובינינו כמבוגר אחראי, בהדגישו פעמיים: "צֶדֶק צֶדֶק, תִּרְדֹּף", על מנת שכל צד בזירת ההתגוששות, לפחות יגלה אמפתיה ויכיל את הצדק של הצד היריב.
מדוע? כי זאת דרישה קיומית בנאומו של משה בפרשתנו, כי רק ביחד ננצח: "לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ". כי אין לנו ארץ אחרת.
אתמול בג' באלול , ציינו את יום פטירתו התשעים של הראי"ה קוק ( 1865 – 1935 ), שגם נדרש לסוגיית האחריות לקדושת החיים: " "טַעַם אִסּוּר טֻמְאַת מֵתִים בַּכֹּהֲנִים, מִפְּנֵי שֶׁהֵם מוֹרֵי הָעָם, וּמֵרוּחָם נֶאֱצֶלֶת הַשְׁפָּעָה עַל הַסִּגְנוֹן הַמּוּסָרִי… וְהַמּוּסָר שֶׁבַּתּוֹרָה, הוּא מְיוּסָד עַל אַהֲבַת הַחַיִּים " (פנקסי הראי"ה, כרך א', עמ' קצ"ב, ספר אורות הקודש, כרך ג').
דומה שגם הנביא ישעיהו בהפטרתנו, נוכח בימינו אלו בהוויית חיינו וקורא למנהיגות, מימין ומשמאל, אנא גלו אמפתיה זה לצד זה – "אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מְנַחֶמְכֶם" .
מדוע פעמיים אָנֹכִי?
כי במילה מְנַחֶמְכֶם, יש ביטוי של אמפתיה.
מצופה ממנהיגות של כל צד, שתאמר לשנייה – אָנֹכִי ותגלה סוג של אמפתיה ליריבתה.
אבל זה יקרה כדברי הנביא ישעיהו, רק ביצירת מרחב הידברות משותף, שמנהיגות הצדדים היריבים רואה עין בעין עם כל הקושי, את האיום והסכנה המרחפים על המפעל הציוני והבית הלאומי, כדברי הנביא בהפטרה: " כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ".
כך נביא הנחמה ישעיהו, מותיר אותנו בסיום ההפטרה, בקורטוב של אופטימיות, אתגר ותקווה: "מַה נָּאווּ עַל הֶהָרִים רַגְלֵי מְבַשֵּׂר, מַשְׁמִיעַ שָׁלוֹם מְבַשֵּׂר טוֹב מַשְׁמִיעַ יְשׁוּעָה".
הבה נאמין, נקווה ונייחל, לישועה ולשלום הפנימי בתוכנו.
שבת שלום וחודש אלול מבורך
כותב: ד"ר זאב פרידמן מנכ"ל עמותת מלבב
