כולנו קוראים בימים אלו, לאחדות ישראל ולאהבת ישראל ,כמו בשירו של ארכדי דוכין: "קוראים לזה אהבה, ומחכים לבואה", ביום ה679 למלחמה ומתפללים לשובם של 50 החטופים.
הפועל – אהב , שהוא השורש של המילה – אהבה, מופיע בחמשה חומשי התורה, בשכיחות הבאה: בבראשית -15 פעם, בשמות -2, בויקרא – 2, במדבר – 0 ובדברים – 23.
בפרשת ואתחנן אותה קראנו בשבת שעברה, נוכחת האהבה בפסוק המכונן: "שְׁמַע, יִשְׂרָאֵל: ד' אֱלֹהֵינוּ, ד' אֶחָד. וְאָהַבְתָּ, אֵת ד' אֱלֹהֶיךָ, בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ, וּבְכָל מְאֹדֶךָ" (דברים, ו', ד'-ה').
כך גם בשבת שעברה, התרפקנו על – אחדות ישראל, אהבת ישראל, ושמחת ישראל , ביום טו' באב.
דומה שזה הסדר הנכון- קודם אחדות, אחר כך אהבה ולבסוף שמחה.
במסכת תענית פרק ד' נאמר: " אמר רבן שמעון בן גמליאל, לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים".
בתלמוד במסכת תענית דף ל', אחת הסיבות לקביעת טו' באב ליום של שמחה, היא – שבתקופת המדבר נאסרו שבטי ישראל להתחתן זה בזה. ואילו בתקופה מאוחרת יותר בטו' באב , הותרו השבטים להתחתן זה בזה.
מדוע במדבר חל האיסור ? זאת בעקבות תקדים בנות צלופחד שהן זכאיות לרשת את נחלת אביהן. כתוצאה מכך, ערער שבט מנשה על ההחלטה, בחשש שאם תינשאנה בנות צלופחד לשבטים אחרים, עלולה נחלת שבטם לעבור לשבטים אחרים. לכן נאמר: " זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ד' לִבְנוֹת צְלָפְחָד לֵאמֹר לַטּוֹב בְּעֵינֵיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים אַךְ לְמִשְׁפַּחַת מַטֵּה אֲבִיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים"( במדבר, לו', ו').
בתקופה מאוחרת יותר, חז"ל – המנהיגות הרוחנית התורנית, בגמישות מחשבתית, נוכח מציאות מורכבת, בהכרעתם התורנית וההלכתית , דייקו מהפסוק, שהאיסור היה תקף רק בדורן של בנות צלופחד, אך הותר אחר כך. כך הותרו שבטי ישראל להינשא זה לזה וזה קרה בטו' באב.
הנה ביטוי בוהק באור יקרות, לאחדות ישראל, אהבת ישראל ושמחת ישראל. עד כמה אנו זקוקים לאלו השלושה , בימים אלו.
נאומו של משה בפרשתנו, קורא לאחדות ולאהבה שבין אדם לקב"ה ובין אדם לחברו, בעם ישראל :"וַאֲהֵבְךָ, וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ… רַק בַּאֲבֹתֶיךָ חָשַׁק ד', לְאַהֲבָה אוֹתָם"…"וְאָהַבְתָּ, אֵת ד' אֱלֹהֶיךָ; וְשָׁמַרְתָּ מִשְׁמַרְתּוֹ, וְחֻקֹּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וּמִצְוֹתָיו כָּל הַיָּמִים"…"אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם, לְאַהֲבָה אֶת ד' אֱלֹהֵיכֶם, וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם"… כִּי אִם שָׁמֹר תִּשְׁמְרוּן אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם לַעֲשֹׂתָהּ,לְאַהֲבָה אֶת ד' אֱלֹהֵיכֶם" (דברים, י',טו', יא',א'-כ'). יא',כ').
פרשתנו פותחת: "וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן, אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה"( דברים, ז', יב')
במילה – עֵקֶב, מזדקרת דמותו של יעקב אבינו, שהנכיח לנו את אהבתו העזה לרחל : "וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב אֶת רָחֵל, וַיֹּאמֶר: אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים, בְּרָחֵל בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה… וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל, שֶׁבַע שָׁנִים; וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים, בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ"( בראשית, כט',יח'), יעקב נקרא גם ישראל והנה לפנינו – אהבת יעקב הפרטנית לרחל, אך גם אהבת ישראל הקולקטיבית.
אהבת ישראל, נזקקת קודם לאחדות ישראל, שאנו כה מייחלים להן, בימים אלו.
כך משה בנאומו בפרשתנו, מציג לנו את – אחדות ישראל, כפי שהיא משתקפת – בצִּרְעָה : "וְגַם אֶת הַצִּרְעָה, יְשַׁלַּח ד' אֱלֹהֶיךָ בָּם, עַד אֲבֹד, הַנִּשְׁאָרִים וְהַנִּסְתָּרִים מִפָּנֶיךָ" (דברים, ז', כ').
כידוע, הצרעות פועלות כקבוצה, ברגע שהן יוצאות למתקפה כדי להגן על המלכה שיושבת בקן, האדם המותקף עלול לחטוף כמה וכמה עקיצות בו זמנית, כמות הארס שמופרשת לגוף האדם יכולה לגרום להלם אנפילקטי.
אכן לקריאתו של משה בנאומו בפרשתנו, ברוח שבע שבתות הנחמה, נודעת משמעות לאמרה – כי רק ביחד ננצח. דהיינו, עלינו להתאחד כמו הצרעות, כקבוצה, למרות המחלוקות, הדעות, ההשקפות והמגזריות שבתוכנו ולהשיב מלחמה שערה, רק כשאנו מאוחדים כמו הצרעות.
אחדות ישראל שתביא לאהבת ישראל, חייבת להיות גלויה ושקופה ולכן עליה לכלול את כולם, גם את – "הַנִּשְׁאָרִים וְהַנִּסְתָּרִים מִפָּנֶיךָ".
רוח האחדות והביחד, גם מוארת בנאומו של משה בפרשתנו, בדמותה של ארץ ישראל המבורכת:
"כִּי ד' אֱלֹהֶיךָ, מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה: אֶרֶץ, נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת, יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר. אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה, וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן; אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן, וּדְבָשׁ. אֶרֶץ, אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל, בָּהּ; אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל, וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת" (דברים, ח', ז'- ט').
מדוע ארץ ישראל מופיעה בברכה מספר פעמים?
כי עלינו לזכור ולא לשכוח, את הנשק הסודי שלנו כפי שאמרה ראש הממשלה הרביעית גולדה מאיר ( 1898-1978 ) לסנטור ביידן בביקורו בארץ במלחמת יום הכיפורים ב 1973 – כי אין לנו ארץ אחרת.
האם אהבה זה יעד משימתי- אהבה עכשיו, כאן ועכשיו, לחיצה על כפתור, זבנג וגמרנו, או אהבה זה תהליך, סוג של מסע?
כן, זה מסע ארוך. רק סיימנו לפני שלושה שבועות את ספר במדבר, בפרשת מסעי. 42 פעם בתנ"ך מופיעה המילה – אהבה. לפי חכמי הסוד, קיימת זיקה ל- 42 מסעות של בני ישראל במדבר.
כך גם בפרשתו בנאומו של משה , אנו מקבלים תזכורת על המסע המדברי : "בְנֵי יִשְׂרָאֵל, נָסְעוּ מִבְּאֵרֹת בְּנֵי יַעֲקָן מוֹסֵרָה…מִשָּׁם נָסְעוּ, הַגֻּדְגֹּדָה; וּמִן -הַגֻּדְגֹּדָה יָטְבָתָה, אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם…וַיֹּאמֶר ד' אֵלַי, קוּם לֵךְ לְמַסַּע לִפְנֵי הָעָם; וְיָבֹאוּ וְיִירְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָם לָתֵת לָהֶם"( דברים, י', ו'-יד').
הבה נשאל, איך אפשר להנכיח את האהבה בתוכנו ?
הרב אליהו דסלר (1892- 1953),בספרו מכתב מאליהו, שואל: מהו הסדר הנכון, האם נתינה קודמת לאהבה, או אהבה קודמת לנתינה? תשובתו היא -קודם נתינה ובהתמדה ומכאן תגיע האהבה. לדעתו, אין חידוש שנותנים דווקא למי שאוהבים, אלא אוהבים את מי שנותנים.
דומה שיש כאן תהליך התנהגותי של למידה ועיצוב – "אחרי הפעולות נמשכים הלבבות":
במצוות קורבן הפסח. התורה מתארת בפרטי פרטים לאורך פסוקים רבים, את המשימות הכרוכות בקיום מצוות קורבן הפסח: " וַיֹּאמֶר ד' אֶל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח: כָּל בֶּן נֵכָר, לֹא יֹאכַל בּוֹ. וְכָל עֶבֶד אִישׁ, מִקְנַת-כָּסֶף וּמַלְתָּה אֹתוֹ, אָז יֹאכַל בּוֹ. תּוֹשָׁב וְשָׂכִיר, לֹא יֹאכַל בּוֹ. בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל, לֹא תוֹצִיא מִן הַבַּיִת מִן הַבָּשָׂר חוּצָה; וְעֶצֶם, לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ. כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל, יַעֲשׂוּ אֹתוֹ"( שמות, יב',מג'-מו').
בעל ספר החינוך, פרשן שחי בסוף המאה ה-13, מסביר את טעם המצווה:״דע כי האדם נפעל כפי פעולותיו וליבו וכל מחשבותיו ,תמיד אחר מעשיו שהוא עוסק, אם טוב ואם רע…כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות״.
גם הרמב״ם ( 1138-1204 ) בשמיני משמונה פרקיו מסביר:״ וראוי לו שירגיל עצמו במעשים הטובים עד שיגיעו לו המעלות ויתרחק מן המעשים הרעים, עד שיסורו ממנו הפחיתויות״.
אריך פְרוֹם ( 1900 -1980 ) פסיכולוג ופילוסוף יהודי, מציג בעקבות מחקריו:" אהבה איננה רגש פסיבי, אלא גישה פעילה: דאגה אמיתית, אחריות, כבוד וידע. האהבה דורשת מיומנות, כפי שאמנות – והיא אינה באה באופן טבעי אלא מתפתחת בפעולה ובמחויבות".
כיצד הנעה והנאה בתהליך האחדות, בחיבורה למשמעות ולשייכות – יביא לאהבה מתפתחת ?
כך אנו לומדים בספרו הפילוסופי של אנטואן דה סנט-אכזופרי (1900 –1944) "מצודת האדם" והוא הפך עם השנים למזוהה עם רוח הנסיך הקטן: "אם אתה רוצה לבנות ספינה, אל תשלח אנשים לאסוף עצים, אלא עורר בהם אהבה וגעגוע לים הפתוח".
הנה לפנינו לימוד מתווה נכון, של אחדות ישראל לצו השעה שתביא לאהבת ישראל.
הרב פרופ' יונתן זקס( 1948- 2020) מצטט את דיוויד ברוקס מחכמי המוסר המעמיקים בזמננו:
" להיות במחויבות פירושו, בעיניי, להתאהב במשהו, ואז לבנות סביבו מבנה של התנהגות בשביל הרגע שהאהבה תדעך".
זאת האהבה בין עם ישראל לקב"ה: ""שְׁמַע, יִשְׂרָאֵל: ד' אֱלֹהֵינוּ, ד' אֶחָד. וְאָהַבְתָּ, אֵת ד' אֱלֹהֶיךָ, בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ, וּבְכָל מְאֹדֶךָ" ( דברים ו', ד'-ה').
אבל זאת גם אהבה בין אדם לאדם : "לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ, אֲנִי ד' "( ויקרא, יט',יח').
הנה משה בנאומו בפרשתנו קורא לאהבה נוספת –אהבת הגר : "וַאֲהַבְתֶּם, אֶת הַגֵּר: כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (דברים, י', יט').
במסגרת 42 המסעות בסימן 42 פעם, איזכור – אהבה בתנ"ך, נתבונן בניתוחה הרגיש של הסופרת אמונה אלון והחיבור למעמד קבלת התורה – "וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים, וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי; וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר, וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל, נֶגֶד הָהָר"( שמות, יט',כ'), מפרש רש"י: "כאיש אחד בלב אחד". אותה קריאה מהדהדת , לאחדות ישראל : " קל לקבל את מי שמוכר לנו, את מי שדומה לנו, את מי שאנחנו יכולים לראות בו, במודע או שלא במודע, השתקפות של עצמנו, כפי שאנו מכירים את עצמנו, או כפי שהיינו רוצים להיות. הרבה יותר קשה לקבל את הזר, את השונה, את זה שמשקף לנו חלקים בלתי מוכרים באישיותנו. חלקים שאולי איננו רוצים כלל להכיר. ומכאן שנאת הזרים, אשר מי כמונו היהודים, חווה אותו על בשרו לאורך הדורות. אצלנו לעומת זאת, יש אפשרות לא רק לקבל זרים, אלא אף לאהוב אותם… ולגייר בקבלה ובאהבה גם חלקים זרים בתוך אישיותנו, בטרם נתייצב למרגלות הר סיני לקבל, מחדש, את התורה ואת עצמנו" ("שבת בשבתו" במדבר תשס"ז, 1170).
אך דומה שמשה בנאומו בפרשתנו, מאתגר אותנו לבחון בהתבוננות פנימית גם את –הַגֶּן הפנימי שלנו, שנקרא – הזר, האחר והשונה שבתוכנו. באיזו מידה אנו מסוגלים, להכיל אותו בתוכנו- בליבנו ובתודעתנו, לא כמצוות אנשים מלומדה ולא רק כציות לכללי הסדר החברתי, אלא להכילו ולהטמיעו בתוכנו – באהבה. לדעת להכיל באחדות ישראל גם את השונה והזר לנו, בדעה ובהשקפה בארצנו הקטנטונת.
כך גם ימימה אביטל ( 1929-1999 ) נדרשת בשיטת ימימה להארת החן בברכת כוהנים:" יָאֵר ד' פָּנָיו אֵלֶיךָ, וִיחֻנֶּךָּ"- גם אם יש מחלוקת, יש לחפש את החן, אצל הצד השני וממילא , הן בעיני ד' ".
עלינו לזקוף את קומתנו בימים מאתגרים אלו, ברוח הנחמה, התקווה והאור בנבואתו של הנביא ישעיהו: "וּפְדוּיֵי ד' יְשׁוּבוּן, וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה, וְשִׂמְחַת עוֹלָם, עַל רֹאשָׁם; שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּן, נָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה"(ישעיהו, נא',יא') וכך גם בהפטרת הנחמה לפרשתנו: "כִּי נִחַם ד' צִיּוֹן, נִחַם כָּל חָרְבֹתֶיהָ, וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן, וְעַרְבָתָהּ כְּגַן ד'; שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ, תּוֹדָה וְקוֹל זִמְרָה"( ישעיהו, נא',ג').
הנה כי כן, אחדות ישראל, תביא לאהבת ישראל ולשמחת ישראל.
כותב: ד"ר זאב פרידמן מנכ"ל עמותת מלבב
