50 חטופים עדיין נמקים במאפליה מנהרות החמאס העמלקי,665 ימים. אנו מתפללים ומייחלים לשובם הביתה במהרה.
המונח בֵּיְיס ( Base) שמקורו בארה"ב, שגור בחיינו הפוליטיים, לתיאור קבוצת התמיכה הנאמנה והיציבה של אדם, מנהיג או מפלגה. הוא נוכח בכל מפלגה, מימין ומשמאל, על ייצוגי מגזרי החברה ושבטיה. ד"ר רן ברץ מנתח במאמרו את דפוסי ההצבעה של הבוחר הישראלי. לדבריו, אחד ה"סודות" החשובים ביותר בפוליטיקה הוא, שההצלחה בבחירות נובעת בעיקר מאחוז הצבעה גבוה בבֵּיְיס, ומשקלו גדול יותר ממשקלם של בוחרים שעוברים ממפלגה אחת לשנייה. ("כיצד מתנהגים הבוחרים ברגע האמת", עיתון מקור ראשון, 28.1.2019 ).
כך קורה לנו בחיים, לא אחת. אנו יודעים ומשוכנעים מה הדבר הנכון שעלינו לעשות ומהי האמת לשעתה, אבל אנו נרתעים מלעשותו, בגלל התסמונת המונעת זאת מאיתנו והקרויה – מה יאמר ומה יגיד הבֵּיְיס. התסמונת הזאת עלולה להיות הרת אסון במיוחד, כשנגועים בה מנהיגים על כל הקשת החברתית, מאז ומתמיד.
ספרם של מיכאל הרסגור ואהוד פוקס ( 2010):"רגעים היסטוריים ורגעים היסטריים- החלטות בתנאי משבר", שופך אור על החלטות אסטרטגיות טובות ורעות של מנהיגים, וכך הם כותבים: "השאלות הפשוטות שאדם צריך לשאול את עצמו לפני שהוא מקבל החלטה חשובה, הן: מה אתה חושב שיצא (בעתיד) לך ולאומתך מכך? מה הסיכוי שזה יקרה? ומה יקרה, חלילה, אם לא?. אם שאלת את עצמך את כל השאלות הללו, אם ענית עליהן בכנות, ואם בחרת בתשובה שלפי הנתונים שבידך תוליד את הסבירות הגבוהה ביותר לתרחיש חיובי ביותר מבחינתך, וגם תצמצם את הסבירות לתרחישים המסוכנים – כנראה קיבלת את ההחלטה הנכונה". ואני אוסיף – כנראה אינך לוקה בתסמונת – מה יאמר ומה יגיד הבֵּיְיס.
פרשת דברים הפותחת את ספר משנה תורה, היא גם שבת חזון, על שם ההפטרה של הנביא ישעיהו, החותמת את שלוש הפטרות הפורענויות שאנו קוראים בשבתות של ימי בין המצרים, בין יז' בתמוז לבין תשעה באב.
דומה שהתסמונת – מה יאמר ומה יגיד הבֵּיְיס, משתקפת בפרשתנו, בהפטרתנו ובתשעה באב שיחול ביום ראשון.
פרשתנו הפותחת את ספר דברים, מציגה את השינוי המהותי – ממִדְבָּר למְדַבֵּר . הנה לפנינו משה המְדַבֵּר:" אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה"( דברים, א', א').
משה המְדַבֵּר ולא משה המִדְבָּר, הַמַּכֶּה בסלע, מתמקד בין השאר בנאומו בפרשתנו בשני אירועים מכוננים:חטא המרגלים ועצת יתרו .
באירוע חטא המרגלים מזדקרת מנהיגותם של יהושע בן נון וכלב בן יפונה, שקיבלו החלטה אסטרטגית אחרת, שהיה בה רוח אחרת של אמונה תקווה וסיכוי, למרות כל הסיכונים, של כניסה לארץ בלתי מוכרת. יהושע וכלב אינם נגועים בתסמונת – מה יאמר ומה יגיד הבֵּיְיס. הם הולכים עם האמת שלהם, בניגוד לשאר המרגלים והעם הניצב לפניהם ובניגוד לשבטיהם. כך אומר זאת משה בנאומו בפרשתנו: "זוּלָתִי כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה, הוּא יִרְאֶנָּה, וְלוֹ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר דָּרַךְ בָּהּ, וּלְבָנָיו יַעַן, אֲשֶׁר מִלֵּא אַחֲרֵי ד'. גַּם בִּי הִתְאַנַּף ד', בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר: גַּם אַתָּה, לֹא תָבֹא שָׁם. יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן הָעֹמֵד לְפָנֶיךָ, הוּא יָבֹא שָׁמָּה; אֹתוֹ חַזֵּק, כִּי הוּא יַנְחִלֶנָּה אֶת יִשְׂרָאֵל" ( דברים, א', לו'-לח')..
כך גם באירוע הייעוץ הארגוני של יתרו, בו משה מציג בנאומו בפרשתנו, מצוקה מנהיגותית וניהולית: "אֵיכָה אֶשָּׂא, לְבַדִּי, טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם, וְרִיבְכֶם". (דברים, א', יב'). משה אף הוא איננו נגוע בתסמונת- מה יאמר ומה יגיד הבֵּיְיס, כאשר הוא מחצין את חולשתו לקבל סיוע. משה מקבל החלטה אסטרטגית לקבל את עצתו הארגונית של יתרו וליישמה באופן שיטתי. משה מוכן לוותר על כוח אישי ולחלוק אותו גם עם אחרים. משה בהכנעה כאומר – טעיתי באופן ניהולי את עניני העם עד כה, אינני מושלם ואינני יודע הכול, וגם אני ברום מעמדי ומנהיגותי, פתוח להיעזר ולקבל סיוע ולקבל החלטה אסטרטגית, על מתווה ניהול שונה לחלוטין, ממרכוז סמכויות, לביזורן. כך בנאומו של משה בפרשתנו: "וָאֶקַּח אֶת רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם, אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידֻעִים, וָאֶתֵּן אוֹתָם רָאשִׁים, עֲלֵיכֶם: שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת, וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת, וְשֹׁטְרִים, לְשִׁבְטֵיכֶם" (דברים, א',טו').
כך נוכחותה של פרשתנו- שבת חזון, הסמוכה ליום תשעה באב, משתקפת לה התסמונת של – מה יאמר ומה יגיד הבֵּיְיס, באירועי חורבן הבית , בכשל המנהיגות הרוחנית והתורנית באותם הימים של ערב חורבן הבית. בשלושה סיפורים שמתוארים במסכת גיטין, נה'- נו': על "קמצא ובר קמצא", על "תרנגול ותרנגולת" ועל "יתד של עגלה". בסיפורים אלו, מוצגת המנהיגות הרוחנית והתורנית, בכשלי החלטותיה האסטרטגיות, כתוצאה מהקיבעון המחשבתי והנוקשות- מה יאמר ומה יגיד הבֵּיְיס. בסיפור החורבן של "קמצא ובר קמצא", המייצג במלוא כיעורו את שנאת החינם שאפיינה את הממסד השלטוני והחברה האזרחית של עם ישראל, ברגע הכי מביש וטרגי, שהגביר "המנהיג" עורך הסעודה, מבייש לעיני כל, את בר קמצא שהיה שונאו שהגיע בטעות לסעודה במקום קמצא שהיה אוהבו. כאשר עולה הדילמה האם להיענות לקיסר להקריב הקורבן שהטילו בו מום, עומד לו מנהיג תורני רוחני, בשם זכריה בן אבקילס ואומר: "יקוב הדין את ההר", לא נעשה ולא נאפשר, לא נפעיל שיקול דעת אחראי בסיטואציה מורכבת אל מול איומי הקיסר הרומאי, אולי נקבל הוראת שעה חריגה, אך לא. מדוע ?- "מה יאמר ומה יגיד הבֵּיְיס", מדוע? מפני החשש מיצירת תקדים מסוכן, כיצד תשפוט אותנו בעתיד, ההיסטוריה ההלכתית והתורנית. זה מה שהיה חשוב למנהיגות באותה סעודה, אף אחד ממנהיגי הישוב היהודי בירושלים באותם הימים, לא קם ומחה כנגד העלבון שנגרם לבר קמצא וכנגד דעתו של זכריה בן אבקילס. הם היו שפוטים של הבֵּיְיס – בעלי ההון והטייקונים באותם ימי ערב חורבן ירושלים.
גם בסיפור החורבן של "תרנגול ותרנגולת", ניצבת המנהיגות התורנית והרוחנית ,בנוקשות מדהימה, איננה מוכנה להפעיל שיקול דעת של ניהול סיכונים, העלולים לפגוע בחייהם של היהודים. המנהיגות "במצעד האיוולת" אומרת, שאל לנו לשנות ממנהג ישראל שהפך במרוצת השנים לדין, לשמח חתן וכלה בחתונתם, בריקוד עם תרנגול ותרנגולת. לא משנה שהלגיון הרומאי חומד בתרנגול ובתרנגולת, בסיור שאליו נקלעו ביום החתונה. לא משנה כלל שהיהודים יענשו וימצאו בסכנה פיזית מצד הרומאים, לא משנה שהמציאות השתנתה, אבל המנהיגות התורנית ממשיכה בשלה, היא מנותקת ונוהגת בנוקשות – " יקוב הדין את ההר". המנהיגות איננה יודעת להבחין בין עיקר לבין טפל, מבחינתה העיקר הוא- " מה יאמר ומה יגיד הבֵּיְיס ". אין היא יודעת הפרקטיקה של " לפנים משורת הדין".
גם בסיפור החורבן השלישי של "יתד של עגלה", כאשר הלגיון הרומאי רוצה להשתמש בעץ ארז לתיקון יתד של עגלה שהתקלקל. אבל מה לעשות שבאותו יום, נועד כבר שימוש לעץ הארז, לקיים המנהג להעמיד 4 מוטות לחתונתם של חתן וכלה. המנהיגות התורנית גם כאן נוקשה ומחליטה לא לשנות ממנהג שהפך לדין ולא לאפשר ללגיון הרומאי להשתמש בעץ הארז. למה? "יקוב הדין את ההר". למה ? " מה יאמר ומה יגיד הבֵּיְיס ".
במסכת בבא מציעא ל' עמ' ב', כבר נאמר : " דאמר רבי יוחנן, לא חרבה ירושלים, אלא על שדנו בה דין תורה…שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין ".
לעומת זאת, באירועי החורבן מזדקרת דמותו המיוחדת ומנהיגותו של רבן יוחנן בן זכאי, שנוקט בגישה של , "להיות חכם ולא תמיד צודק". הוא מקבל החלטה אסטרטגית, נוכח ניתוח המציאות המורכבת, של סיכויים אל מול סיכונים. בבקשותיו מהקיסר אספסינוס, הוא מעדיף את "יבנה וחכמיה" על פני ירושלים. התוצאה הייתה , בשריפת בית המקדש וחורבן הבית, אל מול בנייה וגם אם היא זמנית, של קהילת יבנה וחכמיה, לשם שמירת ההמשכיות וקיום התורה בארץ ישראל והמשכיות המשילות של הנשיאות בהנהגת רבן גמליאל. רבן יוחנן בן זכאי מבין שהעיקר באותה עת, להבטיח את המשכיות קיום התורה והזהות הרוחנית של העם. הוא מבטיח את ביצור הנשיאות התורנית בראשות רבן גמליאל, כדי למנוע כאוס רוחני, והוא גם מבטיח המשכיות דמותו המוסרית והאנושית של העם, במימוש ערכים של חסד וחמלה ,בבקשתו אל אספסינוס – לרפא ולדאוג לרבי צדוק. רבן יוחנן בן זכאי איננו מפחד ואיננו לוקה בתסמונת של – מה יאמר ומה יגיד הבֵּיְיס. באומץ מנהיגות המחובר למציאות , הוא חוזה את העתיד ומבין מה נכון לעשות בעת הזאת – לא להתעקש על ירושלים, גם ביודעו שהוא לוקח סיכון – מה יאמר ומה יגיד הבֵּיְיס. בכך שההיסטוריה תשפוט אותו לדורותיה ועלולה להטביע בו עוד בחייו על ידי סביבתו ,וגם לאחר מותו אות קלון נוכח העובדה שלא כלל את ירושלים בבקשותיו אל הקיסר.
רק מנהיג עם חזון כדוגמת רבן יוחנן בן זכאי, שיודע – באין חזון ,יפרע עם, שיש לו היכולת להבין מציאות מורכבת ומשתנה, שאיננו מנותק מהמציאות , שאיננו נוקט בנוקשות, של – "יקוב הדין את ההר", שאיננו לוקה בתסמונת- "מה יאמר ומה יגיד הבֵּיְיס" ,שיודע להפעיל גמישות ואחריות, ואיננו מפחד להחליט החלטות קשות ולא פופולריות ברגעים קריטיים, שיודע להפעיל חישוב מסלול מחדש, רק מנהיג כזה יהפוך את הטראומה של החורבן, לתקומה רוחנית שיש לה המשכיות.
הנה כי כן, חזונו של רבן יוחנן בן זכאי בבקשותיו נוכח פני עתיד, לקיסר הרומאי, מתחבר לחזונו של הנביא ישעיהו בהפטרה לפרשתנו, שגם הוא איננו מפחד, להשמיע אל מול הבֵּיְיס, את דברי נבואתו בהקשר לפולחן המתקיים במקדש בירושלים ,ללא מורא ופחד– מפני מה יאמר ומה יגיד הבֵּיְיס: "חֲזוֹן, יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ, אֲשֶׁר חָזָה, עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם…. לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ד', \בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם, רְמֹס חֲצֵרָי. לֹא תוֹסִיפוּ, הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא, לִי; ….חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי, הָיוּ עָלַי לָטֹרַח; נִלְאֵיתִי, נְשֹׂא…..גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה, אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ: יְדֵיכֶם, דָּמִים מָלֵאוּ…. לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט … שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים, וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד, וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים; וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה, וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה; אַחֲרֵי כֵן, יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה, נֶאֱמָנָה. צִיּוֹן, בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה; וְשָׁבֶיהָ, בִּצְדָקָה".
בימי בין המצרים ששיאם בתשעה באב, בהם אנו מבכים על שנאת החינם ,אובדן מקדשנו וחורבן ירושלים, מזדקרים לעינינו הפסוק הפותח בפרשתנו- "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר" , בדמותו של ברל כצנלסון מנהיג הפועלים בארץ ישראל, המתכתבים עם דברי תוכחתו של הנביא ישעיהו בהפטרה לפרשתנו: "בָּנִים גִּדַּלְתִּי וְרוֹמַמְתִּי וְהֵם פָּשְׁעוּ בִֽי. יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו, יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע, עַמִּי לֹא הִתְבּוֹנָֽן. הוֹי גּוֹי חֹטֵא עַם כֶּבֶד עָוֹן זֶרַע מְרֵעִים בָּנִים מַשְׁחִיתִים עָזְבוּ אֶת ד' נִֽאֲצוּ אֶת קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל ".(ישעיהו, א', א'-ד'). כך במאמרו של כצנלסון -"מקורות לא אכזב", בעיתון דבר מיום יד' באב תרצ"ד,1934, בהקשר ליום תשעה באב וחשיבותו: "דור מחדש ויוצר, איננו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות…עוד בראשית ימי הגדוד העברי ביקשתי לייחד בתוך הגדוד את זכר יום האבל הלאומי( תשעה באב),שלא יהיו בו תרגילים והליכות של חול. התקוממו כנגדי כמה חברים שראו בזה הוכחות ל"גלותיות" שלי. דרשו להפוך יום זה להילולה וחינגה כי "כבר נגאלנו". כך גם באותה שנה במאמר אחר בעיתון דבר מיום י' באב תרצ"ד 1934, כותב כצנלסון: "ואנחנו, הדור אשר שתה את קובעת הגלות והשעבוד יותר מכמה וכמה דורות שקדמו לו, הדור אשר הוחזר בחוזק יד אל הרגשת החורבן והגירושים, הדור אשר כל טעם חייו הוא בזה שישמש גשר מן החורבן והגלות אל חיי עצמאות וחירות- האם הדור הזה יתחנך לייעודו, על ידי שיכחת יום אבל עמו? ".
ברל כצנלסון תובע את עלבונו של זיכרון תשעה באב ומשמעותו, ומתייצב באומץ לב אל מול צאן מרעיתו ללא מורא ופחד – מה יאמר ומה יגיד הבֵּיְיס. גם כאשר נפשו מתייסרת , "באֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר", ברוח נבואתו של ישעיהו: "בָּנִים גִּדַּלְתִּי וְרוֹמַמְתִּי וְהֵם פָּשְׁעוּ בִֽי….".
כותב: ד"ר זאב פרידמן מנכ"ל עמותת מלבב
