פרשת פנחס- עָם כְּלָבִיא יָקוּם מהשבעה, לקראת אתגרי – המנהיגות, השלום בתוכנו והשגרה

אסון השבעה באוקטובר בשבת שמחת תורה, הוא אירוע תנ"כי המטלטל אותנו כבר 651 ימים.

50 חטופים עדיין נמקים במאפליה מנהרות החמאס העמלקי, אנו מתפללים ומייחלים לשובם הביתה במהרה. אבל – עם הנצח, עם ישראל חי , קם על רגליו, בנתיב  – הריפוי, השיקום והצמיחה מהטראומה –  "עָם כְּלָבִיא יָקוּם, וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא".עם קם כלביא מהשבעה באוקטובר, לקראת שלושת אתגרי המחר – המנהיגות, השלום הפנימי בתוכנו והשגרה. שלושה אתגרים אלו, משתקפים בפרשתנו.

האתגר  הראשון – המנהיגות

‏שום דבר לא יוכל לעמעם, להחביא, להסתיר או למזער, את המחדל הגדול של  השבעה באוקטובר.

קִימָת הלביא לא תוכל להסתיר את כריעת הארי ב7.10 . כל ראשי הצבא והמדינה שנגועים באסון השבעה באוקטובר, חייבים לקחת אחריות להודות בטעות, לבקש סליחה ולפנות את מקומם. אין כאן שאלה, של ימין או שמאל. 80% מהעם,  מסכימים על 80% מהסוגיות. את הרעשים ויריית חיצי הלשון בעיקר, עושים ומשמיעים בריש גלי, ה20% משני צידי הקשת.

קִימָת הלביא, הביאה להישגים מרשימים- פגיעה קשה במיטוט יכולות החמאס והחיזבאללה ועד למבצע המרשים בכל קנה מידה, של עם כלביא באירן.  אבל הגיע הזמן לאתגר חילופי ההנהגה, כפי שמציגה לנו פרשתנו. משה ניצב בפרשתנו בשלהי מנהיגותו ונערך להעברת המנהיגות ליורשו יהושע: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה  אֶל  ד'  לֵאמֹר. יִפְקֹד ד', אֱלֹהֵי  הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר, אִישׁ, עַל  הָעֵדָה.  אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם, וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם, וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם, וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם; וְלֹא תִהְיֶה, עֲדַת ד', כַּצֹּאן, אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה.  וַיֹּאמֶר ד' אֶל מֹשֶׁה, קַח לְךָ אֶת  יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ, אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ; וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ, עָלָיו…וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה, כַּאֲשֶׁר צִוָּה ד' אֹתוֹ… וַיִּסְמֹךְ אֶת יָדָיו עָלָיו, וַיְצַוֵּהוּ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ד', בְּיַד מֹשֶׁה ".(במדבר, כז', טו'- כג' ).

מהו הפרופיל של המנהיג היורש שאליו מייחל ומצפה משה ושאותו הוא מציג לקב"ה?

רש"י  נדרש למשמעות של – " אֱלֹהֵי  הָרוּחֹת ":"אמר לפניו, ריבונו של עולם, גלוי לפניך דעתו של כל אחד ואחד ואינם דומים זה לזה. מנה עליהם מנהיג, שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו" .

מיהו המנהיג היורש שאת הפרופיל שלו משרטט משה ? משה מבקש מהקב"ה שהמנהיג שיחליפו, יהיה בעל מידות, אישיות ויכולת של מסוגלות, להכיל את כווולם ,על השונוּת וההבדלים שבהם, מחד גיסא, אך  גם בעל יכולת מעשית לדעת כיצד מחברים את השונות של צאן מרעיתו, לאחדות ולא לאחידות, מאידך גיסא. תכונה זאת של מנהיגות המסוגלת לחבר ולאחד ולא להפריד ולשסע, מתחברת  לברכה המיוחדת שנקראת:" ברוך חכם הרזים " .

מה מאפיין את אותו – "חכם הרזים" ?

במדרש תנחומא לפרשתנו, נאמר: "ילמדנו רבינו, הרואה בני אדם משונין כיצד מברך? … אומר ברוך חכם הרזים. כשם שאין פרצופיהם שווין  זה לזה, כך אין דעתם שווין  זה לזה. אלא כל אחד ואחד, יש לו  דעת בפני עצמו ".

הראי"ה קוק ( 1865-1935) ב"עולת ראיה", מעמיק בברכת " חכם הרזים": " כל  שיסתכל  יותר האדם בתוכן הנפשות הפרטיות של בני האדם , יותר ישתומם על  ההבדל  הגדול  שיש  בין  תכונה  לתכונה, בין מצד החינוך והלימוד שהיכה שורש בלב כל  אחד באורח פרטי ומשונה משל זולתו, בין מצד התכונה הטבעית הקבועה בטבע היצירה, הפועלת גם כן על המראה החיצוני של הגוף….ומכל מקום, דווקא על  ידי השינויים, הם מתאחדים כולם למטרה אחת, לבניין העולם בתעודתו הראויה לו…מתקשרים ומתייחסים כל אלה ההפכים זה לזה, עד שעל פי צירוף כל הדעות והפרצופים השונים, יצא בנין הרמוני מתאים מאד".

הציפייה היא, למנהיגות של "גם וגם", שהמוטו שלה הוא – "אחדות איננה אחידות" ,שהאתגר המנהיגותי הגדול הוא – אחדות הניגודים לרקמה אנושית אחת-  "היחד בצד הייחוד" . מנהיגות היודעת לחבר את הפרט אל הכלל, מחד גיסא, אך גם מנהיגות פלורליסטית, היודעת לכבד ולהכיל ציבור, שמאופיין בריבוד של תרבויות, דעות, גישות והשקפות עולם, מאידך גיסא.

הראי"ה קוק ב"עין איה" בפירושו לאגדות התלמוד במסכת ברכות, מדגיש את תכונת הסבלנות בהקשר לברכת הרזים:" שראוי לאדם להרגיל עצמו בסבלנות לעניין תכונות ודעות הפכיות מתכונותיו ודעותיו הוא".

חילופי המנהיגות בפרשתנו מוארים באור יקרות בשאר הרוח של משה, שמעביר המנהיגות למחליפו יהושע: "וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה, כַּאֲשֶׁר צִוָּה ד' אֹתוֹ; וַיִּקַּח אֶת יְהוֹשֻׁעַ, וַיַּעֲמִדֵהוּ לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, וְלִפְנֵי, כָּל-הָעֵדָה. וַיִּסְמֹךְ אֶת יָדָיו עָלָיו, וַיְצַוֵּהוּ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ד', בְּיַד מֹשֶׁה" ( במדבר, כז', כב'- כג').

מפרש רש"י:" וַיִּסְמֹךְ אֶת יָדָיו עָלָיו-  בעין יפה יותר, ויותר ממה שנצטווה. שהקב"ה אמר לו וסמכת את ידך, והוא עשה בשתי ידיו ועשאו ככלי מלא וגדוש ומלאו חוכמה בעין יפה". 

השאלה מי יחליף את המנהיג , איננה רלוונטית. גם בני ישראל חשבו שאין מחליף למשה ותסמונת חרדת הנטישה בחטא העגל, תוכיח זאת. אבל כמאמר המשפט:" בתי הקברות מלאים באנשים שחשבו שאין להם מחליף". כך יהושע שדימויו היה ירח ולא שמש, נמצא כמחליף ראוי.

כך קִימָת הלביא, הצמיחה לנו דור של לוחמים גיבורי התהילה, מנהיגים ראויים, שיכולים להנהיג את מדינתנו בעוז ובענווה.

האתגר השני – השלום הפנימי בתוכנו

פרשתנו חושפת לנגד עינינו, גם את סיפורה של  אות אחת, שהינה משובשת ומופיעה כמקוטעת והיא האות – ו' המופיעה בפרשתנו במילה – שָלוֹם . זאת הפעם היחידה והנדירה בכל חמשת חומשי התורה, שהשיבוש באות , הוא בכוונת מכוון ואיננו פוסל את ספר התורה וגם לא את הקריאה.

לאירוע החריג הזה שנוכח בפרשתנו, יש  שֵׁם – ו' קטיעא ( קטועה). אם נתבונן במילה – שָלוֹם, בקלף התורה וגם בדפי הדפוס של החומש, ניווכח שאכן  האות- ו', היא מקוטעת. כלומר, היא קטועה ונחתכת לשניים, כאשר יש חלל ריק מפריד בין שני חלקי האות- ו': "וַיְדַבֵּר ד', אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי, בְּתוֹכָם; וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּקִנְאָתִי.  לָכֵן, אֱמֹר:  הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי, שָׁלוֹם" (במדבר, כה', י'-טו').

תבוא האות ו' הקטועה ותלמדנו, שגם מה שנראה לנו בחיסרון וכביכול ללא יכולת ותפקוד, דווקא הוא- השלם שיביא את השלום. כך האות קוראת לנו- בבקשה , אל תזלזלו או תתעלמו ממני, שבמבט ראשון אינני נראית שלמה ויפה. אך אל תסתכלו בקנקן שבי, אלא במה שבתוכי. 

תבוא זאת הקטנה– האות ו', ותלמדנו כוחה והשפעתה  של אות מקוטעת ומשובשת, שחסרונה הוא חוזקתה ועוצמתה להביא את השלום בתוכנו. תבוא זאת האות המנהיגה – ו' הקטועה ותישא דברה- אמנם אני קטועה ולא אחידה , אבל יש בי כן אחדות ,במחויבות שלי לממש את תפקידי כאות ו' החיבור, לחבר אלי גם את אחי ואחיותיי,  יתר  האותיות שהן שונות ממני, לכדי אחדות והרמוניה של שלום שיש בו סולידריות וערבות הדדית.

הראי"ה קוק בסידורו "עולת ראיה" כותב: "דווקא על ידי השינויים הם מתאחדים כולם למטרה אחת, לבנין העולם בתעודתו הראויה לו".

במילים אחרות, קִימָת הלביא המשתקפת ב-  ו' הקטועה במילה- שלום, מציגה את הצמיחה, הריפוי והשיקום, מהשינויים, מהטראומה והשבר, שיביאו לאחדות הניגודים ולא לאחדות הניגודים ולשלום הפנימי שבתוכנו.

האתגר השלישי –  השִׁגְרָה

אנו מצפים ומייחלים לסוג של שגרה שתעטוף את חיינו. 

ישנו מדרש ידוע המובא במבוא לפירוש המחבר – "עין יעקב" ( חיבורו של רבי יעקב בן חביב, המאה ה- 15 , שליקט אגדות חז"ל מהתלמוד הבבלי) שם מתנהל דיון של תנאים, מהם אותם הפסוקים שאפשר לתת להם גולת כותרת Highlights : "כלל גדול בתורה". בן עזאי בוחר הפסוק:" שמע ישראל ד' אלוקינו ד' אחד" (דברים, ו', ד'). בן ננס בוחר הפסוק: "ואהבת לרעך כמוך"( ויקרא, יח', יט').

בן פזי בוחר את הפסוק מפרשתנו: " אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד, תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר; וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי, תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם" ( במדבר, כח',ד').אלו הן קורבנות התמיד וכיום בהיעדר הקורבנות, הן התפילות היום יומיות – שחרית, מנחה וערבית. זאת בעצם שגרת היום יום. ואכן נקבע שההלכה כמו בן פזי.

המילה שִׁגְרָה שאולה מהמילה הארמית שִׁגְרָא. בתלמוד היא  מופיעה בצירוף "שיגרא דתמרי" (כתובות פ, ע"א), שפירושו הפסולת שהושלכה לאחר סחיטת התמרים (לצורך הכנת נוזל כמו סילאן או שֵׁכַר תמרים).

כך הפכה המילה שִׁגְרָה למקבילה העברית למילה הלועזית רוּטִינָה. מקורה של המילה הלועזית במילה הצרפתית routine (הקיימת גם באנגלית), שנגזרה מהמילה route (דרך). התנהלות קבועה בדרך קבועה.

הנה כי כן, קִימָת הלביא  סוללת הדרך לסוג של שִׁגְרָה.

אך השגרה מאותגרת,  בהענקת משמעות להתחדשות שבשגרה ,שמהדהדת בשירם של  אהוד מנור:״להיוולד כל בוקר מחדש״, ושל נעמי שמר:״לקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב, לשיר אותו בכוח…לשמוע חלילים ברוח החופשית ולהתחיל מבראשית״.

בימים אלו של ימי בין המצרים , שקהילת הזיכרון של עם ישראל , מתאבלת על חורבנם של שני בתי המקדש ושתי הגלויות, קִימָת הלביא מאתגרת  למנהיגות של-" חכם הרזים", ברוח  פרשתנו:  "יִפְקֹד ד', אֱלֹהֵי  הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר, אִישׁ  עַל  הָעֵדָה".

בימים אלו של ימי בין המצרים, שבשבעה עשר בתמוז, אירעו חמש פורענויות ובתוכן – ביטול קורבן התמיד הנוכח בפרשתנו: "אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד, תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר; וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי, תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם"( המשנה מסכת תענית, ד',ו'), קִימָת הלביא מאתגרת לשגרה, בדמותו של קורבן התמיד.

בימים אלו של ימי בין המצרים, ששנאת חינם גרמה לחורבן הבית, מהדהדים דבריו הנכוחים של הנצי"ב מוואלוז'ין (נפתלי צבי יהודה ברלין, 1816-1893 ) בהקדמתו לספר בראשית: "שהיו בני בית שני צדיקים וחסידים ועמלי תורה אך לא היו ישרים בהליכות עולמים, על כן מפני שנאת חינם שבליבם זה את זה, חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה' , שהוא צדוקי או אפיקורס, ובאו ע"י זה לידי שפיכות דמים בדרך ההפלגה, ולכל הרעות שבעולם, עד שחרב הבית ועל זה היה צידוק הדין, שהקב"ה ישר ואינו סובל צדיקים כאלו, אלא באופן שהולכים בדרך הישר גם בהליכות עולם ולא בעקמומיות, אע"ג שהוא לשם שמים, שהיה גורם חורבן הבריאה והריסות יישוב הארץ".

הנה כי כן, קִימָת הלביא, מאתגרת את השלום הפנימי בתוכנו, כמאמר פרשתנו: "הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי, שָׁלוֹם". שלום של אחדות הניגודים. שלום של אהבת חינם.

כותב: ד"ר זאב פרידמן מנכ"ל עמותת מלבב