בתחילת השנה החלה בתי את השירות הלאומי, וכחלק ממנו היא מלווה קשישים בביקורים, טיולים וקניות.
באחת השיחות סיפרה-לי שבכל יום רביעי היא מגיעה למלבב, מקבלת רשימה של זקנים בודדים ומתקשרת לשאול- מה שלומם?.
הרעיון ריגש אותי: אנשים שמחכים לשיחה, שמכירים את הקול שלך, ושכל שיחה איתם ממשיכה מאותה נקודה שבה הקודמת הסתיימה.
ביקשתי להצטרף ובתוך שבוע קיבלתי גם אני רשימה של זקנים בודדים.
מודה – לרגע היססתי: ״מה אשאל? על מה נדבר?״
אבל כבר בשיחה הראשונה, אחרי שהצגתי את עצמי וביקשתי לשמוע קצת על בן-שיחי, המילים פשוט זרמו.
כשנפרדנו הרגשתי שהענקתי למישהו כמה דקות של עניין וחיוך, וקיבלתי בחזרה תחושת סיפוק שלא נשארה רק אצלי אלא גם מילאה את היום שלו.
מאז, בכל שבוע, אני נדהמת מחדש מהפער שבין שיחה קצרה לבין ההרגשה הטובה שממשיכה הרבה אחרי שמניחים את הטלפון.
