"הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט" (ח.נ. ביאליק, בעיר ההרגה, פרעות קישינב 1903).
"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ" (דברים, כה').
אנו מייחלים למיטוט יכולות החמאס וסילוק נוכחות שלטונו, ולכלות את יכולות החיזבאללה, ומתפללים בתקווה להשבתם של החטופות והחטופים לחיק משפחותיהם ולהחזרת המפונים לבתיהם.
ישראל במלחמה – 357 ימים.
אני זוכר דרשה עוצמתית מטלטלת שנשא ניצול שואה, בבית הכנסת בו התפללתי בילדותי בראש השנה. הדרשן עצם את עיניו ונשאם כלפי מעלה ופיו זעק פסוק מנאומו של משה בפרשתנו הסמוכה לראש השנה: "פֶּן יֵשׁ בָּכֶם, שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה" ( דברים, כט', יז'). הדרשן זעק בהתרגשות – רבותיי, אלה הם ראשי התיבות של האותיות שמרכיבות את השם- שופר. הנאצים יימח שמם שרפו במשרפות את כולם ללא הבחנה, כפי שפותחת פרשתנו – "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם, זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם, כֹּל, אִישׁ יִשְׂרָאֵל. טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם, מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ, עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ". בשואה לא היה צה"ל ולא היה מי שיגן על העם היהודי. אבל היום, כך הוא אמר, דור התקומה מהשואה, עלינו לשמור על עצמנו, לשמור איש את רעהו, לשמור על קהילתנו, לשמור על חברתנו, לשמור על מדינתנו האחת והיחידה ולשמור על אחדותנו .
הנה משה בפרשתנו לקראת סיום שירת חייו ופרידתו מעם ישראל, נושא את נאומו הנשגב, כשלנגד עיניו הוא רואה את עם ישראל ניצב בפניו במיטבו, במעמד מרגש, המתרחש במעמד כריתת ברית ערבות מואב, של הקב"ה עם עמו, לפני הכניסה לארץ ישראל : "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם… לְעָבְרְךָ, בִּבְרִית ד' אֱלֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ: אֲשֶׁר ד' אֱלֹהֶיךָ, כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם".
הנאום בפרשתנו, מחבר את משה במנהרת הזמן, לדור א'- לאחיו ואחיותיו במצרים, דור העבדות והשעבוד, עת החל את שליחותו במצרים:" וְלֹא אִתְּכֶם, לְבַדְּכֶם אָנֹכִי, כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת, וְאֶת הָאָלָה, הַזֹּאת. כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה, עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם, לִפְנֵי, ד' אֱלֹהֵינוּ; וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה, עִמָּנוּ הַיּוֹם . כִּי אַתֶּם יְדַעְתֶּם, אֵת אֲשֶׁר יָשַׁבְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, וְאֵת אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בְּקֶרֶב הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר עֲבַרְתֶּם" (דברים, כט', ט'-טו").
משה קורא לעם ישראל בנאומו בפרשתנו, לזכור ולא לשכוח את עברם במצרים, דעו מהיכן באתם – מארץ מצרים. רוצה לומר, תקופת השעבוד והגלות במצרים, הייתה עבורכם חוויה מעצבת, לגבש אתכם לעם שכולל בתוכו את כולכם, שבט ושבת אחים ואחיות גם יחד, בסולידריות ובערבות הדדית.
"אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם", אכן כן, כולכם מחויבים להיות ניצבים ולהתייצב לברית הערבות ההדדית. כולכם מחויבים להתייצב ולשאת בנטל ההתמודדות מול האתגרים ולהיכנס מתחת לאלונקה.
השפת אמת ( ר' יהודה אריה ליב אלתר, האדמו"ר השני של חסידות גור ,1847-1905), מפרש במאמר משנת תרל"ה, את המחויבות של כולם להתייצב לצו הברית ואתגריה: " היום כולכם- כי הכלל ישראל לעולם עומדין לפני הקב"ה … כי החטא רק במקרה שנפרש מכללות ישראל ולכן יכול לחזור לשורשו".
משה בנאום השופר בפרשתנו : "פֶּן יֵשׁ בָּכֶם, שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה" ( דברים, כט', יז'). קורא לאלו שלא התייצבו לקריאה לעזרת העם והאומה, הם אלו הַפּוֹרִים ראש ולענה, הדומים לסוג הצמח המר והלא נעים. הקריאה בנאומו של משה גם לדורנו- כולם מחויבים להתייצב לאתגרי השעה:" אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם".
קולות השופר המשתקפים בנאומו של משה בפרשתנו הסמוכה לראש השנה, מייצגים את השונות וההבדלים- בתקיעה, בשברים ובתרועה. אבל כל הקולות מתחברים לברית אחת.
הנה בגמרא במסכת ראש השנה מתקיים דיון לאופיין של קולות השופר. האם התרועה והשברים מסמלים שני סוגים של בכי-גנוח גנח-גניחות ארוכות או ילולי יליל – יללות מקוטעות קצרות. בא רבי אבהו (המאה ה3) והתקין בקיסריה, שיהיו כל ישראל תוקעים את שני סוגי הקולות הללו-שברים- גניחות ארוכות וגם תרועה- יללות מקוטעות קצרות. ומחלוקת קיימת בין הגאונים לבין הרמב"ם בהבנת התקנה של רבי אבהו.
לדעת הרמב"ם ( 1135-1204)– הסיבה לתקן את תקיעת שני הסוגים-שברים ותרועה, מקורה בספק-מהו הקול שצריך לתקוע, וכדי לצאת ידי חובה בוודאי, תוקעים את שני הסוגים.
לדעת הגאונים ( מאה ה7- המאה ה11 ) כמו שמופיע בתשובה של רב האי גאון– אין, ולא היה ספק. אלא מאז ומתמיד תקעו במקומות מסוימים – קולות ארוכים של שברים ובמקומות אחרים –של תרועה, ורבי אבהו החליט ליצור מנהג אחיד לכל עם ישראל.
אך מה המקור למנהג השונה שהיה רווח בעם ישראל? מדוע במקומות מסוימים תקעו בצורה אחת ובמקומות אחרים בצורה אחרת?
בעל ספר החינוך (איש יהודי מבית לוי ברצלוני , המאה ה13), (מצוה תה') מאיר עינינו בגישתו החינוכית חברתית: "ומפני שמקומות העולם חלוקים בעניין היללה, שבמקום אחד מיללין בגניחות גסות ובמקום אחר בדקות. ובמקום אחר עושין הכל גסות ודקות, נהגו בכל מקום ומקום להיות מתריעין בראש השנה, על דרך שהיו מיללין איש איש במקומו, ובכן היו יוצאין ידי חובתן במצווה, שהתורה ציוותה בקול יללה".
ספר החינוך מלמד אותנו , שתקנת רבי אבהו איננה טכנית. עד זמנו של רבי אבהו, כל קהילה החליטה על סגנון התרועה שלה לפי הבכי המקובל במקומה-ארוך קצר או משולב. המסר והמשמעות בתקיעת השופר, לאחר תקנת רבי אבהו- הוא מסר חברתי. אנו מחברים את כל קהילות העולם היהודי , לתחושה של סולידריות וערבות הדדית. של רגישות של קהילה אחת לסבל של רעותה. כי – "כָּל יִשְׂרָאֵל עֲרֵבִים זֶה בָּזֶה" ( שבועות, לט', א').
החיבור הוא של לבבות שבורים, כמו השברים של השופר, שיש בו ממד של אקו לב, שכך לימדנו רבי מנחם מנדל מקוצק:" אין שלם יותר,מלב שבור".
אך כיצד נייצר את הסולידריות והערבות ההדדית בתוכנו ?
הנה קולות השופר נושאים בגלי קולותיהם השונים, מסר חד וברור בתפילת "ונתנה תוקף":
" וּבְשׁוֹפָר גָּדוֹל יִתָּקַע וְקוֹל דְּמָמָה דַקָּה יִשָׁמַע" ( מלכים, א', יט').
קולות השופר קוראים לנו לקיים ערבות הדדית ואחריות כלפי זולתנו, בקול דממה דקה. לא בהתלהמות, לא בצעקות ולא באלימות מילולית.
בספר מלכים,הקב"ה מתגלה לאליהו הנביא באמצעות קול דממה דקה כדי להזכיר לו שהאמת, הצדק, והטוב, לא תמיד מכריזים על עצמם באותות ובמופתים. המסר לנו הוא ,שתהיה לנו הצניעות לשמוע את קול הדממה הדקה, כאשר הוא לוחש לנו, וכן שיהיה לנו האומץ להשמיע אותו גם כשהכול סביבנו רועש. עלינו לשמוע לא רק את הקולות הרועמים שחושבים שככל שירימו את קולם הם יותר צודקים. הם אלה הנחרצים הבטוחים בעצמם, האמת רק איתם. הם אלה המתרכזים בעצמם ולא בזולתם ובקולקטיביות של חברתם, שחושבים שיפרצו כל גדר בקול רועם, מתלהם, מתריס ומאיים.
משה בנאום השופר בערבות מואב בפרשתנו, גם נזכר במעמד מרומם ונשגב אחר – במעמד ברית סיני. שם למדנו, שאת קולות השופר עלינו – לא רק לשמוע, אלא גם – לראות ולחוש בקרבנו: "וַיְהִי קוֹל הַשֹּׁפָר, הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד; מֹשֶׁה יְדַבֵּר, וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל…וְכָל-הָעָם רֹאִים אֶת- הַקּוֹלֹת וְאֶת- הַלַּפִּידִם, וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר, וְאֶת-הָהָר, עָשֵׁן; וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ, וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק. וַיֹּאמְרוּ, אֶל-מֹשֶׁה, דַּבֵּר-אַתָּה עִמָּנוּ, וְנִשְׁמָעָה; וְאַל-יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים, פֶּן-נָמוּת" ( שמות, כ', טו').
מהי המשמעות? מהו המסר ?
יש כאן דרגה רוחנית גבוהה מאד של בני החורין, שרק אתמול היו במציאות הגורל הגנטית של שעבוד ועבדות. עתה הם הגיעו בתהליך השינוי ,לדרגה נעלה, של יכולת מאד גבוהה, לראות ולא רק לשמוע את קולות השופר. זאת ראיה אנכית רוחנית מלמטה כלפי מעלה, של בין האדם למקום- לקב"ה . אבל יש כאן גם ראיה רוחבית אופקית חברתית אנושית, של בין אדם לחברו . של ראיה אמיתית ואמפתית של קולות המצוקה, הקשיים והסבל, של האנשים שעומדים על ידך.
המעבר הוא דרמטי, מחושך לאור, ממצרים החשוכה שכל אחד רואה רק את עצמו, באותם ימים קשים של חושך, של העבדות והשעבוד, שכל אחד נתון לגורלו, לעבר שינוי ומעבר מהותי לקולקטיב ולקהילה, למעמד הר סיני המואר, של: ״ וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל, נֶגֶד הָהָר" (שמות, יט', ב').
מפרש רש"י: "כאיש אחד בלב אחד, אבל שאר כל החניות בתרעומת ובמחלוקת".
השינוי הוא מאני ,הרואה רק את עצמי, לאנחנו, הרואים את הקולות של זולתנו, של זה את זה. זאת המשמעות האמיתית ,של סולידריות וערבות הדדית ,של – "כָּל יִשְׂרָאֵל עֲרֵבִים זֶה בָּזֶה".
יבואו אלו קולות השופר ויתבעו מכל אחת ואחד מעמנו – "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם", כולכם מחויבים להתייצב ולשאת בנטל – בחזית ובעורף .
אנו זקוקים לקולות השופר היום, שיהדהדו את קולות הנבואה של הנביא ישעיהו בהפטרתנו: "וְלָךְ יִקָּרֵא דְרוּשָׁה, עִיר לֹא נֶעֱזָבָה… כִּי יוֹם נָקָם, בְּלִבִּי; וּשְׁנַת גְּאוּלַי, בָּאָה… וַתּוֹשַׁע לִי זְרֹעִי, וַחֲמָתִי הִיא סְמָכָתְנִי".
תשר"ת – תקיעה שברים תרועה.
התחלנו השנה באסון שהתרגש עלינו, כתוצאה מהתקיעה החשיבתית המקובעת בקונספציה בה היינו תקועים ביוהרה ובהיבריס ערב השבעה באוקטובר, וכך לאורך השנה חווינו בכי שברי לבבות. אבל רק בזקיפות קומה – "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם", באמונה, בתקווה וביחד, נזכה לקולות התרועה של הניצחון והתשועה.
תהא שנת תשפ"ה– שנה של די לצרותינו, שתכלה שנה וקללותיה ותחל שנה וברכותיה.
שנה שתביא בכנפיה, צמיחה מהטראומה ומהשבר הגדול.
שנה שיחזרו החטופות והחטופים לביתם.
שנה שהמפונים ישובו לביתם.
שבת שלום, שנה טובה ,כתיבה וחתימה טובה.
כותב: ד"ר זאב פרידמן מנכ"ל עמותת מלבב
