פרשת "בהעלותך" –"וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה " – דיאלקטיקה של שמרנות אל מול חדשנות

דיאלקטיקה (מיוונית: διαλεκτική – אומנות השיחה, הדיון או הוויכוח) היא מונח פילוסופי מערבי המשמש לתיאור שיטות שונות להשגת האמת או לתיאור תנועת ההתפתחות בעולם הרוח או החומר, או שניהם יחד. השימוש הנפוץ ביותר במילה דיאלקטיקה הוא כהתפתחות מתוך קונפליקט.( המקור: ויקיפדיה)

ובכן, דיאלקטיקה מתכתבת עם מחלוקת.

חוקר מדעי הניהול וההתנהגות הארגונית יצחק אדיג'ס -מציג 3 סגנונות של ניהול: הראשון, סגנון ה- P  הביצועיסט ( Performance) ממוקד מטרה .השני, סגנון ה- Administrator)  A) מייצג סוג של שמרנות, לא אוהב שינויים, אוהב יציבות, מקור כוחו היא הסמכות. השלישי, סגנון ה-E   Entenpenuar) ) מייצג סוג של חדשנות, היזם האסוציאטיבי היצירתי.

אנו מכירים שני טיפוסי מנהיגים או מנהלים, האחד המאופיין כשמרן, קפדן, צמוד לכללים נהלים וסדר, בירוקרט, ובעל סגנון מרכוזי ששומר הקלפים קרוב לחזהו והשני המאופיין כחדשן, יצירתי, מעצים, חושב מחוץ לקופסה ובעל סגנון ביזורי. אנו נוטים לזהות תכונות מנהיגות וניהול אלו בשני טיפוסים נפרדים.

השאלה הנשאלת היא, האם בהכרח שני טיפוסי מנהלים או מנהיגים אלו מיוצגים בשני אנשים שונים, או אולי נמצא את שני הטיפוסים באדם אחד ? האם זה יתכן? האם שני טיפוסי המנהיגים והמנהלים הללו, ילכו בנפרד או במקביל, או שמא הם  ילכו  יחדיו וישלימו זה את זה וייצרו לנו מרחב מנהיגות וניהול היברידי- גם וגם?

היהדות היא תורת חיים, שיודעת לשלב במרחב חיים אחד את כל הסגנונות. בית המדרש היהודי יודע אף הוא לייצר מרחב היברידי, של עולם המסורת והשמרנות ,מחד, וגם של עולם מתחדש,מאידך, כפי שהורה רבי יהושע במסכת חגיגה ג', א':" אי אפשר לבית המדרש בלא חידוש", ואין חידוש ללא שינוי.

הנה המופע הראשון בפרשתנו לדיאלקטיקה של שמרנות אל מול חדשנות : "וַיֶּאֱסֹף שִׁבְעִים אִישׁ, מִזִּקְנֵי הָעָם, וַיַּעֲמֵד אֹתָם, סְבִיבֹת הָאֹהֶל… וַיָּאצֶל מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלָיו, וַיִּתֵּן עַל שִׁבְעִים אִישׁ הַזְּקֵנִים; וַיְהִי, כְּנוֹחַ עֲלֵיהֶם הָרוּחַ, וַיִּתְנַבְּאוּ, וְלֹא יָסָפוּ. וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד וַתָּנַח  עֲלֵהֶם הָרוּחַ…וַיִּתְנַבְּאוּ, בַּמַּחֲנֶה. וַיָּרָץ הַנַּעַר, וַיַּגֵּד לְמֹשֶׁה וַיֹּאמַר:  אֶלְדָּד וּמֵידָד, מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה. וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן, מְשָׁרֵת מֹשֶׁה מִבְּחֻרָיו וַיֹּאמַר: אֲדֹנִי מֹשֶׁה, כְּלָאֵם.    וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה, הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי; וּמִי יִתֵּן כָּל עַם  ד', נְבִיאִים כִּי יִתֵּן ד' אֶת רוּחוֹ, עֲלֵיהֶם".( במדבר, יא', כד'- כט').

יהושע, מייצג את התפיסה השמרנית ,שבה כפופים לנהלים, לסדר ולכללי התנהגות ברורים וידועים והחשיבה היא בדרך כלל בתוך הקופסא. דומה שיהושע איננו חסיד של תפיסת החדשנות. התגובה של יהושע , מחייבת הפעלת אכיפה וענישה- " אֲדֹנִי מֹשֶׁה, כְּלָאֵם ". יהושע מגנה את ההתנהגות החריגה של אלדד ומידד. יהושע פועל במדויק על פי ההנחיות- שבעים מתנבאים ולא יותר. כל חריגה מבחינתו, תיענה באפס סובלנות.

משה לעומתו, מייצג את תפיסת סגנון החדשנות. משה איננו רוצה "לכלוא את הרוח" ( קהלת ח', ח' ). הוא חושב מחוץ לקופסא, באופן מקורי ויצירתי-" הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי; וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ד', נְבִיאִים כִּי יִתֵּן ד' אֶת רוּחוֹ, עֲלֵיהֶם" (במדבר,יא', כט'). משה לא צמוד להנחיה של שבעים מתנבאים בלבד. משה מעניק רוח גבית להתנהגותם של אלדד ומידד. משה מיישם את תפיסת החדשנות, כדברי הרש"ר הירש( 1808-1888) : "הוראינו לדעת שביסוד המנהיגות הרוחנית העליונה, לא ניתנה זכות מיוחדת( מונופולין) על הרוח למישהו. כישרונות הרוח הניתנים מאת ד', אינם מותנים במשרה ואינם זכויות של מעמד. האחרון שבאומה יכול לזכות ברוח ד' כיושב ראשונה במלכות".

הנה הדיאלקטיקה של – שמרנות אל מול חדשנות , נוכחת גם במאפייני תלמידיו המובהקים של רבן יוחנן בן זכאי: "חֲמִשָּׁה תַלְמִידִים הָיוּ לוֹ לְרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, וְאֵלּוּ הֵן: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן הֻרְקְנוֹס, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה, וְרַבִּי יוֹסֵי הַכֹּהֵן, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן נְתַנְאֵל, וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ. הוּא הָיָה מוֹנֶה שְׁבָחָן:רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן הֻרְקְנוֹס, בּוֹר סוּד שֶׁאֵינוֹ מְאַבֵּד טִפָּה...וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ, מַעְיָן הַמִּתְגַּבֵּר. הוּא( רבן יוחנן בן זכאי) הָיָה אוֹמֵר: אִם יִהְיוּ כָל חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל בְּכַף מֹאזְנַיִם, וֶאֱלִיעֶזֶר בֶּן הֻרְקְנוֹס בְּכַף שְׁנִיָּה, מַכְרִיעַ אֶת כֻּלָּם. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר מִשְּׁמוֹ: אִם יִהְיוּ כָל חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל בְּכַף מֹאזְנַיִם וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן הֻרְקְנוֹס אַף עִמָּהֶם, וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ בְּכַף שְׁנִיָּה, מַכְרִיעַ אֶת כֻּלָּם" ( אבות, פרק ב' משנה ח'). הבה נלמד קיומה של מחלוקת בין רבן יוחנן בן זכאי , המדגיש את עליונותה של השמרנות, בבחינת – "בּוֹר סוּד שֶׁאֵינוֹ מְאַבֵּד טִפָּה" ואילו אבא שאול, מדגיש את עליונותה של החדשנות– "מַעְיָן הַמִּתְגַּבֵּר". אכן קיומה של מחלוקת לגיטימית באווירה ראויה היא תשתית קיומו של בית המדרש היהודי לדורותיו.

כך מעניין לראות בפרשתנו במופע נוסף את הדיאלקטיקה של זמן המחלוקת ביהדות– בֵּין הָעַרְבַּיִם, שהוא הזמן המקדש את הספק שהוא יסוד המחלוקת, שמקבל קדושה עליונה, האם זה יום או לילה?:" וַיְדַבֵּר ד', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר:  אִישׁ אִישׁ כִּי-יִהְיֶה-טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה לָכֶם, אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם, וְעָשָׂה פֶסַח, לַד'. בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם, בֵּין הָעַרְבַּיִם יַעֲשׂוּ אֹתוֹ: עַל-מַצּוֹת וּמְרֹרִים, יֹאכְלֻהוּ.  לֹא-יַשְׁאִירוּ מִמֶּנּוּ עַד-בֹּקֶר, וְעֶצֶם לֹא יִשְׁבְּרוּ-בוֹ…חֻקָּה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם, וְלַגֵּר וּלְאֶזְרַח הָאָרֶץ"( במדבר, ט', ט'-יד'). כך גם התהליך המעצב של ההתעסקות ברפורמה של המעבר מעבדות לחירות, בהתעסקות בקורבן הפסח המודגש בספר שמות בפרשת בא וגם בפרשתנו.

הנה כי כן, בעל ספר החינוך, פרשן שחי בסוף המאה ה-13, מסביר את טעם מצוות קורבן הפסח: ״דע כי האדם נפעל כפי פעולותיו וליבו  וכל מחשבותיו ,תמיד אחר מעשיו שהוא עוסק, אם טוב ואם רע…כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות״. הנה לנו לידתה של התיאוריה ההתנהגותית הביהביוריסטית, תיאוריית הלמידה בפסיכולוגיה, שהייתה הזרם המשפיע ביותר בתיאוריות הפסיכולוגיות השונות באמצע המאה ה-20, שראשיה היו ווטסון וסקינר. כך מלמדתנו פרשתנו-  "וְעֶצֶם, לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ" – " כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות ". הדרך הנכונה להפוך עבד לבן חורין, להוציאו מהתנהגות של אדם תלותי ונשלט, לאדם עצמאי, שולט  ואחראי על חייו, היא רק כולם ביחד, במרחב חיים משותף, שיש לו ייעוד משותף,  בדרך של יצירת מרחב חוויה והתעסקות מעשית במשימות ובפעולות-"כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות". כך מפרש רש"י (1040 -1105) : "בבית אחד יאכל- בחבורה אחת". ההתעסקות במצוות קורבן הפסח ובקיומה, מייצרת מרחב של שייכות למשפחה ולחבורה, המשמשים כמסגרות השתייכות,תמיכה ועוגן, בתהליך הטיפולי של המעבר מעבדות לחירות.

אם אכן נפעל ביחד ללא קיצורי דרך- לקדש את הספק וזמן המחלוקת – בֵּין הָעַרְבַּיִם, אז בסופו של תהליך, מלמדת אותנו פרשתנו, נגיע ביחד ובהסכמה רחבה ל- "חֻקָּה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם".

מופע נוסף של הדיאלקטיקה – שמרנות אל מול חדשנות, נוכח  בהפטרה לפרשתנו , בנושא מאד אקטואלי בימינו אנו- הפרדת הרשויות, מבית מדרשו של מונטסקייה ( פילוסוף צרפתי 1689-1755). לדעת מונטסקייה, הממשל הטוב ביותר הוא הרפובליקה, שהיא השולטת במידות הטובות ביותר של האדם. טענותיו הן שכל משטר צריך לשאוף ולהבטיח את חירות האדם, וכדי לעשות זאת יש להפריד בין שלוש הרשויות, תוך שמירה על איזונים ובלמים. שלוש הרשויות שהוא מתאר הן: הרשות המבצעת ,הרשות המחוקקת והרשות השופטת.

כך מספרת לנו ההפטרה לפרשתנו:"וַיַּרְאֵנִי, אֶת יְהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל, עֹמֵד, לִפְנֵי מַלְאַךְ ד'; וְהַשָּׂטָן עֹמֵד עַל יְמִינוֹ, לְשִׂטְנוֹ ….וִיהוֹשֻׁעַ, הָיָה לָבֻשׁ בְּגָדִים צוֹאִים ….וָאֹמַר, יָשִׂימוּ צָנִיף טָהוֹר עַל רֹאשׁוֹ; וַיָּשִׂימוּ הַצָּנִיף הַטָּהוֹר עַל רֹאשׁוֹ, וַיַּלְבִּשֻׁהוּ בְּגָדִים, וּמַלְאַךְ ד', עֹמֵד. וַיָּעַד מַלְאַךְ ד', בִּיהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר. כֹּה אָמַר ד' צְבָאוֹת, אִם בִּדְרָכַי תֵּלֵךְ וְאִם אֶת מִשְׁמַרְתִּי תִשְׁמֹר, וְגַם אַתָּה תָּדִין אֶת בֵּיתִי, וְגַם תִּשְׁמֹר אֶת חֲצֵרָי וְנָתַתִּי לְךָ מַהְלְכִים, בֵּין הָעֹמְדִים הָאֵלֶּה.שְׁמַע נָא יְהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל … כִּי הִנְנִי מֵבִיא אֶת עַבְדִּי, צֶמַח. ( זכריה , ג', א' – י' )…וַיַּעַן וַיֹּאמֶר אֵלַי, לֵאמֹר, זֶה דְּבַר ד', אֶל זְרֻבָּבֶל לֵאמֹר: לֹא בְחַיִל, וְלֹא בְכֹח כִּי אִם בְּרוּחִי, אָמַר ד' צְבָאוֹת. מִי אַתָּה הַר הַגָּדוֹל לִפְנֵי זְרֻבָּבֶל, לְמִישֹׁר; וְהוֹצִיא, אֶת הָאֶבֶן הָרֹאשָׁה תְּשֻׁאוֹת, חֵן חֵן לָהּ. וַיְהִי דְבַר ד', אֵלַי לֵאמֹר. יְדֵי זְרֻבָּבֶל, יִסְּדוּ הַבַּיִת הַזֶּה וְיָדָיו תְּבַצַּעְנָה; וְיָדַעְתָּ, כִּי  ד' צְבָאוֹת שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם. (זכריה, ד', ו'-ח').

הנה לנו יהושע בתפיסה השמרנית מפרשתנו, בדמותו של יהושע הכוהן בהפטרה, שנקבעת לו מסגרת התנהלות מדויקת, ברשות הכהונה.

אבל על יהושע הכוהן לדעת, שקיימת גם רשות המלוכה – הרשות המבצעת, בדמותו של זרובבל המלך, שמרחב פעילותו הוא דינמי , פרואקטיבי , בסגנון החדשנות. אך זאת לדעת, גם לכוהן וגם למלך, יש תפקיד חשוב ועליהם לכבד אחד את השני.

אך מה קרה בתקופה מאוחרת יותר? הרמב"ן ( 1194-1270 ) מוצא את חטאם של החשמונאים, בכך שלא ידעו לשמור על הפרדת הרשויות – כהונה ומלוכה : "וזה היה עונש החשמונאים שמלכו בבית שני, כי היו חסידי עליון ואלמלא הם, נשתכחו התורה והמצוות מישראל ואף על פי כן נענשו עונש גדול, כי ארבעת בני חשמונאי הזקן, החסידים המולכים, זה אחר זה, עם כל גבורתם והצלחתם, נפלו ביד אויביהם בחרב…בעבור זה שמלכו ולא היו מזרע יהודה ומבית דוד והסירו השבט והמחוקק לגמרי" (רמב"ן, בראשית, מט', י'). חטאם של החשמונאים, שהיו כוהנים גדולים והחליטו לעסוק גם במלוכה. הם שברו את עיקרון הפרדת הרשויות – כהונה ומלוכה.

הנה כי כן, במופע העלאת הנרות על ידי אהרן הכוהן בפתיחה לפרשתנו:" בְּהַעֲלֹתְךָ, אֶת הַנֵּרֹת, אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה, יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת.   וַיַּעַשׂ כֵּן, אַהֲרֹן אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה, הֶעֱלָה נֵרֹתֶיהָ … כֵּן עָשָׂה, אֶת הַמְּנֹרָה".  (במדבר, ח', ב'-ד' ).

באירוע העלאת הנרות מזדקרת דמותו של אהרן הכוהן ההיברידי– גם וגם. מצד אחד, דבק בתפיסה השמרנית, בכללים של בירוקרטיה, כללים ונהלים, בכך שלא שינה בהדלקת נרות המנורה ,כפי שמפרש  רש"י: "להגיד שבחו של אהרן שלא שינה". אך אהרן גם מוכר בסגנון תפיסת החדשנות, כיזם ויצירתי שחושב מחוץ לקופסא, שידע לגשר ולהשכין שלום בין אנשים. אהרן היה הראשון בהיסטוריה שעסק בגישור בסכסוכים בין איש לאשתו ובין איש לרעהו. אהרן היה נפגש עם כל אחד מהצדדים המסוכסכים וידע פעמים לשנות ולא לומר את  כל האמת, מה חושב האחד על השני. בדרכו של אהרן להשיג שלום, הוא ידע גם לשנות ולספר לצד אחד מהצדדים המסוכסכים, שהצד השני אומר עליו דברים טובים.

ההיברידיות של אהרן הכוהן, שפעם אוחז באוריינטציה השמרנית ופעם בחדשנות, משתקפת גם בעולם הדיאלקטיקה והמחלוקת , בין בית הלל  ובית שמאי. כך למדנו במסכת כתובות, טז' ע"ב : "כיצד מרקדין לפני הכלה? בית הלל מורים לשנות מהאמת ולשיר:" כלה נאה וחסודה" גם אם היא לא נאה. ואילו בית שמאי אומרים: "מדבר שקר תרחק" ולכן שרים, כלה כמות שהיא. דומה לגישתו של  הפילוסוף עמנואל קאנט( 1724-1804  )שחוק מוסרי הוא מוחלט. אסור אף פעם לשקר. גם אם איש בורח מאדם שרוצה לרוצחו ומתחבא בביתך, אסור לך לשקר לרודף ולומר לו שהוא לא בבית.

הדיאלקטיקה במרחב הדיון והמחלוקת , תובעת מכולם, רגישות וחוכמת הלב, כפי שהטיבה לתאר זאת המשוררת לאה גולדברג ( 1911-1970): " יש מפתחות הפותחים רק דלתות ויש מפתחות שפותחים לבבות. יש לבבות שתמיד מתרצים ויש אינם בקלות נפתחים. אך כפי שמבין כל אדם פיקח. כפי שמסיק כל אדם מסקנות, הרי שאם יש לכל דלת מפתח, אף ללב אדם מותאמים מפתחות. ומפתחות יש לכולנו, הרבה מפתחות בכל הגדלים ומה שפשוט מצפים מאתנו – שנפתח ונחדור ללבבות אנשים ".

"וְעֶצֶם לֹא יִשְׁבְּרוּ-בוֹ…חֻקָּה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם" – כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות.

כותב: ד"ר זאב פרידמן, מנכ"ל משרד הביטחון