יגודיות בִּינָארִיּת היא מערכת הכוללת שני מצבים או מושגים המוגדרים כמנוגדים זה לזה, כך שמצד אחד לא ניתן להימצא בשניהם בעת ובעונה אחת, ומצד שני אין אפשרות שלא להיות באחד מהם. הניגודיות הבִּינָארִיּת מאפיינת ומשמשת להסבר תופעות בתחומי הטבע והמדע. הניגודיות הבינארית הבסיסית בעולם התכנות והמחשוב מתייחסת למצבי "0" או "1" של יחידות החומרה הבסיסיות, אשר המעברים ביניהם יוצרים את תוכנות המחשב השונות. ניגודיות בינאריות נוספות הן הקטבים המגנטיים, כיווני כוח המשיכה (משיכה-דחייה), סימטריה – אסימטריה ועוד.
בחשיבה בִּינָארִיּת , מתייחסים לכל כשחור ולבן, תוך התעלמות מכל מה שבאמצע, ומתייחסים לבני אדם כטובים או רעים. חשיבה בִּינָארִיּת דוחפת לפרפקציוניזם מוגזם.
ד"ר מיכה גודמן במאמרו מציג לנו ניתוח מעמיק אודות חשיבה בִּינָארִיּת בהקשר למשבר הקורונה ( ההדגשות הן שלי): "כך נלכדת חברה בכלוב של הרגלי חשיבה. היא מנהלת ויכוח ארוך, שבו כל צד מתחפר בטיעונים ממוחזרים. ככל שחולף הזמן, המשתתפים בוויכוח מתבצרים עמוק יותר באותן עמדות ותפישות, והחשיבה העצמאית קופאת ומשתתקת. אבל מידי פעם מופיע משבר שמטלטל את החברה, שובר את הרגלי החשיבה שלה ומעניק לה הזדמנות להיפתח לרעיונות חדשים. פיטר קולמן, חוקר של פסיכולוגיה קולקטיבית מאוניברסיטת קולומביה, מסביר שזאת הייתה הדינמיקה במרבית המשברים הגדולים בתולדות ארצות הברית. לפי קולמן, פעמים רבות, כשיוצאים ממשבר גדול, אנשים פתוחים יותר וחשיבתם גמישה משהייתה קודם. אחרי משבר אנשים מעזים להקשיב לטיעונים שקודם לכן דחו על הסף, ולחשוב מחשבות שקודם לכן הדפו. זה קורה משום שכשהאפקט של המשבר עז ומטלטל, הוא מחליש את הקשר הזהותי והרגשי בקרב אלה שנמצאים בו, למי שהם היו קודם, לפני המשבר. היחלשות הקשר הזה מאפשרת להם להמציא את עצמם מחדש… מה שכולם מחפשים הוא את המהלך החכם שימנע אסון אחד מבלי ליצור אסון אחר. יש מחלוקות חריפות בשאלה מהו המהלך, אבל יש הסכמה מקיפה על היעד הכפול שלו. כללו של דבר, אנחנו מתאמנים בימים אלו בצורת חשיבה שיש לה 2 מאפיינים: היא לא אוטופית והיא לא בינארית. איש לא מחפש את הנוסחה האוטופית שתבטל כאן ועכשיו את שתי הבעיות ואיש לא מציע נוסחה בינארית שתמנע אסון אחד תוך התעלמות מהאסון האחר… מגפת הקורונה מרגילה אותנו לחשוב אחרת, לשאול שאלות חדשות. במקום לשאול: "איך הבעיה תיעלם", לשאול " איך יימנע אסון", במקום לשאול " מהו הפיתרון",לשאול "מהו המהלך הנכון", במקום להתייחס בכובד ראש רק לאסון אחד, להתייחס בכובד ראש לשני האסונות במקביל….אל תחשבו בינארית, תחשבו קורונה" ( דעות-הארץ, ד' באייר תש"פ, 28.4.2020).
הנה כי כן, חשיבה לא בִּינָארִיּת,1 או 0, או משחק סכום אפס, הכול או לא כלום, מעניקה לנו כלים להתמודד עם מציאות מורכבת ובעיות סבוכות ומעניקה מקום לגמישות מחשבתית וליצירתיות, גם בניסוי וטעייה ,ממקום של חוזקה ולא חולשה ומאפשרת מרחב גדול שמאופיין בהקשבה, בתרבות הדיון ובשיח מכבד ומכיל של איש את רעהו. בחשיבה זאת יש הסתכלות המחברת – עבר הווה ועתיד מחד ומחברת אנשים בעלי ריבוד מחשבתי על פני הספקטרום, לסוג של שותפות גורל ואחריות קולקטיבית, מאידך.
הבה נבחן את החשיבה הלא בִּינָארִיּת בשלוש מערכות , בזיקה לפרשתנו ולל"ג בעומר שיחול בשבוע הבא.
המערכה הראשונה- קידוש השם
הנה סוגית קידוש השם בפרשתנו: "וְלֹא תְחַלְּלוּ, אֶת-שֵׁם קָדְשִׁי, וְנִקְדַּשְׁתִּי, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: אֲנִי ד', מְקַדִּשְׁכֶם."( ויקרא, כב', לב')
באיגרת השמד ,הנקראת גם: מאמר קידוש השם, דן הרמב"ם בתגובה היהודית הראויה לתופעת השמד במרוקו ובספרד, שהוא עצמו חווה, ונראה כי דבריו נכתבו מתוך ניסיון אישי. האיגרת נכתבה בשנת 1165 כתגובה למאמר שכתב חכם אלמוני, אשר יצא בחריפות כנגד אותם יהודים שלא עמדו בשמד וקיבלו בפיהם את הדת האיסלמית. הרמב"ם יצא נגדו בחריפות, וקבע שהאנוסים שנאלצו להתאסלם למראית עין כדי להציל את חייהם, אין דינם כדין עובדי עבודה זרה, ולא חל עליהם הכלל של ייהרג ואל יעבור. באיגרת השמד מרחיב הרמב"ם את הפרקטיקה של קידוש השם : "שיהיה אדם חכם מתנהג עם בני אדם התנהגות גרועה וכעורה במיקחו וממכרו ובמשאו ובמתנו ומקביל את בני אדם ברוע פנים ובזלזול ולא תהיה דעתו מעורבת עם הבריות ולא יהיה מתנהג עם בני אדם במידות נעלות והגונות, הרי זה חילל את השם".
הרמב"ם שלל את הגישה הבִּינָארִיּת ,האוטופית והטוטלית של ייהרג ואל יעבור בכל מצב, אל מול קדושת החיים. המציאות המיוחדת שאותה גם הוא חווה: "דברים שרואים מכאן לא רואים משם", הובילו אותו להשיב ליהודי מרוקו וספרד, בדמותה של איגרת השמד אותה חיבר. הרמב"ם שהיה אדם רב תחומי- גדול בתורה, רופא ופילוסוף, בחר כדרכו בשביל הזהב , בדרך האמצע ולא בדרך הקיצונית. הרמב"ם אף מנגיש ומוריד לקרקע המציאות את המשמעות האמיתית והפרקטיקה של קידוש השם, כפי שפירט באיגרת השמד.
המערכה השנייה – מעשה הקטורת
הקטורת נוכחת בניחוחה ובאופן הכנתה, לאורך פרשות ספר ויקרא וכך גם היא נוכחת בפרשתנו : " וְנָתַתָּ עַל-הַמַּעֲרֶכֶת, לְבֹנָה זַכָּה; וְהָיְתָה לַלֶּחֶם לְאַזְכָּרָה, אִשֶּׁה לַד' " (ויקרא, כד', ה'-ט').
מפרש רש"י: " וְנָתַתָּ עַל-הַמַּעֲרֶכֶת- על כל אחת משתי המערכות היו שני בזיכי לבונה ( שני כלים מיוחדים שנקראים בזיכין, שעליהם הונחו החלות והלבונה) מלא קומץ לכל אחד והייתה הלבונה הזאת ללחם לאזכרה. שאין מן הלחם לגבוה כלום, אלא הלבונה נקטרת כשמסלקין אותו בכל שבת ושבת והיא לזכרון ללחם שעל ידה הוא נזכר."
כבר התוודענו לעבודת הכהן הגדול בהקטרת הקטורת בבית המקדש, בקודש הקודשים ביום הכיפורים:" וְלָקַח (הכהן) מְלֹא הַמַּחְתָּה גַּחֲלֵי אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ, מִלִּפְנֵי ד', וּמְלֹא חָפְנָיו, קְטֹרֶת סַמִּים דַּקָּה; וְהֵבִיא, מִבֵּית לַפָּרֹכֶת. וְנָתַן אֶת הַקְּטֹרֶת עַל הָאֵשׁ, לִפְנֵי ד'; וְכִסָּה עֲנַן הַקְּטֹרֶת, אֶת הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדוּת וְלֹא יָמוּת.( ויקרא, טז', א'- יג' ).
אנו עדים למחלוקת ידועה בין הפרושים (החכמים) לבין הצדוקים, כיצד על הכוהן לנהוג בהקטרת הקטורת ביום הכיפורים. מחלוקת שנשנית בברייתא ונרמזת במשנה יומא א', ה'.
לשיטת הצדוקים, הכהן מכין את הקטורת המעלה עשן מחוץ למרחב קודש הקודשים, ורק אחר כך הוא נכנס עם הקטורת והעשן לקודש הקודשים, ואילו לשיטת הפרושים ,הכהן הגדול עוסק בהכנת הקטורת המעלה עשן בתוך מרחב קודש הקודשים פנימה.
מהי מהות המחלוקת בין הצדוקים לבין הפרושים במעשה הכנת הקטורת והקטרתה ?
הצדוקים מחזיקים בחשיבה הבִּינָארִיּת שיש לפעול בהפרדה מלאה של שני מרחבי חיים שונים, ולכן, את העבודה הפיזית של החומר במעשה הקטורת יש לעשותה במרחב שמחוץ למרחב קודש הקודשים. לדעתם, קודש וחול לא יכולים להתקיים ולשמש יחדיו במרחב חיים אחד. ואילו לעומתם הפרושים (החכמים) אומרים לא – לחשיבה הבִּינָארִיּת, לדעתם קיימת הִתַכְנּוּת למרחב חיים אחד ולא שניים, המשלב בתוכו את הקודש וגם את החול, המשלב בתוכו את הרוח וגם את החומר, המשלב בתוכו את העבודה וגם את התורה ,המשלב את הספרא והסיפא , במרחב אחד-במקום הקדוש ביותר בקודש הקודשים, שאליו נכנס הכוהן ביום הכיפורים.
המערכה השלישית – ל"ג בעומר
בתלמוד מסופר הסיפור על רבי שמעון בר יוחאי (רשב"י) ובנו אלעזר, שהסתתרו במערה, בשנת 130 לספירה, כתוצאה מכך שהרומאים גזרו על רשב״י גזר דין מוות. הם מסתתרים במערה ועוסקים בחיי עולם, בלימוד תורה ובתפילה. במערה מגלה רשב״י את תורת הסוד, שמסמלת את האש בל״ג בעומר. כעבור 12 שנה, הם יוצאים מהמערה ורואים אנשים חורשים וזורעים. אמר רשב״י:״מניחין חיי עולם ועוסקים בחיי שעה. כל מה שנותנים עיניהם מיד נשרף. יצתה בת קול ואמרה להם, להחריב את עולמי יצאתם? חזרו למערתכם. חזרו ונכנסו לשנים עשר חודשים נוספים. לאחר שנה יצאה בת קול ואמרה; צאו ממערתכם ויצאו. אותו היום ערב שבת היה והם פוגשים בזקן, שרץ בין השמשות לבית הכנסת לקבל את השבת, ומחזיק שני ענפי הדסים בידיו. שאלו את הזקן: אלו למה לך? אמר להם: לכבוד שבת,-אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור. אמר רשב״י לבנו: ראה כמה חביבין מצוות על ישראל. הואיל והתרחש לנו נס וניצלנו ,נלך ונעסוק בישובו של עולם ובתיקונו. תיקן מטבע, שווקים ומרחצאות"( מסכת שבת דף לג׳ ע"ב).
לפנינו מופע בינארי, של מתח בין שני מרחבי חיים, ״חיי עולם״ אל מול ״חיי שעה״.
מרחב החיים של המערה ,מסמל את ״חיי עולם״, של התנתקות מהאדמה , מחיי עבודה ויישובו, של עולם הקדושה, הרוחניות, התורה, של עולם אידיאלי ואוטופי. ואילו מרחב החיים מחוץ למערה, מסמל את ״חיי שעה״, של החיבור לאדמה, הגשמיות, הארציות, העבודה והמלאכה, והקיום היום יומי. האם שני המרחבים הללו, נפגשים? האם אפשרי, מרחב המשלב את השניים? האם מרחב חיי המערה מחייב בהכרח, התנתקות מהציביליזציה, התבודדות, והסתגרות בעולם של לימוד תורה בלבד? האם מרחב החיים מחוץ למערה, הוא עולם עבודה ללא עולם של תורה? האם זה סוג של חשיבה בִּינָארִיּת, אוטופית וטוטלית, של זה או זה?
הנה בא אותו זקן בערב שבת, בין השמשות בין הערביים, בפס הדק, של המעבר מחול לקודש, במעבר שבין העבודה למנוחה, במעבר שבין ששת ימי החול, ליום שבת קודש, ומלמד את רבי שמעון בר יוחאי ובנו אלעזר, את החשיבה הלא בחשיבה בִּינָארִיּת, של מודל הסינתיזה והשילוב, של תורה ועבודה, של קדש חייך בתורה וטהרם בעבודה. של שילוב הקודש והחול, בכל ימות השבוע, שכולם שואבים מרוחה וקדושתה של השבת. במפגש המיוחד של רשב״י ואלעזר בנו עם הזקן המחזיק בידו שני ענפי הדסים, בשעת בין הערביים, בערב שבת ששמיים וארץ נושקים זה לזה, מתקיים מרחב חיים ,המשלב יחדיו את ״חיי עולם״ וגם את ״חיי שעה״.
רשב"י ובנו אלעזר ברחו מאימת השלטון הרומאי שהחריב את ירושלים ושרף את בית מקדשנו. אגדות החורבן מספרות על קמצא ובר קמצא ,יתד של עגלה ותרנגול ותרנגולת, שהינם כשל של מנהיגות תורנית בימים ההם, שלא ידעו לאחוז בחשיבה של קורונה ודבקו בנוקשות בחשיבה בינארית ואוטופית לא מתפשרת:"דאמר רבי יוחנן, לא חרבה ירושלים, אלא על שדנו בה דין תורה…יקוב הדין את ההר ,שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין." (מסכת בבא מציעא ל' ע"ב).
הנה כי כן, ל"ג בעומר תשפ"ג קורא לנו, לומר – לא לבינאריות ולשנאה שבתוכנו ולומר כן – לאהבת ישראל ולאחדות הניגודים בניחוח הקטורת. היום יותר מתמיד, צו השעה הוא לא לחלל את שם השם, ולשמור מכל משמר על מדינתנו היחידה, שתבטיח לנו ולצאצאינו , חיי שעה וגם חיי עולם.
שבת שלום ול"ג בעומר שמח
כותב: ד"ר זאב פרידמן, מנכ"ל עמותת מלב"ב
