שליטה עצמית או ויסות עצמי, הם יכולתו של האדם לבקר ולהתאים את מחשבתו, רגשותיו והתנהגותו על פי הנורמות החברתיות, לצורך השגת מטרה כלשהי או הסתגלות למצב מסוים. שליטה עצמית כוללת את היכולת לשלוט בדחפים, לווסת ולכוון את ההקצאה של משאבי הקשב, לווסת את התגובה הרגשית. הספרות המקצועית העוסקת בשליטה עצמית ובהשלכותיה, יודעת לספר על כך, שהעדר שליטה עצמית עלולה לגרום להשלכות של התנתקות , של תוקפנות ,הרס עצמי ושל הרס אחרים. כך למשל נמצא במאמר של וייסברוד נירית, רוזנבאום מיכאל ,רונן תמי:" הקשר שבין רגישות לדחייה, שליטה עצמית ומערכת מוטיבציה, לבין נטייה לתוקפנות בקרב מתבגרים". נמצא במחקריהם , כי מיומנויות של שליטה עצמית, ממתנות את הקשר, שבין שליטה עצמית, לבין נטייה לעוינות ולתוקפנות. (מגמות, כתב עת למדעי ההתנהגות, כרך 48, עמ' 337-365, 2012 ).
המשאב של שליטה עצמית הוא אח תאום למשאב של דחיית סיפוקים.
דחיית סיפוקים היא היכולת להמתין, במטרה להשיג דבר מה. היכולת הזו נחשבת כתכונת אישיות. הפסיכולוג דניאל גולמן גילה, שיכולת זאת היא מרכיב חשוב באינטליגנציה רגשית. אנשים ללא תכונה זו , מעוניינים בסיפוק מידי, כאן ועכשיו, בכל עת ועלולים לסבול משליטה עצמית נמוכה. פסיכואנליטיקאים גורסים כי אנשים בעלי שליטה עצמית ודחיית סיפוקים, באופן נמוך, סובלים מ"גבולות אגו רופסים". מחקר מפורסם הידוע בשם:" מחקר המרשמלו ", בדק את העיקרון של היכולת לדחיית סיפוקים. הניסוי נערך בשנות ה-60 של המאה ה-20 , על ידי ולטר מישל מאוניברסיטת סטנפורד בארה"ב. בניסוי נבדקה קבוצה של בני ארבע. לכל אחד מהם ניתן מרשמלו, כשהובטח להם שיקבלו מרשמלו נוסף, רק אם יוכלו להמתין 20 דקות לפני שיאכלו את הראשון. חלק מהילדים לא היו מסוגלים להמתין וחלק כן. לאחר מכן עקבו החוקרים אחר הילדים עד גיל ההתבגרות ומצאו שבעלי היכולת להמתין היו סתגלניים יותר ואחראיים יותר והישגיהם במבחנים ובמשימות שונות היו גבוהים יותר. כלומר, אותם הילדים בעלי השליטה העצמית ובעלי היכולת לדחות סיפוקים, היו בעלי אחריות והגיעו למימוש עצמי והישגים אישיים הרבה יותר מחבריהם, שהיה להם קושי לדחות סיפוקים והיו בעלי שליטה נמוכה.
מתווה השליטה העצמית והיכולת לדחיית סיפוקים מיידיים, מתכתב עם האיזון העדין של שתי המערכות הנפרדות הפועלות במוחנו, מבית מדרשו של הפסיכולוג דניאל כהנמן חתן פרס נובל, בהבחנה שבין המוח המהיר המשחרר רגשות, לבין המוח האיטי הרציונלי השקול והמחושב.
פרשתנו וגם הפטרתנו, מציגים לנו את מתווה השליטה העצמית ודחיית הסיפוקים, בארבעה מופעים.
המופע הראשון – העדר שליטה עצמית של נדב ואביהו בהקריבם אש זרה
פרשתנו פותחת בתיאור אירוע משמח ומרגש שכל ישראל שותפים לו בשמחה : ״ וַיְהִי, בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי, קָרָא מֹשֶׁה, לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי, יִשְׂרָאֵל " ( ויקרא, ט', א' ).
רש״י מבהיר לנו את המיוחדות ביום זה: ״שמיני למילואים הוא ר״ח ניסן שהוקם המשכן בו ביום ונטל עשר עטרות השנויות בסדר עולם״. אנו עדים לשיא ההתרגשות והשמחה: ״וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, אֶל אֹהֶל מוֹעֵד, וַיֵּצְאוּ, וַיְבָרְכוּ אֶת הָעָם; וַיֵּרָא כְבוֹד ד', אֶל כָּל הָעָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ, מִלִּפְנֵי ד', וַתֹּאכַל עַל-הַמִּזְבֵּחַ, אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים; וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ, וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם" ( ויקרא, ט', כג'- כד' ). והנה בשיא מעמד ההתרגשות , השמחה והאופוריה, שמחברים את כל העם לאגודה אחת ולהתרוממות הרוח , מתרחש לנגד עינינו אירוע דרמטי breaking news שהוא האנטי קליימקס למעמד שתואר עד כה: ״ וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ, קְטֹרֶת, וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ד', אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ד', וַתֹּאכַל אוֹתָם; וַיָּמֻתוּ, לִפְנֵי ד' "(ויקרא, י', א'-ב' ).
בני אהרון שהיו בעלי מעמד רוחני גבוה, מפגינים העדר שליטה עצמית ואי יכולת לדחיית סיפוקים, בכך שהקריבו אש זרה, במקום שירותם במשכן. הם מחליטים על דעת עצמם, בניגוד לכללים ולנהלים ומבלי שביקשו רשות מהממונים עליהם. הם מקריבים אש זרה שלא צוו.
מה היה חטאם של בני אהרן ,שנגזר עליהם עונש כה חמור, של מוות בשריפה ? האם קיימת מידתיות בין החטא ועונשו ?
המדרש מספר לנו : ״ שלא חלקו כבוד לאהרן. שלא נטלו עצה ממשה. איש מעצמו יצאו ולא נטלו עצה זה מזה״ (ספרא, ויקרא י׳, ו׳). "שחצים היו" ( ויקרא רבה ,כ', י'). הם גם חטאו בטיפה המרה:" דתני רבי שמעון- לא מתו בניו של אהרן, אלא על שנכנסו שתוי יין לאוהל מועד" (ויקרא רבה, יב').
הנה לנו במופע הראשון, גורמים המשפיעים על העדר שליטה עצמית ודחיית סיפוקים– לא מכבדים את אביהם אהרן ולא מקבלים את סמכותו, גם לא מאפשרים לעצמם זמן מסוים , לחשוב ולהתייעץ טרם יעשו מעשה. הם לא מנהלים סיכונים בדבר האיום המרחף מעל ראשם. הם לא שוקלים את ההשלכות למעשה ותוצאותיו החמורות, שהרי הם משרתים בקודש במשכן והם יודעים גם יודעים, שמלאכת הקמת המשכן התבצעה על פי הספר ובהתאם להנחיות משה ואהרן, בכפיפות לציווי ולהנחיה של הקב"ה. הם לא הפנימו ולא הטמיעו את דרכו של אביהם אהרן: "ויעש כאשר ציווה ה' את משה": (ויקרא טז', כד' ) מפרש רש"י : "כשהגיע יום הכיפורים, עשה כסדר הזה, ולהגיד שבחו של אהרן שלא היה לובשן לגדולתו אלא כמקיים גזירת המלך". כך גם במעשה המנורה : "ויעש כן אהרן" (במדבר ח', ג'),מסביר רש"י: "להגיד שבחו של אהרן שלא שינה". גם העובדה שחטאו בטיפה המרה לא תרמה ליכולת השליטה העצמית שלהם.
בני אהרן נדב ואביהו, שוברים את כל הכלים ,הכללים והנורמות, במרחב הקדוש של מקום עבודתם ככוהנים בעבודת המשכן , הם מזלזלים בסמכות ובהיררכיה . הם בזים לבירוקרטיה של מסגרת ,כללים ונהלים של עבודת המשכן . הם אינם מכבדים את הפרוטוקול המקצועי של תהליכי העבודה במשכן, כפי שמפורטים בפרשתנו. הם פועלים במרחב עבודה, ללא גבולות וללא איזונים ובלמים. הם אנשים מתלהבים, חסרי מעצורים ,נעדרי גבולות ושליטה עצמית ובעלי יכולת נמוכה לדחות סיפוקים מידיים. הם אנשים הישגיים המקדשים את המימוש העצמי והאני, העכשוויזם, כאן ועכשיו.
המופע השני – השליטה העצמית של אהרן
הנה לנגד עינינו תגובתו של אהרן למות שני בניו: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן, הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ד' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ, וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם, אֶכָּבֵד, וַיִּדֹּם, אַהֲרֹן" (ויקרא, י', ג'). היינו מצפים לתגובה אנושית סוערת ומוחצנת של אהרן, אביהם של נדב ואביהו. אך אהרן מפגין לנו מעשה של שליטה עצמית שנתפסת כבלתי אנושית ולא טבעית, בסיטואציה כה עוצמתית ומטלטלת. אך אהרן מתכנס בתוך עצמו, בולם את רגשותיו וגוזר על עצמו דממה ושתיקה. סוג של שתיקה רועמת. אהרן מקבל על עצמו את כללי ההתנהגות המתחייבים במרחב השירות במשכן. אהרן מכריע לטובת ערך הנאמנות וחובת הציות לאחיו משה ולקב"ה, גם אם בתוכו מתחוללת סערה של רגשות וסאת יגון וצער. שכן, אבא זה אבא ודרושים כוחות נפש עילאיים ובלתי אנושיים, לגזור על עצמך איפוק בסיטואציה חריגה זאת. בדיאלקטיקה שבין המחויבות לכלל ,לבין הרגישות לאישי , מכריע אהרן בשליטה עצמית יוצאת דופן לטובת הכלל – "וַיִּדֹּם, אַהֲרֹן".
הנה רק השבוע לא יבשה דמעה בעם ישראל , נוכח הרצח הנתעב שביצע בן עוולה וגילוי החוסן האמוני והנפשי של משפחת די באפרת, ששיכלו את אם המשפחה לאה הי"ד ואת שתי בנותיה- מאיה ורינה הי"ד. בתום ביקור ניחום האבלים של נשיא המדינה מר יצחק הרצוג ורעייתו מיכל, הודה האב ליאו וילדיו- קרן, טל ויהודה, לנשיא המדינה והוסיפו: "הביקור ורוח האחדות שהנשיא מוביל, הם קרן אור בימים האלה".
המופע השלישי – השליטה העצמית ודחיית הסיפוקים בתאוות הבשרים
בסיומה של פרשתנו מוקדש פרק ארוך, המפרט את הכללים המדויקים שעל פיהם יש לנהוג במאכלות המותרים והאסורים לאכילה: " וַיְדַבֵּר ד' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן, לֵאמֹר אֲלֵהֶם. דַּבְּרוּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר: זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ, מִכָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ. כֹּל מַפְרֶסֶת פַּרְסָה, וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע פְּרָסֹת, מַעֲלַת גֵּרָה, בַּבְּהֵמָה אֹתָהּ, תֹּאכֵלוּ…לְהַבְדִּיל, בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר; וּבֵין הַחַיָּה, הַנֶּאֱכֶלֶת, וּבֵין הַחַיָּה, אֲשֶׁר לֹא תֵאָכֵל" (ויקרא, יא',א-מז).
מה ענין פרק זה למתואר עד כה באירוע הדרמטי של מות שני בני אהרן ולעבודת הכוהנים במשכן ? דומה שיש כאן רלוונטיות לנושא דיוננו, על מתווה השליטה העצמית ודחיית הסיפוקים, בקביעת גבולות ברורים , למותר ולאסור במרחב חיינו. זאת תשובת התיקון והשיקום למשמעות של האירוע הטראומטי של מות שני בני אהרן. המסר מאד ברור – לא הכול מותר. לא כל דחף לסיפוקים, מותר ולגיטימי. גם בחולשה אנושית של תאווה לאכילת בשר שמגרה אותנו ומנסה לשלוט על עצמנו, עלינו להפעיל את מנגנוני הבקרה והשליטה העצמית. זאת אחריות אישית שלנו לרסן עצמנו – " לְהַבְדִּיל, בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר; וּבֵין הַחַיָּה, הַנֶּאֱכֶלֶת, וּבֵין הַחַיָּה, אֲשֶׁר לֹא תֵאָכֵל ".
המופע הרביעי – העדר השליטה העצמית באירוע פרץ עֻזָּה
מעניין לראות כיצד תסמונת העדר השליטה ודחיית הסיפוקים של שני בני אהרן, חוזרת על עצמה בהפטרה לפרשתנו:" וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ דָּוִד, וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ, מִבַּעֲלֵי, יְהוּדָה לְהַעֲלוֹת מִשָּׁם, אֵת אֲרוֹן הָאֱלֹהים … וַיַּרְכִּבוּ אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים, אֶל עֲגָלָה חֲדָשָׁה, וַיִּשָּׂאֻהוּ, מִבֵּית אֲבִינָדָב אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה; וְעֻזָּא וְאַחְיוֹ, בְּנֵי אֲבִינָדָב, נֹהֲגִים, אֶת הָעֲגָלָה חֲדָשָׁה… וַיָּבֹאוּ, עַד גֹּרֶן נָכוֹן; וַיִּשְׁלַח עֻזָּה אֶל אֲרוֹן הָאֱלֹהִים, וַיֹּאחֶז בּוֹ כִּי שָׁמְטוּ, הַבָּקָר. וַיִּחַר אַף ד' בְּעֻזָּה, וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱלֹהים עַל הַשַּׁל; וַיָּמָת שָׁם, עִם אֲרוֹן הָאֱלֹהִים"( שמואל ב', א'-ט'). הנה לנו מופע רביעי , בהצגת העדר השליטה העצמית ,משמעויותיה ותוצאותיה. קו מתוח מאירוע בני אהרון בפרשתנו, להפטרה המתארת אירוע דומה המשתקף בדמותו של עֻזָּה, שחצה גבול אסור ונגע בארון האלוהים, ללא רשות או ציווי. לא מקרה שדוד קורא למקום האירוע- פרץ עֻזָּה, המאפיין אירוע של העדר מתווה שליטה עצמית ודחיית סיפוקים, בביטוי של התפרצות (פרץ) ,העדר ריסון ועזות מצח (ְעֻזָּה).
הנה לנו ארבעה מופעים שמחברים את פרשתנו להפטרתנו, המציגים לנו שיעור מאלף – אודות מתווה השליטה עצמית ודחיית הסיפוקים. דומה שנדב ואביהו, שני בני אהרן ועֻזָּה, לא היו עוברים את מבחן המרשמלו של ולטר מישל. לעומת אהרן הכוהן שלימד אותנו שליטה עצמית ויכולת איפוק במציאות מאד מורכבת וחריגה.
הנצי"ב- הרב נפתלי צבי יהודה ברלין ( 1816-1893 ) מאיר באלומת אור בפרושו – העמק דבר לפרשתנו, את חשיבות מתווה השליטה עצמית ודחיית הסיפוקים, בהצבת ציפייה, בראש ובראשונה ממנהיגים וראשי העם :" כי כבר היה בימי משה כיתות בישראל, שהיו להוטים אחרי אהבת ד', אבל לא על ידי הגבולים שהגבילה התורה…אמר משה לישראל, אותו יצר הרע העבירו מקרבכם, שגם זה התשוקה, אף על גב שהיא להשיג אהבת ד' בקדושה, מכל מקום, אם היא לא בדרך שעלה על רצונו יתברך, אינו אלא דרך יצר הרע להטעות ולהתעות גדולי ישראל בזו התשוקה".
הנה כי כן, נדב ואביהו, גדולי ישראל הם היו, אך נכשלו ביישום מתווה השליטה העצמית ודחיית הסיפוקים. יתכן שאם היו עוצרים ולוקחים פסק זמן ממרוץ התלהבותם וקיצוניותם והיו מאמצים איזונים ובלמים בהתנהגותם, ופותחים בסוג של הדברות עם משה דודם ואביהם אהרון, הרי היו יכולים לרשום על שמם בהיסטוריה, את מתווה השליטה העצמית ודחיית הסיפוקים.
שבת שלום וקיץ בריא
כותב: ד"ר זאב פרידמן, מנכ"ל עמותת מלב"ב
