פרשת קְדֹשִׁים היא קלידוסקופ, של קודקס מצוות והנחיות, לדרך התנהגות יום יומית, המצופה ממנהיגי – המדינה, החברה, הקהילה והמשפחה, לביצור דמותה המוסרית והערכית של החברה בה אנו חיים.
על מנת להיות ראויים לתואר – "קְדֹשִׁים תִּהְיו",ּ הציפייה מכל אחת ואחד מעמנו, בכל מעמד, תפקיד ,עיסוק ופעילות, להיות בן אדם אמיתי ולא מזויף 7/24.
כך שירה של חנה סנש( 1921-1944)- בִּמְדוּרוֹת מִלְחָמָה ( 1940) מצווה על קהילת קְדֹשִׁים תִּהְיוּ , כל הזמן לחפש את האדם שבתוכנו: "בִּמְדוּרוֹת מִלְחָמָה, בִּדְלֵקָה, בִּשְׂרֵפָה, בֵּין יַמִּים סוֹעֲרִים שֶׁל הַדָּם, הִנְנִי מַבְעִירָה פַּנָּסִי הַקָּטָן, לְחַפֵּשׂ, לְחַפֵּשׂ בֶּן אָדָם… תֵּן סִימָן אֱלֹהִים, תֵּן סִימָן עַל מִצְחוֹ, כִּי בָּאֵשׁ, בַּדְלֵקָה וּבַדָּם, כֵּן אַכִּיר אֶת הַזִּיק הַטָּהוֹר, הַנִּצְחִי, אֶת אֲשֶׁר חִפַּשְׂתִּיו: בֶּן-אָדָם ".
הנה כך פותחת פרשת קְדֹשִׁים: " וַיְדַבֵּר ד', אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ: כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ד' אֱלֹהֵיכֶם… וֵאלֹהֵי מַסֵּכָה, לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם"( ויקרא, יט',א'-ג').
פרשתנו מציגה לנו חמישה מבחני קבלה , על מנת להיות ראויים לתואר – קְדֹשִׁים תִּהְיוּ.
המבחן הראשון הוא, מבחן הבן אדם של המראה של עצמנו :
כך מתארת זאת פרשתנו: "לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ …וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ, אֲנִי ד' " (ויקרא, יט',יא'- יד'). החרש הרי לא שומע שמקללים אותו , אז לכאורה מה כל כך נורא ודרמטי בדבר ?
הרמב"ם ( 1138-1204 ) בניתוח פסיכולוגי מוסרי מאיר את עינינו אודות מבחן המראה, המטיל עלינו החובה כיצד עלינו להתנהג כלפי עצמנו: " והיה עולה בדעתנו שכוונת התורה שאסרה קללת אדם מישראל היא : אם הוא שומע את זה מחמת הבושה והצער המגיעים לו ( שרק אז היא אסורה). אבל קללת החרש , כיון שאינו שומע ואינו מצטער בכך, הרי אין חטא בדבר. לפיכך השמיענו שהוא אסור, והזהיר עליו, לפי שאין התורה מביטה על מצב המתחרף בלבד, אלא הביטה גם על מצב המחרף, שהוזהר שלא יעורר נפשו לנקמה ולא ירגילנה לכעוס " (ספר המצוות, מצווה שיז).
מוטלת חובה אישית על האדם לנהוג בטוהר המידות וברגישות מלאה, בדיבורו כלפי החרש, כאילו הוא שומע. הנה מבחן מוסרי וערכי של – קְדֹשִׁים תִּהְיוּ, שעל האדם לתבוע מעצמו להיות בן אדם כלפי עצמו, באותן פינות סמויות הרחוקות מהעין והאוזן של אחרים. מרחב שאחרים כביכול , לא רואים ולא שומעים, שבו אנו בוחנים את עצמנו במבחן המראה האישי . פרשתנו דורשת מאתנו לתת דין וחשבון לעצמנו מידי יום ביומו. יש לעשות זאת בשקיפות וביושרה מידי יום, עת אנו מיישרים פנינו למראה האישית שלנו, שכן את עצמנו איננו יכולים לשקר.
הרב ד"ר י.ד. סולובייצ'יק ( 1903-1993 )בספרו, "על התשובה", מאיר לנו את מבחן המראה כלפי עצמנו וכך הוא כותב: " יש דברים הרבה שאדם יודע אותם, אף הוגה בהם, ובכל זאת לא ירהיב עוז להעלותם על שפתיו. האדם בונה לו מחיצות בינו לבין עצמו ומורד גם במציאות, בעובדות. באופן אינסטינקטיבי דוחה עובדות שאינן נעימות לו…אלוהים ברא באדם מנגנון של הגנה עצמית המאפשר לו להתעלם מן העובדות, לברוח מן המציאות, לא לראות דברים כמות שהם. יש שאדם יודע מעל לכל ספק כי חטא חטא והחטיא את מטרת חייו. כי בגד בערכיו, אך אינו מוכן לומר זאת בפה מלא…על משכבו בלילות הוא הוגה בכך, בינו לבין עצמו בוכה נפשו במסתרים, אך לאור היום, לעיני אחרים, הוא שמח וטוב לב….כשם שהקורבן נשרף על גבי המזבח, כך אנו שורפים במעשה הווידוי את שלוותנו המבוצרת, את גאוותנו המטופחת, את חיינו המלאכותיים " ( "על התשובה", הוצאת המחלקה לתרבות תורנית, ההסתדרות הציונית העולמית, תשל"ה).
על מנת להיות ראויים להשתייך לקהילת- "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ וֵאלֹהֵי מַסֵּכָה, לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם", עלינו להסיר המסכות ולהיות שקופים, ישרים , הגונים ואמיתיים, במעגלי חיינו.
כך הרמב"ן ( 1194-1270) בפרשנותו המאלפת בפרשתנו, למשמעות "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ, כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ד' אֱלֹהֵיכֶם": "והענין כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים והתירה הַבִּיאה איש באשתו ואכילת הבשר והיין. אם כן, ימצא בעל התאווה מקום להיות שטוף בזימת אשתו או נשיו הרבות ולהיות בְסֹבְאֵי יָיִן בְּזֹלֲלֵי בָשָׂר לָמוֹ." (משלי,כג',כ') וידבר כרצונו בכל הנבלות שלא הוזכר איסור זה בתורה והנה יהיה נבל ברשות התורה. לפיכך בא הכתוב , אחרי שפירט האיסורים שאסר אותם לגמרי, וציוה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות". כך גם הקריאה- "וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי ד' "( דברים,ו',יח') וקדש עצמך במותר לך- זה המבחן האמיתי – כיצד להיות בן אדם אמיתי בעיני עצמנו ובעיני ד'.
עלינו לומר לא –למסכה שבתוכנו ולומר כן– לבן אדם האמיתי שבתוכנו.
המבחן השני הוא, מבחן הבן אדם ביחס להורינו ולזקנינו :
כך מציגה זאת פרשתנו: "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ … מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם, וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן; וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ, אֲנִי ד' אֱלֹהֵיכֶם "( ויקרא, יט',ג', לב').
רש"י ( 1040-1105 ) מציג לנו הפרקטיקה, בהתנהגותנו עם הורינו וזקנינו:"איזהו מורא? לא ישב במקומו ולא ידבר במקומו ולא יסתור את דבריו. ואי זהו כבוד? מאכיל ומשקה מלביש ומנעיל מכניס ומוציא."
המבחן איננו רק במה אתה עושה, אלא לא פחות מכך- איך אתה עושה. איך את מעניק כבוד והדר להוריך ולזקניך.
כך שנה אבימי בנו של רבי אבהו: יש מאכיל את אביו פטומות ויורש גיהנום ויש מטחינו ברחיים ויורש גן עדן . כיצד מאכיל את אביו פטומות ויורש גיהנם? מעשה באחד שהיה מאכיל לאביו תרנגולים פטומים . פעם אחת אמר לו אביו : "בני , הללו מנין לך " ? אמר לו : "זקן זקן ! אכול ושתוק , שהכלבים אוכלים ושותקים . " נמצא מאכיל את אביו פטומות ויורש גיהנם . כיצד מטחינו ברחיים ויורש גן עדן ? מעשה באחד שהיה טוחן ברחיים . שלח המלך להביא טוחנים לעבודתו . אמר לו לאביו : "אבא , הכנס וטחן תחתי , ואני אלך לעבודת המלך . אם יגיע לידי בזיון אתבזה אני ולא אתה , ואם לידי מלקות אלקה אני ולא אתה . " נמצא זה מטחינו ברחיים ויורש גן-עדן " (מתוך : ח"נ ביאליק , י"ח רבניצקי , ספר האגדה , חלק חמי שׁ י , פּ רק ב , עמ' תק' , על פי התלמוד מסכת קידושין לא' ).
עלינו לומר לא – ליחס מנוכר של המה בלבד ולומר כן– ליחס אנושי של האיך, כלפי הורינו וזקנינו.
המבחן השלישי הוא, מבחן הבן אדם ביחס לזולתנו ולחברתנו ?
פרשתנו מציגה זאת: " וְלִפְנֵי עִוֵּר, לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל; וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ, אֲנִי ד'". כך נמצא בתלמוד: " רמז לציון קברות מן התורה מניין ? אביי אמר מהכא: ולפני עיוור לא תיתן מכשול" ( מסכת מועד קטן, ה', ע"א).
פרופ' נחמה ליבוביץ' ( 1905- 1997 ) בפרשנותה ,מציגה את הפרקטיקה של המבחן: " הנה יושב האיש בביתו ויודע כי בית עלמין יש בסביבתו ואין הוא מסומן, ועלול כוהן ללכת בו ולהיכשל בדבר עבירה, ולא קם ולא זע, הכיצד יטען האיש, האני עברתי על: "לפני עיוור לא תיתן מכשול?- הלוא לא פתיתי, לא גיריתי, לא דברתי על לב מישהו, לא נתתי עצות ולא סייעתי ידי עושי מעשה. בביתי ישבתי ולא ראיתי איש- מה לכם כי תלינו עלי?. התורה מלמדת אותנו כי גם בשב ואל תעשה, גם תוך פסיביות גמורה, גם בהתרחקות מחיי חברה ומפעילות בחברה, גם תוך הסתגרות גמורה בד' אמות שלך, של חייך הפרטיים, אינך יכול לגול מעל עצמך את האחריות לנעשה בחברה, לעוול, לחמס, לרוע. כי בזה שלא מחית, שלא הרמת כשופר קולך, שלא ציינת קברים ומקומות תורפה, בזה כבר האחריות לרע שנעשה רובצת עליך ועברת על "וְלִפְנֵי עִוֵּר, לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל ".
עלינו לומר לא – לאדישות ולהקטנת הראש ולומר כן- לאחריות האישית והאזרחית שלנו כלפי זולתנו וחברתנו.
המבחן הרביעי הוא, מבחן הבן אדם בשירות לציבור :
פרשתנו מציגה זאת:" לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ, וְלֹא תִגְזֹל; לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר, אִתְּךָ עַד בֹּקֶר " ( ויקרא, יט', יג').
כך מלמדנו התלמוד את המשמעות החברתית של עושק וגזל:" איזה הוא עושק ואיזהו גזל? אמר רב חסדא- לך ושוב, לך ושוב. לך ושוב- זה הוא עושק. יש בידי ואיני נותן לך- זה הוא גזל" (מסכת בבא מציעא, קיא', עמ' א')
כך המדרש קורא תיגר כנגד הבירוקרטיה והסחבת שבשירות:" אמר לו ר' שמעון לר' ישמעאל- רבי, לבי יוצא שאיני יודע על מה אני נהרג. אמר לו ר' ישמעאל לר' שמעון- מימיך בא אדם אצלך לדין או לשאלה ועיכבתו, עד שתהא שותה כוסך ונועל סנדלך או עוטף טליתך? אמרה תורה – "אִם עַנֵּ֥ה תְעַנֶּ֖ה אֹת֑וֹ כִּ֣י אִם צָעֹ֤ק יִצְעַק֙ אֵלַ֔י שָׁמֹ֥עַ אֶשְׁמַ֖ע צַעֲקָתֽוֹ", אחד עינוי מרובה ואחד עינוי מועט. אמר לו- נחמתני רבי"( מכילתא, משפטים, יח', קפ').
פרופ' נחמה ליבוביץ בעיוניה לפרשתנו, נדרשת לדברי ברל כצנלסון ( 1887- 1944 ):" בסוף שנות השלושים, הזהיר והוכיח מנהיג פועלים, חכם דגול, ברל כצנלסון ,את פקידי ההסתדרות ואת עובדי הציבור בכלל, שכל טובה שעושים לפונים אליהם וכל שירות טוב שהם נותנים לציבור, יוצא שכרו בהפסדו, בעוון הגדול של נעילת דלת בשעת קבלה ועליה הפתק- " תיכף אבוא", בזמן שאתה הפקיד יושב לך ושותה תה והקהל מחכה ומצפה והולך לו הביתה כלעומת שבא ".
הנה כי כן, מוטלת עלינו החובה להיות בני אדם ביחס לציבור אותו אנו משרתים.
עלינו לומר לא- לעינוי הדין, האטימות וחוסר הרגישות למקבלי שירותינו ולומר כן– לתודעת שירות, ברגישות, בהכלה, בסבלנות, בסובלנות ובאמפתיה ,כלפי הציבור אותו אנו משרתים.
המבחן החמישי הוא , מבחן הבן אדם ביחס לזר שבקרבנו ?
פרשתנו מניחה את התשתית למשמעות האמיתית של :" כל אדם נברא בצלם אלוקים", וקוראת לנו לעשיית צדק חברתי לכל מי שנברא בצלם אלוקים, גם לגר התושב ולאדם הזר שחי עמנו. עלינו לא רק לעשות עמו צדק חברתי ולא לפגוע בזכויותיו ובאיכות חייו, אלא עלינו לאהוב אותו כמונו: " וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר, בְּאַרְצְכֶם לֹא תוֹנוּ, אֹתוֹ. כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם, וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, אֲנִי, ד' אֱלֹהֵיכֶם" ( ויקרא, יט', לג'- לד'). תורתנו הקדושה תובעת מעמנו ב36 מקומות, את החובה לאהוב את הזר שבקרבנו ולתמוך בו, כסטנדרט מחייב במבחן הכוללני של – קְדֹשִׁים תִּהְיוּ.
עלינו לומר לא– לשנאת הזר ולומר כן– לאהבת הזר שבקרבנו.
הנה כי כן, פרשתנו מציגה לנו בשקיפות ובשותפות במעמד של הקהל, את חמישה המבחנים – להיות בן אדם: "וַיְדַבֵּר ד', אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ: כִּי קָדוֹשׁ, אֲנִי ד' אֱלֹהֵיכֶם." מפרש רש"י-"מלמד שנאמרה פרשה זו בהקהל, מפני שרוב גופי תורה תלויין בה." אך זאת לדעת – העמידה במבחן – להיות בן אדם , תלויה אך ורק, בכל אחת ואחד מעמנו: " כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִיא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִיא… כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂתוֹ" (דברים ל'. יא'-יד').
לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי בלוף קינץ תתיח לרעח. לת צשחמי צש בליא, מנסוטו צמלח לביקו ננבי, צמוקו בלוקריה.
כותב: ד"ר זאב פרידמן מנכ"ל עמותת מלבב
