בשבת – "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק", בשעה 8.03 בבוקר, "וְכׇל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת " , נשמעה "שאגת הארי", המהדהדת לנו חוויה נשגבה, של ימים תנ"כיים, שנושאים עמם את משק כנפי ההיסטוריה. הנה תחילתו, של תהליך תיקון, ריפוי ושיקום, מהשבר הנורא של הטבח בשבת שמחת תורה בשבעה באוקטובר בשעה 6.29 בבוקר.
מאז אותו הטבח שמוטלת עלינו החובה לחקור ולהבין – מה קרה? ולמה קרה?, חווינו במלחמת בני האור בבני החושך, בהצלחות צבאיות הרואיות – במבצע הביפרים בלבנון ואחריו, במבצע עם כלביא ובימים אלו מאז שבת זכור, במבצע שאגת הארי באיראן. כך חיסולם של ראשי הרוע והאכזריות, בני החושך – סינואר, נסראללה, ח'אמנאי וראשי הצבא בחמאס, בחיזבאללה ובמשמרות המהפכה באיראן.
הצלחות צבאיות הרואיות של גיבורי התהילה של עמנו, המחזירות עטרה ליושנה, בתפיסת הביטחון הבן גוריונית – הרתעה , התרעה והכרעה.
אנו חווים כיצד עמנו הנפלא והטהור, מתחיל תהליך תיקון, ריפוי ושיקום מהטראומה הקולקטיבית שפקדה אותנו בשבעה באוקטובר.
הנה כי כן, פרשתנו מעירה ומאירה את נפשנו, כי יש תקווה ואמונה לתיקון ,ריפוי ושיקום מטראומה קולקטיבית, שממנה רק תבוא צמיחה.
תהליך התיקון הריפוי והשיקום מטראומה קולקטיבית, מוביל אותנו לדיון בשאלה, מה קדם לְמָה? – האם אירוע הקמת המשכן קדם לאירוע חטא עגל הזהב ושבירת הלוחות, או אירוע חטא העגל קדם לאירוע הקמת המשכן ?
אז נתחיל בהתחלה. ספר שמות בחלקו הראשון מציג לנו את תסמונת מצרים שעדיין מהולה בדמם של עם העבדים שיצא ממצרים. אנו עדים להתרחשותם ברצף, של אירועים משבריים במסע המדברי – המצרים הרודפים, משברי המים, המזון והמלחמה הראשונה בעמלק. בכל אלו, העם מצטייר ברפיסותו, בדיכאונו, ביללותיו ובצעקותיו וברצונו לשוב למצרים.
מדד החוסן של העם, מציג תמונה עגומה.
אך בהמשך ספר שמות, מתחיל תהליך השינוי לטובה, בדמותם של אירועים משמעותיים –קריעת ים סוף, הניצחון בעמלק, והרפורמה הניהולית, הארגונית והמשילותית של יתרו שאותה ייעץ למשה, שהייתה פלטפורמה, להשראת הזהות הרוחנית והייעודית על העם , בקבלת התורה במעמד הר סיני: "וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת" , והנה אנו מגיעים בהמשך, לסדרה של חמש פרשות עד לסוף הספר, בפרויקט הלאומי הקולקטיבי הגדול במורכבותו,של הקמת המשכן.
אך באמצע רצף הכרוניקה בפרשות המשכן, מתרחש לו בפרשתנו, אירוע עוצמתי מטלטל, של חטא עגל הזהב ושבירת הלוחות.
בדיוק בכרוניקה הזאת, דנים פרשנינו השונים – מה קדם לְמָה – חטא העגל להקמת המשכן, או להפך? הנה לפנינו מדרשים ופרשנויות התומכים בדעה, שהקמת המשכן הייתה אחרי חטא העגל :
כך מציג לנו המדרש: "ויקחו לי תרומה, הוא דכתיב ( שיר השירים ה', ב'):"אני ישנה ולבי ער" אמרה כנסת ישראל: אני ישנתי לי מן הקץ, אלא הקב"ה ער…אני ישנתי ממעשה העגל ולבי ער- הקב"ה מרתיק עלי ( לשון הכאה ודפיקה),הוי: ויקחו לי תרומה" (מדרש שמות רבה לג', ג').
מוסיפה פרופ' נחמה ליבוביץ ( 1905-1997):" מהי כוונת השינה והלב הער?- כנסת ישראל בבושתה מחטא העגל, בהרגישה התרחקות ממקור חייה, מהקב"ה, בגלל חטא העגל, קרובה לייאוש וזו היא השינה- הפסקת החיים והעירנות. אך הקב"ה, שהוא לבו של ישראל, דופק וקורא ונותן עצה, כיצד להתקרב שוב והוא כמבקש לדור שוב בקרב ישראל…שמצוות עשיית המשכן סימן הוא לכך, שנתקבלו שוב אחרי שנדחו, של קירבה אחרי הריחוק".
ובכן, חטא העגל שגרם לייאוש ולטראומה קולקטיבית בקרב העם, שזה עתה רק יצא ממצרים, דורש התערבות דרמטית ומז'ורית, בריפוי הטראומה הקולקטיבית ובשיקומה.
הנה הארתו של המדרש: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"- אימתי נאמרה למשה הפרשה הזו של המשכן? ביום הכיפורים עצמו…אמר ר' יהודה בר שלום: אין מוקדם ומאוחר בתורה…אמר לו (למשה) הקב"ה, ועשו לי משכן ושכנתי בתוכם – כדי שידעו כל האומות שנתכפר להם מעשה העגל … אמר הקב"ה: יבוא זהב שבמשכן ויכפר על זהב שנעשה בו העגל" (מדרש תנחומא, תרומה, ח').
גם רש"י ( 1040-1105 )בפרשנותו, תומך בהיות מעשה הקמת המשכן לאחר חטא העגל: אין מוקדם ומאוחר בתורה. מעשה העגל קודם לציווי מלאכת המשכן, ימים רבים היה. שהרי יז' בתמוז נשברו הלוחות וביום הכיפורים נתרצה הקב"ה לישראל ולמחרת התחילו בנדבת המשכן, והוקם ב' בניסן".
הנה לנגד עינינו, מקומו של יום הכיפורים בתהליך התיקון, הריפוי והשיקום מהטראומה של חטא העגל ושבירת הלוחות בפרשתנו, כביטוי לשילוב ידיים, לפיוס ולאיחוי של כל חלקי העם. שהרי נאמר:"עבירות שבין אדם למקום – יום הכיפורים מכפר, עבירות שבין אדם לחברו, אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו" (משנה יומא פה', ב'). כלומר, מעשה הקמת המשכן דורש את אחדותו של העם.
אם כן, מעשה הקמת המשכן שהתרחש כרונולוגית אחרי אירוע חטא העגל, נסמך על הגישה התרפויטית פסיכולוגית חינוכית, בתיקון, ריפוי ושיקום מטראומה קולקטיבית. שכן, באירוע חטא העגל התרחש משבר אמוני חברתי ונפשי עמוק, שאופיין בחששות, בחרדות, בתחושת נטישת האבא משה, בתגובת דחק פוסט טראומטית. עגל הזהב, הפך למותג של חברה השרויה בטראומה קולקטיבית.
אז איך מרפאים ומשקמים את חברת טראומת עגל הזהב? עושים זאת, על ידי הקמת פרויקט לאומי, שמלכד סביבו את כל עם ישראל, לשבטיו ומעמדותיו, בדמותו של פרויקט הקמת המשכן.
פרויקט כזה גורם להתלכדותו ולכידותו של העם ומעצים את ערכי הסולידריות והערבות ההדדית. תהליך מז'ורי זה, מביא למעשה להקמתה של החברה האזרחית הראשונה, ההון החברתי המתנדב והפילנתרופי של עם ישראל במדבר.
לפנינו חברה, שרק אתמול הייתה בטראומה קולקטיבית, והיום בתהליך ריפוי, שהפכה וצמחה להיות – חברה אזרחית, המציגה חוסן חברתי ואמוני מעורר השראה. כווולם מעורבים ומתגייסים בהתנדבות, להרים תרומה לבניין המשכן.
כך זה מתואר: " וַיְדַבֵּר ד' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה, מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי… וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם" (שמות, כה', א'-ח' ).
הנה מגיע שלב נעלה, בו הקב"ה מציב אתגר גדול לעם העבדים של אתמול, לבנות לו מקדש שבו הוא ישכון. זה האתגר, של יצירת חברה אזרחית, חברת מופת של בני חורין, חברה אזרחית של קולקטיב, של זה עם זה, של סולידריות וערבות הדדית, של המחר.
רבי יצחק בן יהודה אַבְּרָבַנְאֵל ( 1437-1508 ) בפרשנותו מציג את המשכן על תכולתו , חומריו וכליו השונים, כבבואה של החברה, האמורה לייצג סולידריות וערבות הדדית על טיפוסיה, מעמדותיה, גווניה וצבעיה, שרק שילוב ידיים של כווולם, ייצר חברה אנושית איכותית שתביא לסוג של שלם, הנה לפנינו מושג האחדות ולא האחידות, בפרשנותו של אברבנאל:" כת החכמים וכת הפועלים עובדי האדמה ובעלי האומנויות, כת אנשי הצבא אנשי המלחמה וכת השרים אדוני הארץ המושלים בה שהעושר והכבוד לפניהם. והיה לזה לרמוז וללמד לבני אדם שאין השלמות האנושי בהיות האדם מן החכמים ולא מעובדי האדמה ולא מן הגיבורים אשר בארץ המה ולא מן השרים זהב להם הממלאים בתיהם כסף".
אז מה מיוחד במעשה ההתנדבות ,כסוג ריפוי של הטראומה הקולקטיבית של חטא העגל?
מהטמה גנדי ( 1869-1948 ) אמר פעם, שהדרך הטובה ביותר למצוא את עצמך, היא לאבד את עצמך, בשירותם של אנשים אחרים.
המלבי״ם , רבי משה לייבוש, שחי ברוסיה ופרוסיה במאה ה 19,מוסיף בפירושו: ״ציווה כי כל אחד יבנה לו מקדש מחדרי ליבו, כי יכין את עצמו להיות משכן לה׳ ומעוז לשכינת עוזו״.
יש כאן מסר חשוב לדרך ולאופן התנהגות החברה האזרחית במעשה ההתנדבות והפילנתרופיה, שעליה לנבוע ממעמקי הלב הרחב, ברגישות הלב ובתשומת הלב. אכן כן, המפעל הקולקטיבי של הקמת המשכן, הוא הריפוי לטראומת חטא העגל.
מעשה הקמת המשכן וכל מה שהוא מייצג, הוא הביטוי המעשי במעבר מחברת עבדים לחברת בני חורין.
הנה כי כן, הכלים והאביזרים השונים במשכן, מייצגים נאמנה את החומרים החברתיים הנדרשים לתהליך הריפוי מהטראומה הקולקטיבית. הנה המזבח: "וְעָשִׂיתָ אֶת הַמִּזְבֵּחַ", הדורש הקרבה. כך גם הארון : "וְעָשׂוּ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים", המכיל בתוכו, לוחות שבורים בצד לוחות שלמים. הנה גם הכרובים : "וְעָשִׂיתָ שְׁנַיִם כְּרֻבִים, זָהָב; מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם, מִשְּׁנֵי קְצוֹת הַכַּפֹּרֶת… וּפְנֵיהֶם, אִישׁ אֶל אָחִיו; אֶל הַכַּפֹּרֶת יִהְיוּ, פְּנֵי הַכְּרֻבִים". אכן כן, הַכְּרֻבִים הם ביטוי ליצירת תהליך של – איחוי הקצוות בעם, של ראיית אִישׁ אֶל אָחִיו, של שיג ושיח והקשבה בתוכנו. כך גם השולחן: "וְעָשִׂיתָ שֻׁלְחָן, עֲצֵי שִׁטִּים". הנה השולחן שמכיל את כל הדעות ואפשר לשבת מסביבו ביחד. כך גם המנורה : "וְעָשִׂיתָ מְנֹרַת, זָהָב טָהוֹר", שמעט מאור נרותיה, מגרש הרבה מהחושך.
הנה שאגת הארי, מהדהדת את שירו התנ"כי אודות מלחמת שאול המלך של נתן אלתרמן ( 1910 – 1970 ) "תמו יום קרב וערבו", בתהליך התיקון, הריפוי והשיקום מהטראומה הקולקטיבית שאחזה בנו בטבח השבעה באוקטובר:" אָז אָמְרָה לוֹ לַנַּעַר: דָּם אֶת רַגְלֵי אִמָּהוֹת יְכַס, אֲבָל שֶׁבַע יָקוּם הָעָם".
בימים ההם בזמן הזה – הבה נייחל באופטימיות וברוח של תקווה ואמונה, כמו עמנו בהקמת משכן, לחיי העם הזה, שמקים בימים אלו, את המשכן מחדש, כמו בשירו של חיים חפר ( 1925 -2012 ) – "לחיי העם הזה": "העם הזה המפולג כל השנה, כיצד הוא קם כשהוא מריח סכנה, איך מתעורר הוא מנורבגיה ועד צ'ילי, כי הוא יודע ש…אם אין אני לי מי לי…לחיי העם הזה, העם הזה העם הזה, שכמה טוב שהוא כזה, שהוא כזה!…העם הזה מתי נחלץ הוא לעזרה כשהוא רואה שיש אתגר או יש צרה … אל מול הנוער שעמד אל מול האש, לבני תימן, לבני אלג'יר, לבני הייקים – לבני עקיבא ולבני הדיסקוטקים".
באמונה, בתקווה וביחד – ננצח ונצמח.
עם ישראל חי.
כותב: ד"ר זאב פרידמן מנכ"ל עמותת מלבב
