פרשת יתרו אותה קראנו בשבת שעברה ופרשת משפטים אותה נקרא השבת, משלימות רצף מאד משמעותי, בתהליך המעבר והשינוי של עם ישראל בשלושה מופעים על גבי הספקטרום – מעבדות, לחופש ולחירות.
בפרשת יתרו התחוללה הרפורמה הארגונית המשפטית, סוג של כינון חוקה, שיש בה הבניית מדרג ערכאות המשפט, במבנה פירמידלי.
הרפורמה הארגונית והמשפטית גם קבעה, מי ראוי להיות שופט ובעיקר מהי הדרך הנכונה לחולל את הרפורמה: "וְהִזְהַרְתָּה אֶתְהֶם, אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַתּוֹרֹת; וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם, אֶת הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ, וְאֶת הַמַּעֲשֶׂה, אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן. וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים, אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע; וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם, שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת, שָׂרֵי חֲמִשִּׁים, וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת. וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם"( שמות, יח',כ'-כא').
הרפורמה החוקתית מבית מדרשו של יתרו היועץ, מתכתבת עם סדר היום הציבורי בדיון הסוער המתחולל לנגד עינינו, בסוגיית הרפורמה המשפטית במדינתנו.
המחלוקת והקרע בעם, כהגדרת המחייבים – הרפורמה המשפטית, וכהגדרת השוללים – המהפכה המשטרית, לא הייתה על המה או על הצורך, אלא ובעיקר, על האיך, הדרך והאופן, כיצד יש ליישמה, בהסכמה רחבה. לצערנו, דרך יישומה רק העמיק מחלוקת וקרע גדולים בעם, ערב השבעה באוקטובר 2023.
כך היטיבו להגדיר זאת ד"ר מיכה גודמן ואחרים, שהיעדר כינונה של חוקה בישראל, דומה למצב של קיום משחק כדורסל, ללא כללי המשחק – גובה הסל, היקף טבעת הסל, משך זמן המשחק, מספר השחקנים ובחירתם ועוד. מדינתנו האהובה והיחידה, מאותתת לנו – הגיע הרגע החוקתי – זמן חוקה לישראל. לאחר 78 שנות מדינתנו, קיים קונצנזוס על הצורך, לכונן בשלב ראשון, חוקה רזה, אבל בתהליך מוסכם וראוי, שתכלול את: 1. עילת הסבירות – תצומצם אך לא תבוטל: בתי המשפט לא יתערבו בהחלטות מינויים של שרים על בסיס עילת הסבירות בלבד. 2. ועדה למינוי שופטים – הרכב חדש שמונע רוב אוטומטי לקואליציה בכל עת. 3. חוק יסוד: החקיקה – יצירת מנגנון ברור לביקורת שיפוטית על חוקים. בג”ץ יוכל לפסול חוק, רק ברוב שופטים, והכנסת תוכל להגיב רק ברוב מיוחד 4. ביקורת שיפוטית על חוקי יסוד – תעוגן לראשונה האפשרות המוגבלת לפסול חוקי יסוד, שנגועים בשימוש לרעה (למשל, קיבוע חסינות וכו').
אכן הגיע הזמן לעשות זאת במתווה ובדרך הנכונה:" אחרי הפעולות נמשכים הלבבות".
הנה לנו הנכחתו של תהליך השינוי והמעבר על גבי הרצף – מעבדות ,לחופש ולחירות, שבא לידי ביטוי, בפרשת יתרו ברפורמה המשפטית, ובמעמד קבלת התורה ועשרת הדברות:" וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים, אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר, אָנֹכִי ד' אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים"( שמות, כ', א'-ב'), ובהמשך בפרשתנו: "אֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם, כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי, שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד, וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם " ( שמות, כא', א').
מהענקת מעמד של חופש לעם ישראל העבדים, שבו מתרחשים ניסים והתערבות אלוקית, כמו עשרת המכות, היציאה ממצרים, קריעת ים סוף, ירידת המן מהשמים, הפיכת המים המרים למתוקים, וקבלת בשר השלו, הרי ברפורמה המשפטית, במתן עשרת הדיברות ובהענקת ג"ן ( 53 ) מצוות ומשפטים בפרשתנו: "אֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם".
כאן מתרחש מעמד החירות המוענק לעם ישראל. מפרש רש"י: "כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי, שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד, וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם, לַחָפְשִׁי-לחירות".
בהענקת החירות שהיא לא חופש , ניתנת לנו הבחירה החופשית והאחריות לניהול חיינו על האדמה, שכן, לא בשמים היא.
הפילוסוף ישעיהו ברלין( 1909-1997), הנחיל לנו שני סוגים של חירות. חירות שלילית וחירות חיובית.
החרות השלילית היא "חרות מְ"; ואילו החרות החיובית קרובה לרעיון של ההגדרה ומיצוי עצמי, או היכולת לעשות בחירות משמעותיות – "החרות לְ " .
חרות חיובית מתמקדת ברצונות של היחיד, המושפעים בין השאר מחינוך, סביבה ומרכיבים אישיים. כלומר, החירות השלילית היא למעשה חופש, והחירות החיובית היא למעשה החירות להגשמה עצמית.
הפילוסוף ג'ון לוק ( 1632-1704) ראה את הזכות לחירות כזכות טבעית של כל אדם, שמוענקת לו מעצם היותו אדם. לשלטון אסור לשלול את הזכות הזו כיוון שלא הוא המעניק אותה לאדם.
עם זאת, ישנם מקרים בהם יש צורך להגביל את חירותו של האדם: אם הוא מהווה סכנה לעצמו, או במקרה שהוא פוגע בזכויות של אדם אחר, או בחברה ובסדר הציבורי .
אריק פרום, פסיכולוג חברתי, פסיכואנליטיקאי ופילוסוף יהודי גרמני( 1900-1980 ) בספרו המונומנטלי –"מנוס מחופש" ( 1941) טוען שבתוך המסגרת של העולם המערבי המודרני, הבנוי על מודל כלכלי-חברתי קפיטליסטי, נוצר מושג חופש שאינו מאוזן . האדם למעשה משועבד לאל השוק והכלכלה, ומאבד את קשריו הבריאים לזולתו.
במצב זה האדם אינו מסוגל ליהנות מהחופש שיש לו ואינו מסוגל לעמוד בהתייחדותו, והוא בורח מעצמו ומאחריות עצמית מפני העולם החיצוני שמאיים עליו. התנגשות זו יכולה לגרור ל"מנוס מחופש" ,באמצעות מנגנוני מילוט שונים.
פרום הבדיל בין חירות שלילית ("חירות מאת") – השתחררות האדם משליטת הטבע והחברה, לבין חירות חיובית ("חירות לשם") – יחס פעיל של אחווה אנושית ופעילות ספונטנית של אהבה ועבודה שמלכדת את האדם עם העולם.
לתפיסתו של פרום, הפער שבין שתי החירויות הללו, הוא אשר גורם לבעיה העיקרית של האדם, אשר משתחרר מכבלים קודמים, אך אינו מסוגל למלא את הפער שנוצר בחירות חיובית. לכן הוא ראה את החירות החיובית כחירות להגשמה עצמית, לצמיחה ולמימוש העצמי של האדם.
הנה כי כן, קידום תהליך השינוי, מחופש עבדות שהוא חירות שלילית ,לחירות חיובית, יהיה בכך שיישום גן המצוות בפרשתנו,לא יהיה כמצוות אנשים מלומדה, אלא יהיה כנכס ולא כנטל, יהיה כייעוד ולא כגזירת גורל.
אז כבר אמרנו, חופש איננו חירות, וחירות איננה חופש. אתה יכול גם לצאת לחופשי, אך עדיין להיות משועבד ונטול חירות. כמשפט הידוע:" יצאת ממצרים, אבל לא הוצאת את מצרים מתוכך".
כך בהקשר לקבלת זהותנו החירותית במעמד עשרת הדברות, הרי לוחות הברית מאירים את אור החירות: "וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹקים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת", אַל תִּקְרָא חָרוּת אֶלָּא חֵרוּת "( אבות, ו', ב') .
ובכן, דמותה המוסרית של החירות וניקיונה, היא רק בידינו, שכן, "לֹ֥א בַשָּׁמַ֖יִם הִ֑יא".
הבה נציג דוגמא אחת בג"ן המצוות בפרשתנו, השופכת אור על סוגית דיוננו , בהענקת החירות והאחריות לידינו. הנה בפרשתנו מופיעה המצווה:״ לֹֽא תִהְיֶ֥ה אַחֲרֵֽי רַבִּ֖ים לְרָעֹ֑ת וְלֹא תַעֲנֶ֣ה עַל רִ֗ב לִנְטֹ֛ת, אַחֲרֵ֥י רַבִּ֖ים לְהַטֹּֽת" ( שמות, כג',ב').
בהקשר לכך מוכר לנו הסיפור הידוע במסכת בבא מציעא, דף נט', על ״תנורו של עכנאי( שם של אופה עוגות), בו דנים – האם לתנור יש גֶּדֶר של כלי ולכן הוא מטמא, או שאין לו גֶּדֶר של כלי ולכן איננו מטמא״. לכאורה במבט ראשון, ענין לנו עם סוגיה של פסיקה הלכתית, בהלכות טומאה וטהרה. אך עיון מעמיק בסיפור ובסוגיה התלמודית, מביאה אותנו ליסוד בו אנו דנים בפרשתנו, של הענקת החירות לידינו, במסגרת מוסד הסמכות והאחריות להכריע, בנושאים של מחלוקת וחילוקי דעות. שכן, כידוע- "אין בית מדרש שאין בו מחלוקת". אבל בסופו של דיון ומחלוקת, קיים צורך להגיע להכרעה ולהחלטה.
בסיפור התלמודי של תנורו של עכנאי ,מתרחשת דרמה בבית המדרש שבמרכזה מחלוקת ,בין רבי אליעזר שהיה בדעת מיעוט, שחושב שהתנור איננו כלי ולכן הוא לא מטמא, לבין חכמים שהם הרוב, החושבים שיש לתנור גֶּדֶר של כלי ולכן הוא מטמא. רבי אליעזר לא מקבל את דעת הרוב, הוא איננו מוותר לחכמים שהם הרוב ומגייס לעזרתו בת קול המעידה מן השמים שהלכה כמותו. במהלך הוויכוח המר מתרחשים דברים מוזרים- כותלי בית המדרש מטים ליפול, חרוב נעקר ממקומו, כדי להוכיח לחכמים שרבי אליעזר צודק והתנור הוא טהור ולא מטמא. בדרמה המתחוללת בבית המדרש, אומר רבי אליעזר לחכמים, אם הלכה כמותי מן השמים יוכיחו. יצאה בת קול ואמרה- מה לכם אצל רבי אליעזר, שהלכה כמותו בכל מקום.
ואז בשיא המתח, עומד רבי יהושע על רגליו ואומר : "לא בשמים היא, שכבר ניתנה תורה מהר סיני. אין אנו משגיחין בבת קול, שכבר כתבת בהר סיני בתורה, בפסוק בפרשתנו: " אחרי רבים להטות". לבסוף, יוצאת בת קול ואומרת: "לא בשמים היא…נצחוני בני נצחוני בני״.
בעל "ספר החינוך" ( המאה ה-13) במצוות עח', תצו' מסביר את הרציונל של המצווה: ״אחרי רבים להטות״: " ואפילו כל העולם יאמרו בהפכו, לא יהיה לו רשות לעשות העניין בהפך האמת לפי דעתו…ויצא מזה חורבן שתעשה התורה ככמה תורות, כי כל אחד ידין כפי עניות דעתו…אבל עכשיו שבפרוש נצטווינו לקבל בה דעת החכמים, יש תורה אחת לכולנו, והוא קיומנו גדול בה, ואין לנו לזוז מדעתם ויהי מה…..וטוב לסבול טעות אחת ויהיו הכול מסורים תחת דעתם הטובה ולא שיעשה כל אחד ואחד כפי דעתו, שבזה יהיה חורבן הדת וחילוק לב העם והפסד האומה לגמרי ".
מכאן נלמד, שבהענקת החירות, אין משמעותה לשחרור גבולות, איזונים ובלמים. אלא גם החירות כפופה לגבולות ולהגדרת כללי משחק , על מנת למנוע כאוס ואנומליה.
במצווה בפרשתנו: "אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת״, יש משום חשיבות עליונה ,לביצור הסמכות של מוסד המשילות, שבסמכותו לקבל החלטות, כמו בסיפור של תנורו של עכנאי.
כך למדנו שרבן גמליאל נשיא מוסד הסנהדרין, פעל כל ימיו לביצורו ,חיזוקו, משילותו וסמכותו של הסנהדרין. זה אותו רבן גמליאל שבמקום אחר במסכת ראש השנה דף כה', כופה על רבי יהושע ,להגיע אליו במקלו ביום הכיפורים ,שחל על פי חשבונו של רבי יהושע, בניגוד לקביעת תאריך יום הכיפורים, על פי מוסד נשיאות הסנהדרין והחלטת הרוב.
רבן גמליאל מייצג את ההכרעה הנשיאותית וסמכות מוסד הסנהדרין, שהיא ורק היא הקובעת. שאם לא כן, יתרחשו כאוס ואנרכיה. שאילמלי מוראה של מוסד הסמכות השלטונית – איש את רעהו חיים בלעו.
מוסד הסנהדרין הוא הערכאה המשפטית, המייצגת את חירות עליונות המשפט, שיש לציית לפסיקותיו והכרעותיו, שאם לא כן, נהיה עדים למשבר חוקתי.
פרשתנו מציגה כאמור, את ג"ן החירות , של 53 מצוות, המסורות בידינו לעשותן ולקיימן.
עלינו לשמור על גן – "אֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים", מפני אלו המנסים לפגוע בו . פרחי החירות של הגן, חייבים להיות מוגנים.
השבוע נפרדנו מהמלחין והזמר מתי כספי ( 1949- 2026 ) ובאוזנינו מהדהד שירו של יהונתן גפן (1947-2023 ) שאותו הלחין מתי כספי – "מקום לדאגה" : "אלוהים שם יושב ורואה ושומר על כל מה שברא. אסור לקטוף את פרחי הגן ,אסור לקטוף את פרחי הגן ודואג ודואג נורא".
כותב: ד"ר זאב פרידמן, מנכ"ל עמותת מלבב
