יום המשפחה נחגג מדי שנה ביום ל' בשבט. נושא המשפחה נחקר באינספור תחומים: סוציולוגיה ,פסיכולוגיה ועד כלכלה. התיאוריה התפקודית, ממקדת את המשפחה, כעמוד השדרה של החברה. תיאוריה זו רואה במשפחה מוסד שתפקידו לשמר את יציבות החברה.
החוקר טלקוט פרסונס Talcott Parsons , מציג במחקריו( 1955), שהמשפחה הגרעינית המודרנית מבצעת שני תפקידים עיקריים שאי אפשר בלעדיהם: הקניית ערכים לילדים, ותמיכה רגשית בין בני הזוג ההורים.
החוקר רוברט ולדינגר Waldinger ) Robert 2010 ) מצא במחקריו על אושר המשפחה, שלא עושר, לא פרס ולא עבודה קשה, הם המנבאים לבריאות ואושר, אלא איכות היחסים הקרובים שלנו ובראשם המשפחה.
הסופר הרוסי לב טולסטוי (1828-1910) פתח את ספרו "אנה קארנינה" במשפט האלמותי: "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, כל משפחה אומללה– אומללה בדרכה שלה".
יתרו צרוב בתודעתנו כיועץ ארגוני הראשון בהיסטוריה, בזכות הייעוץ שלו למשה, לחולל רפורמה ארגונית, שלימים נלמדה בהיכלי האקדמיה לדורותיה. אבל פחות יודעים, שיתרו הוא גם יועץ הנישואין והמשפחה, הראשון בהיסטוריה.
יתרו בפרשתנו מנחיל לנו מורשה – הכול נתון בידינו, ברוח האמרה: משפחה לא בוחרים, אבל בוחרים איך להיות משפחה.
פרשתנו מהדהדת באוזנינו את ערך המשפחה, שהיא מעל הכול.
הנה כרוניקת המשפחה כפי שמוצגת בפרשתנו.
יתרו הסבא, הדמות המשמעותית בגידולם של גרשום ואליעזר נכדיו, עושה מעשה: "וַיִּקַּח, יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה, אֶת צִפֹּרָה, אֵשֶׁת מֹשֶׁה אַחַר שִׁלּוּחֶיהָ. וְאֵת שְׁנֵי בָנֶיהָ, אֲשֶׁר שֵׁם הָאֶחָד, גֵּרְשֹׁם כִּי אָמַר, גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה. וְשֵׁם הָאֶחָד, אֱלִיעֶזֶר כִּי אֱלֹהֵי אָבִי בְּעֶזְרִי, וַיַּצִּלֵנִי מֵחֶרֶב פַּרְעֹה"( שמות, יח', ב'-ד').
פרשתנו ממשיכה בהצגת הקשר העמוק של סבא יתרו לשני נכדיו: "וַיָּבֹא יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה, וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ אֶל מֹשֶׁה: אֶל הַמִּדְבָּר, אֲשֶׁר הוּא חֹנֶה שָׁם הַר הָאֱלֹהִים"( שמות, יח', ד').
כך מאיר רש"י בפרשנותו, את הקשר, של הנכדים גרשום ואליעזר לסבם, בניהם של משה: "שהתינוקות קורין לאבי אביהן אבא".
יתרו הסבא שמאד קשור לנכדיו, חווה תהליך עיבוד הפרידה מנכדיו שגדלו בביתו שנים לא מעטות, ללא אב , אצל סבא ואם חד הורית. אבל יתרו מבין כסבא, ששייכותם ומקומם הטבעי של הילדים, היא בסביבה המשפחתית הטבעית והגרעינית, בבית אבא ואמא, גם אם התנאים הם תנאי מדבר: "וַיֹּאמֶר אֶל מֹשֶׁה, אֲנִי חֹתֶנְךָ יִתְרוֹ, בָּא אֵלֶיךָ; וְאִשְׁתְּךָ וּשְׁנֵי בָנֶיהָ, עִמָּהּ"( שמות, יח', ו').
סבא יתרו, המעורב והאקטיבי בגידולם של נכדיו, לוקח את ציפורה בתו, אשת משה ואת שני נכדיו ומביאם למשה במדבר. כל זאת לאחר שנים של נתק בין משה לאשתו ולילדיו. דומה שיתרו הסבא שוקל בדעתו וכמדבר אל עצמו: "משפחה היא מעל הכול. עד כאן, הגיעו מים עד נפש, לא יתכן שציפורה בתי ושני נכדיי, יקיימו אורח חיים, ללא בעל וללא אבא. כך נראה זאת בפרשתנו: "וַיִּקַּח, יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה, אֶת צִפֹּרָה, אֵשֶׁת מֹשֶׁה אַחַר, שִׁלּוּחֶיהָ וְאֵת, שְׁנֵי בָנֶיהָ"
עד כדי כך הנתק המשפחתי עמוק, שיתרו הסבא מציג את ציפורה בתו ושני בניה למשה הבעל והאב, שכנראה שכחם: "וַיֹּאמֶר אֶל מֹשֶׁה, אֲנִי חֹתֶנְךָ יִתְרוֹ, בָּא אֵלֶיךָ; וְאִשְׁתְּךָ וּשְׁנֵי בָנֶיהָ, עִמָּהּ".
יתרו מזהה אצל משה, נדיבות בלתי נשלטת וללא גבולות, לתפקידו ולמילוי שליחותו הציבורית: "וַיְהִי, מִמָּחֳרָת, וַיֵּשֶׁב מֹשֶׁה, לִשְׁפֹּט אֶת הָעָם; וַיַּעֲמֹד הָעָם עַל מֹשֶׁה, מִן הַבֹּקֶר עַד הָעָרֶב. וַיַּרְא חֹתֵן מֹשֶׁה, אֵת כָּל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה לָעָם; וַיֹּאמֶר, מָה הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה לָעָם מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ, וְכָל הָעָם נִצָּב עָלֶיךָ מִן בֹּקֶר עַד עָרֶב"(שמות, יח', יג').
יתרו מציב למשה, תמונת מראה קשה ביותר, בדמותה של אותה נדיבות ציבורית ללא גבולות, שהיא מוגזמת, הפוגעת קשות, ביכולתו של משה, לקיים זמן איכות לעצמו וגם למשפחתו. כך יתרו מציג למשה , מהי נדיבות שירותית לעם, שאין לה גבולות ומהן ההשלכות מכך: "וַיֹּאמֶר חֹתֵן מֹשֶׁה אֵלָיו: לֹא טוֹב הַדָּבָר, אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה. נָבֹל תִּבֹּל גַּם אַתָּה, גַּם הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ, כִּי כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר, לֹא תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ" (שמות, יח',יז'-יח').
לאחר הצגת האבחון הארגוני הקשה, של נדיבות ציבורית ללא גבולות ונזקיה, מציג יתרו למשה בפרשתנו, חישוב מסלול מחדש, של שינוי בפרדיגמה, שיש בה מתווה לפיתרון: " עַתָּה שְׁמַע בְּקֹלִי, אִיעָצְךָ, וִיהִי אֱלֹהִים, עִמָּךְ…וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים, אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע; וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם, שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת, שָׂרֵי חֲמִשִּׁים, וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת. וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם, בְּכָל עֵת, וְהָיָה כָּל הַדָּבָר הַגָּדֹל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ, וְכָל הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפְּטוּ הֵם; וְהָקֵל, מֵעָלֶיךָ, וְנָשְׂאוּ, אִתָּךְ" (שמות, יח', כא'- כג').
יתרו, בכובע של היועץ הארגוני הראשון בהיסטוריה, מרגיע את משה ונוסך בו ביטחון להאמין בעצמו, במתווה השינוי. אל תדאג: "אִם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה, תַּעֲשֶׂה, וְצִוְּךָ אֱלֹהִים, וְיָכָלְתָּ עֲמֹד; וְגַם כָּל הָעָם הַזֶּה, עַל מְקֹמוֹ יָבֹא בְשָׁלוֹם". וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה, לְקוֹל חֹתְנוֹ; וַיַּעַשׂ, כֹּל אֲשֶׁר אָמָר. וַיִּבְחַר מֹשֶׁה אַנְשֵׁי חַיִל מִכָּל יִשְׂרָאֵל, וַיִּתֵּן אֹתָם רָאשִׁים עַל הָעָם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת, שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת. וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם, בְּכָל עֵת: אֶת הַדָּבָר הַקָּשֶׁה יְבִיאוּן אֶל מֹשֶׁה, וְכָל הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפּוּטוּ הֵם".
יתרו הקדים את זמנו, בהצגת מודל ארגוני פירמידלי, מבית מדרשו של מקס ובר (1864-1920) , כלכלן פוליטי, סוציולוג ופילוסוף גרמני, ממניחי היסודות לתורת המינהל הציבורי ,שאת תורתו הארגונית לומדים במוסדות האקדמיים ברחבי העולם.
אך יתרו, הסבא המעורב והמסור בחיי נכדיו, גם חובש את הכובע של היועץ המשפחתי. המסר שלו למשה מאד ברור: "משפחה לא בוחרים, אבל בוחרים איך להיות משפחה. אם תיישם את המודל הארגוני החדש וגם תטמיעו, הרי תשמור על גבולות נדיבותך ועל שלומך הנפשי וגם הפיזי וממילא, יתפנה לך זמן כמותי ואיכותי, לנדיבות ולהשקעה באשתך ובילדיך, שהם נכדיי. כך תוכל לשמור על האיזון המקודש בין נדיבותך כמנהיג ציבורי לבין מחויבותך ואחריותך למשפחה כאבא לילדיך".
דומה שמשה הפנים את הייעוץ הארגוני וגם המשפחתי של יתרו חותנו, ונפרד ממנו: " וַיְשַׁלַּח מֹשֶׁה, אֶת חֹתְנוֹ; וַיֵּלֶךְ לוֹ, אֶל אַרְצוֹ " (שמות, יח' ) .
משה עוד זוכר את רגישותו שלו לערך המשפחה, בראשית דרכו בשליחותו הציבורית – הנני: "וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיָּשׇׁב אֶל יֶתֶר חֹתְנוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ אֵלְכָה נָּא וְאָשׁוּבָה אֶל אַחַי אֲשֶׁר בְּמִצְרַיִם וְאֶרְאֶה הַעוֹדָם חַיִּים וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ לְמֹשֶׁה לֵךְ לְשָׁלוֹם " (שמות, ד', יח').
מפרש רש"י:" וישב משה אל יתר חותנו: ליטול רשות ".
שואל ר' ישראל סלאנטר ( 1810-1883) אבי תנועת המוסר ותיקון המידות: "האומנם זקוק משה לקבל רשות מיתרו? הן דבר ד' קודם לכל, ואילו היה יתרו מסרב חלילה, האם היה על משה להיענות לו ולהישאר במדין? הן כלל גדול הוא:" דברי הרב ודברי התלמיד, דברי מי שומעים? ומשיב ר' ישראל תשובה קצרה, שכל כולה מילה אחת במאמא לושן: מענטש-קייט( התנהגות אנושית). כי זאת לדעת: גם בשעה שניצב אדם בפני משימות לאומיות גדולות, התובעות התמסרות טוטאלית. אל לו לזלזל בפכים קטנים, ולשכוח את חובתו האנושית הפשוטה כלפי חבריו ובני משפחתו. גם שליח ציבור ואפילו מנהיג דגול, צריך להיות קודם כל בן אדם ולנהוג במענטש- קייט". ( חנן פורת, מעט מן האור, כב' טבת תשס,ד, גליון רכ"ה).
משה זכה לקבל מיתרו, ייעוץ של מתן חכות ולא דגים והטמיע זאת, בזיקה למשנתו החינוכית והמשפחתית של הנשר בפרשתנו: "אַתֶּם רְאִיתֶם, אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם; וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים, וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי"( שמות, יט', ד').
דימוי הנשר , מופיע גם במקום אחר בתורה: "כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ, עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵף; יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ, יִשָּׂאֵהוּ עַל אֶבְרָתוֹ " ( דברים, לב', יא').
האוריינטציה החינוכית המשפחתית של הנשר, משתקפת בפרשנותו של הפילוסוף והוגה הדעות מרדכי מרטין בובר (1878-1965 ) המדגישה את חשיבות נוכחותו האקטיבית של האבא, בעיצוב התפתחותם החינוכית, הפסיכולוגית והחברתית של ילדיו: "בקן הנשר רובצים גוזלים, שצמחו להם כנפיים זה מקרוב, אלא שעדיין אין הרוח עומד בהם להתרומם ולעוף. והנה בא הנשר ומעיר את הקן, הוא מעורר את הגוזלים לעוף, מרחף עליהם בחיבוט כנפיים קל…לאחר מכן הוא פורש את כנפיו ומושיב אחד מגוזליו על אברתו ונושאהו במרומי השמים, זורקהו וקולטהו. וכך הוא מלמדו את מעשה המעוף…כדי שיעוף בפני האחרים, ממנו יראו וכן יעשו"( לדרכו של מקרא, מוסד ביאליק 1964,עמ' 96-97)
כך גם במקום אחר מאיר בפרשנותו מרטין בובר , את מתן החכות ולא את מתן הדגים, שהיא תמצית חינוכית, של הנשר לגוזליו: " הנשר הגדול פורש את כנפיו על גוזליו, לוקח אחד מהם, גוזל חרד או עייף, ונושא אותו על אברתו, עד שיעיז עצמו לעוף בכוח מחודש אחרי אביו, המתווה במעופו את עיגוליו המתעלים. כאן בחירה, הצלה וחינוך כאחד" (הספר משה 1963,עמ' 98-106).
משפחה היא מעל הכול. הכול נתון רק בידינו , ברוח האמרה: משפחה לא בוחרים, אבל בוחרים איך להיות משפחה.
פרשתנו מהדהדת באוזנינו את ערך המשפחה, שהיא מעל הכול, בשיר הגעגועים והכיסופים לבית אבא ואמא, של פניה ברגשטיין בשנת 1944 ובלחנו של דוד זהבי : "שְׁתַלְתֶּם נִגּוּנִים בִּי, אִמִּי וְאָבִי, נִגּוּנִים מִזְמוֹרִים שְׁכוּחִים. גַּרְעִינִים; גַּרְעִינִים נְשָׂאָם לְבָבִי, עַתָּה הֵם עוֹלִים וְצוֹמְחִים. עַתָּה הֵם שׁוֹלְחִים פֹּארוֹת בְּדָמִי, שָׁרְשֵׁיהֶם בְּעוֹרְקַי שְׁלוּבִים, נִגּוּנֶיךָ, אָבִי, וְשִׁירַיִךְ אִמִּי, בְּדָפְקִי נֵעוֹרִים וְשָׁבִים".
כותב: ד"ר זאב פרידמן מנכ"ל עמותת מלבב
