יום כא' בטבת שיחול השבת, הוא יום הולדתו של אליעזר בן יהודה (1858-1922 )מחיה השפה העברית. היום נקבע על פי החלטת הממשלה כיום השפה העברית.
הראי"ה קוק( 1865-1935 ) הרב הראשי הראשון בארץ ישראל, שהקים את מוסד הרבנות הראשית, ראה באליעזר בן יהודה, שליח היסטורי במהלך גאולי, לתחייה הלאומית והרוחנית של עם ישראל. לשיטתו, גם אדם שאינו שומר מצוות יכול להיות כלי בידי ההשגחה, במהלך גאולי. הוא ראה בלשון העברית מהות רוחנית, לא רק כלי תקשורת. בניגוד לעמדות של המחנה החרדי, סירב הראי"ה קוק להצטרף לחרמות נגד בן יהודה. חידושה של השפה העברית בארץ ישראל, היא בבחינת – ראשית צמיחת גאולתנו, זהותנו ושייכותנו.
לצערנו, בהווית חיינו, הוּמְעַם כבודה, מעמדה ויוקרתה של השפה העברית. רוחות זרות ואוצר מילים לועזי, השתלטו על השיג והשיח בחיינו, כך גם על מיתוגם של שירותים, מצרכים ,רשתות שיווק, בתי עסק , פרסומים, תקשורת, כנסים, אקדמיה ועוד. הגיע הזמן לתבוע את עלבונה של השפה העברית ולהשיב לה את מעמדה וכבודה הראויים לה.
הנה פרשתנו מעלה על נס, את יום חגה של השפה העברית: "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה". השפה העברית, היא אחת מאבני היסוד לשימור הזהות הלאומית של עם ישראל.
אומרים חז"ל במדרש: "רבי הונא בשם בר קפרא אמר, בזכות ארבעה דברים נגאלו ישראל ממצרים, שלא שינו את שמם, ולא שינו את לשונם, ולא אמרו לשון הרע, ולא נמצא בהן אחד פרוץ בערוה" (שיר השירים רבה פד' וכן בויקרא רבה פרשה לב').
כך נקרא עוד בפרשתנו על מרכזיותה של המילה – הָעִבְרִיֹּת: "וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם, לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת, אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה, וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה. וַיֹּאמֶר, בְּיַלֶּדְכֶן אֶת הָעִבְרִיּוֹת, וּרְאִיתֶן, עַל הָאָבְנָיִם: אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ, וְאִם בַּת הִוא וָחָיָה"( שמות, א', טו'- טז'). מפרש רש"י : " בְּיַלֶּדְכֶן אֶת הָעִבְרִיּוֹת הוא לשון מולידות. אלא שיש לשון קל ויש לשון כבד, כמו שובר ומשבר". דומה שהמיילדות הגיבורות הנושאות שמות עבריים– שִׁפְרָה ופּוּעָה, גם סייעו בלידתן של המילים העבריות של ילדי ישראל במצרים.
אבל בהוויית חיינו, התביישה לה השפה העברית .נרמס כבודה ,טוהרה וניקיונה.
נפלגה לה השפה העברית כמו בדור הָפַּלָּגָה, כקורבן וכחפץ לאלימות מילולית, בכל שדרות מורמי עמנו ונבחרינו – מימין ומשמאל, מאופוזיציה ומקואליציה. השתמשו בה כחץ שחוט, בפראות וכבמחול שדים, וְכָל הָעָם היושב בציון – "רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת".
השפה העברית היא מותג זהותנו ושייכותנו, לעמנו, ארצנו ומולדתנו, עוד מימי קדם, כפי שמתאר זאת רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי :"אבל אברהם אבינו עצמו היה בדור הָפַּלָּגָה ונשאר הוא וקרוביו בלשון עֵבֶר, אבי אביו, ולזה נקרא עִבְרִי…כי כל הלשונות אשר היו לפניהם חמש מאות שנה היו לשון עבר לבדה ונפלגה בבבל בימי פֶּלֶג."( הכוזרי, פרק א' סעיף מט')
העִבְרִית היא שפתה הרשמית של מדינת ישראל, מעמד שעוגן בשנת תשע"ח, 2018, בחוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי.
השפה העברית נדחקה לשולי מסע עמנו בגלויות השונות, אך זכתה לתחייה ולעדנה, בדור הגאולה והשיבה לציון, לא מעט, בזכותו של אליעזר בן יהודה ( אב"י) ולאחריו , דוד בן גוריון, שתבע לשאת שמות משפחה עבריים.
כמו בשירו של ירון לונדון:" כְּמוֹ הַנְּבִיאִים הַקַּנָּאִים לַשֵּׁם הוּא קִנֵּא לַפֹּעַל וְלַתֹּאַר וְלַשֵּׁם…וְהָעִבְרִית, אֲשֶׁר חִכְּתָה אַלְפַּיִם, הִיא תַּמְתִּין לְךָ עַד בּוֹא הַשַּׁחַר…אִם נָמָה הָעִבְרִית אַלְפַּיִם, נוּ אָז מָה, הָבָה נְעִירֶנָּה"
לא הייתה קלה דרכו של אב"י, מחיה השפה העברית, בנתיב גאולת ישראל . מתנגדים רבים עמדו בדרכו, אך הוא דבק והתמיד, בהחזרת עמנו לשפת התנ"ך ובהנחלת חזונו: "עם אחד, שפה אחת".
אב"י האמין בדרכו והזהיר כבר בשנת 1888: "כל הימים אשר בני עמנו יושבי ארץ הקודש ידברו לשונות לעז… אין תקווה כי נהיה פה לעם אחד. אספסוף אנחנו, דור הפלגה. רק כשתהיה לכולנו לשון אחת, נהיה עם אחד, והלשון האחת היא העברית".
השפה העברית היא לווית חן של התנ"ך, שמעניק לה מקום של – הוד והדר.
כך הוא סדר מעשה בראשית: " בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹקים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ. וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל פְּנֵי תְהוֹם; וְרוּחַ אֱלֹקים, מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם. וַיֹּאמֶר אֱלֹקים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי אוֹר. וַיַּרְא אֱלֹקים אֶת הָאוֹר, כִּי טוֹב; וַיַּבְדֵּל אֱלֹקים, בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ וַיִּקְרָא אֱלֹקים לָאוֹר יוֹם, וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה; וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר, יוֹם אֶחָד".( בראשית, א', א'-ד').
"בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ", במציאות של "תֹהוּ וָבֹהוּ" ומיד האמירה : "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי אוֹר".
בכל אחד מששת ימי בראשית, קודם המעשה נאמר: " וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים ".
קודם נבראו המילים ורק אחר כך המעשה. כלומר, ההגעה למחוז חפץ מתחילה קודם במילים. נצא ונלמד מסדר הדברים במעשה הבריאה, שהקב"ה ברא תחילה לכול, את המילים.
דומה שמילות השפה העברית, מקבלות מקום של בכורה ועליונות, במעשה הבריאה של הקב"ה את עולמו.
מילים יכולות לבנות אך גם להרוס, מילים יכולות להביא אושר ושמחה אך גם עצב ותוגה, מילים יכולות לרומם אך גם להשפיל , מילים יכולות להעצים אך גם לדכא, מילים יכולות להביא שלום, אחווה ורעות, אך גם מלחמה ,סכסוכים, איבה ושנאה.
האם אנו יכולים לדמיין את עולמנו אנו, ללא המילים, שהרי מפקיחת עינינו בבוקר ועד עצימת עינינו בלילה לקראת השינה, המילים נוכחות בעוצמה בעולמנו.
ובכן, הקב"ה ברא תחילה את האותיות והמילים שנשאו את השפה העברית, והוכיח לנו במעשה בראשית, כיצד היא הדרך הנכונה והראויה להשתמש בהן.
השפה העברית תובעת מעמנו – נקיות לשון, כפי שתורתנו הקדושה מתארת את אירוע כניסתו של נח לתיבה: "מִן הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהֹרָה וּמִן הָעוֹף וְכֹל אֲשֶׁר רֹמֵשׂ עַל הָאֲדָמָה" . לא נמצא שימוש במילה- הבהמה הטמאה, אלא – שאיננה טהורה.
"דאמר רבי יהושע בן לוי: לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו, שהרי עקם הכתוב שמונה אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו, שנאמר: מִן הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהֹרָה"( מסכת פסחים, ג' עמ' א').
כך גם כריתת הברית במעשה הקמת המצבה, בין לבן ליעקב, מעידה על פער הזהויות השונות : "וַיִּקַּח יַעֲקֹב, אָבֶן; וַיְרִימֶהָ, מַצֵּבָה. וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְאֶחָיו לִקְטוּ אֲבָנִים, וַיִּקְחוּ אֲבָנִים וַיַּעֲשׂוּ-גָל; וַיֹּאכְלוּ שָׁם, עַל-הַגָּל. וַיִּקְרָא-לוֹ לָבָן, יְגַר שָׂהֲדוּתָא; וְיַעֲקֹב, קָרָא לוֹ גַּלְעֵד " ( בראשית, לא', כו').
הנה פער הזהויות – לבן בגולה – יְגַר שָׂהֲדוּתָא ויעקב פניו לארץ ישראל – גַּלְעֵד.
כמו בשירו של ירון לונדון:"וּבֵן נוֹלַד לוֹ וְכָזֹאת הָאִישׁ אָמַר: זֶה הַבְּכוֹר אֶקְרָא לוֹ בֶּן יְהוּדָה אִיתָמָר, שֶׁמִּיַּנְקוּת וְעַד קְמִילָה, מִיּוֹם בּוֹאוֹ בִּבְרִית מִילָה וְעַד מוֹתוֹ, כְּרוּתָה לוֹ בְּרִית עִם הָעִבְרִית וּמִלְחָמָה לוֹ אֶת הַלַּעַז לְהַכְרִית…וְהַלָּשׁוֹן בְּפִיו הָיְתָה שְׂפַת עֵבֶר", כך נוכחת לה השפה העברית במילותיה ,בברית המילה:" את בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ הִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר: וּנְמַלְתֶּם אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם…וְהָיְתָה בְרִיתִי בִּבְשַׂרְכֶם לִבְרִית עוֹלָם" (בראשית, יז',י'- יד').
מסביר המהר"ל ( רבי יהודה ליווא בן בצלאל , 1520- 1609 )בספרו תפארת ישראל פרק ב' : "ועורלה היא לשון כיסוי ואוטם, כפי שנאמר: "וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם וְעָרְפְּכֶם לֹא תַקְשׁוּ עוֹד "(דברים, י', טז') 'הִנֵּה עֲרֵלָה אָזְנָם וְלֹא יוּכְלוּ לְהַקְשִׁיב' ( ירמיהו, ו', י')".
מוסיף רש"י בפירושו לציווי אלוקים לאברהם במעמד מתן ברית המילה "התהלך לפני והיה תמים" (בראשית, י"ז, א'): "ולפי מדרשו התהלך לפני במצוות מילה ובדבר הזה תהיה תמים שכל זמן שהערלה בך, אתה בעל מום לפני".
רבי יהודה הלוי, מאיר את- המילה: "כי אחד מטעמי המילה הוא "לזכור תמיד כי היא אות אלוהי אשר ציונו האלוה לשימו בכלי התאווה הגוברת באדם, כדי שיוכל האדם להתגבר עליה ולא ישתמש בה כי אם כראוי לטבעו" (הכוזרי, מאמר ראשון, קטו').
הנה אנו למדים שהמילה במשמעותה הנוספת בברית המילה ,בהסרת העורלה, מזקקת את תמימותו והתנהגותו של האדם ,בשליטה על אמירותיו והליכותיו, בתקשורת המילולית שלו עם סביבתו.
הנה ניצחונה של השפה העברית, ואציג זאת בקריאה נוספת באחד האירועים הדרמטיים בפרשתנו: "וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם, וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו, וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם; וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי, מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו. וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה, וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ; וַיַּךְ, אֶת הַמִּצְרִי, וַיִּטְמְנֵהוּ, בַּחוֹל" (שמות, ב', יא'-יב').
ראוי לבחון הסיטואציה המתוארת באלימות של האיש המצרי כנגד האיש העברי, המייצגת את קונפליקט הזהויות, המתרחש בפנימיותו של משה, האם אני משה – נסיך מצרי, תבנית נוף ילדותי בארמון פרעה? או אני נסיך עברי, המתחבר לברית בין הבתרים, אותה ברית , שיצרה את הזהות הבראשיתית, של חיבור הייעוד של עם ישראל לארץ ישראל, מבית מדרשו של זקני אברהם אבינו?. כך זה מתרחש בפרשתנו, במאבק הפנימי של משה, בקונפליקט של מבחן הזהויות, בין האיש המצרי המכה שבתוכי ( בית גידולי בארמון מלך מצרים) לבין האיש העברי המוכה שבתוכי. מי יגבר על מי? מה תהא התוצאה? אבל משה מכריע בנחרצות, כאומר – בקונפליקט הזהויות שבתוכי אני בחרתי בזהות היהודית העברית. נכון שלרגע מסוים הייתי בדיסוננס זהותי – "וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה", זה בסדר, שכן, בחירת זהות ועיצובה בי, דורשת ממני תהליך מסוים. אך לבסוף, פעלתי בהריגתי את האיש המצרי המכה, כתוצאה ישירה מבחירתי הפנימית הזהותית – אני איש יהודי עברי גאה.
לא רק בחרתי, אלא גם עשיתי מעשה:"וַיַּךְ, אֶת הַמִּצְרִי, וַיִּטְמְנֵהוּ, בַּחוֹל ". היכיתי את הזהות המצרית שבתוכי, שבה גדלתי, מחיתי אותה וטמנתי אותה עמוק בחול. עכשיו אני מחושל ומחוסן- אמונית ונפשית לקבל על עצמי את שליחות ההנהגה, להוציא את עם ישראל ממצרים. הקונפליקט הזהותי שחוויתי בתוכי, רק תרם לבניין הכוח והאיתנות שלי. אני עכשיו נכון לשליחות בזהותי העברית ויכול לומר כמו זקניי, אברהם יצחק ויעקב – הנני.
עלינו לדעת, כפי שהשפה העברית על מילותיה, שמרה עלינו במסע חיינו , משואה לתקומה, כך מוטלת עלינו החובה , לשמור על שפתנו, על ניקיונה והדרה , בכל מעגלי חיינו.
כך מלמדנו התלמוד:" בני יהודה שהקפידו על לשונם, נתקיימה תורתם בידם, בני גליל שלא הקפידו על לשונם– לא נתקיימה תורתם בידם" ( מסכת עירובין, נג', עמ' א').
השפה העברית ביום חגה, היא שפת התנ"ך, תובעת בראש ובראשונה מנבחרינו, הקפדה על זהותה, כבודה ומעמדה, שכן, ילדינו – לא רק שומעים, אלא גם – "רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת".
כותב: ד"ר זאב פרידמן מנכ"ל עמותת מלבב
