"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ" (דברים, כה').
נתפלל, נייחל ונקווה לשובם במהרה הביתה של 48 החטופים, הנמקים במאפליה במנהרות החמאס העמלקי, כבר 728 ימים.
משה בנאום הפרידה, המשתרע על פני שלוש פרשות– וילך, האזינו, וזאת הברכה, נמצא בשיא כוחו ופעילותו, במסע חייו ובתפקידו המנהיגותי: "לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ, וְלֹא נָס לֵחֹה " (דברים, לד', ז').
לא פשוט למשה האדם לפנות את מקומו כמנהיגו של עם ישראל. לא פשוט למשה בשר ודם, לוותר על חלומו ושאיפת חייו להיכנס לארץ המובטחת, עם העם אותו הוא מנהיג 40 שנה במסע המדבר. משה רבנו חווה באופן טראומטי את תהליך הפרידה האישי. משה נפרד מְרוֹם מעמדו, יורד מבמת ההיסטוריה ונאלץ בניגוד לרצונו, להעביר את שרביט המנהיגות ליהושע.
משה חווה את חווית אפקט הנבו שלו האישי וכך מתארת זאת פרשתנו: " וַיְדַבֵּר ד' אֶל מֹשֶׁה, בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה לֵאמֹר. עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה הַר נְבוֹ, אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מוֹאָב, אֲשֶׁר, עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ; וּרְאֵה אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לַאֲחֻזָּה. וּמֻת בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹלֶה שָׁמָּה, וְהֵאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ: כַּאֲשֶׁר מֵת אַהֲרֹן אָחִיךָ, בְּהֹר הָהָר, וַיֵּאָסֶף, אֶל עַמָּיו. עַל אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם בִּי, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּמֵי מְרִיבַת קָדֵשׁ, מִדְבַּר צִן עַל אֲשֶׁר לֹא קִדַּשְׁתֶּם אוֹתִי, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. כִּי מִנֶּגֶד, תִּרְאֶה אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמָּה, לֹא תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (דברים, לב', מח'-נב') .
מהו אפקט הנבו?
הוא אותו פער דיסוננסי, שיש לקבל אותו ולהשלים עמו – בין הרצוי לבין המצוי, בין החלום לבין שִׁבְרוֹ, בין השאיפה לבין המציאות, בין ציפייה לבין היכולת למימושה, בין משאלת לב לבין היתכנותה, בין האכזבה לבין הקבלה.
משה מנחיל לנו תובנה חשובה: לכל אדם יש את אפקט הנבו שלו. גם לי משה, יש את אפקט הנבו שלי. כך המדרש מלמדנו: "אמר לו משה: ריבונו של עולם! אחר כול אותו הכבוד ואותה הגבורה שראו עיני אני מת ?! … עכשיו היה מבקש לעבור את הירדן ואינו יכול, שנאמר: "כי לא תעבור את הירדן הזה" (דברים רבה ט', ב').
אפקט הנבו של משה, שחלם וייחל לזכות, לפחות כתייר, שכף רגלו תדרך בארץ הנכספת, ולוּ רק לכמה דקות, וגם זה נמנע ממנו. משה אף מתחנן בפני הקב"ה:" וָאֶתְחַנַּן אֶל ד' בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר… אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן"( דברים, ג', כג'- כה').תשובתו הנחרצת של הקב"ה לתחנוניו של משה מעצימה עוד יותר את אפקט הנבו: "וַיִּתְעַבֵּר ד' בִּי לְמַעַנְכֶם, וְלֹא שָׁמַע אֵלָי; וַיֹּאמֶר ד' אֵלַי, רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד, בַּדָּבָר הַזֶּה. עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה, וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ: כִּי לֹא תַעֲבֹר, אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה"( דברים, ג', כו'- כז').
המשוררת רחל( 1890-1931 ) ששאבה השראה בלא מעט משיריה, מהתנ"ך,הטיבה להמחיש לנו את אפקט הנבו, שהנחיל לנו משה: "קַשּׁוּב הַלֵּב. הָאֹזֶן קַשֶּׁבֶת: הֲבָא? הֲיָבוֹא? בְּכָל צִפִּיָּה יֵשׁ עֶצֶב נְבוֹ. זֶה מוּל זֶה, הַחוֹפִים הַשְּׁנַיִם שֶׁל נַחַל אֶחָד. צוּר הַגְּזֵרָה: רְחוֹקִים לָעַד. פָּרֹשׂ כַּפַּיִם. רָאֹה מִנֶּגֶד שָׁמָּה , אֵין בָּא, אִישׁ וּנְבוֹ לוֹ עַל אֶרֶץ רַבָּה" (רחל,1930).
משה בנאום הפרידה מנחיל לנו מורשה – גם אני משה רבנו הגדול, הפנמתי והטמעתי בתוכי עם כל הקושי הנפשי והאישי, את אפקט הנבו שבתוכי, וכך אני מצפה מכל אחד להתנהל עם אפקט הנבו שבתוכו. עלינו לנהל את אפקט הנבו שבתוכנו ולשלוט בו שליטה עצמית ולא חלילה שאפקט הנבו ינהל אותנו וישלוט בנו.
הנה כי כן, אפקט הנבו אותו מנחיל משה בנאומו לדור ב' לקראת כניסתו לארץ וגם לאורך כל דורות זמננו, בא לידי ביטוי גם באופן מותו של משה:" וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד ד', בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל פִּי ד'. וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי בְּאֶרֶץ מוֹאָב, מוּל בֵּית פְּעוֹר; וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ, עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (דברים, לד', ה'). דומה שמורשתו של משה באפקט הנבו, מציבה לנו תמרור אזהרה במקום קבורתו הלא נודע, שבו נאמר –דעו להפעיל את אפקט הנבו כצו אלוקי, בהצבת גבולות ומידתיות בכל סוג של מעשה פולחני סביב קברים. אני משה מונע זאת ממכם באופן מוחלט, בכך שמקום קבורתי לא נודע, אבל אתם שמקום קבורתכם נודע, דעו לרסן עצמכם ביחסכם לקברים הקדושים.
משה רבנו מתגלה כבשר ודם, המתמודד עם אפקט הנבו האישי שלו ,בתהליך פרידה ואובדן עוצמתי וטראומטי. משה מדגים ומנחיל לנו, כיצד עלינו להתמודד עם אפקט הנבו שלנו בחיים- של חלום ושברו, של ציפייה אל מול אכזבה, של רצוי אל מול מצוי, של משאלת לב ואי היכולת למלאה.
דומה שגם קהלת החכם באדם, אותו נקרא בסוכות בשבת הבאה, שָׁאַב את תובנותיו ממשה רבנו, בהתמודדותו האישית באפקט הנבו: "אֵין אָדָם יוֹצֵא מִן הָעוֹלָם, וַחֲצִי תַּאֲוָתוֹ בְּיָדוֹ "( קהלת רבה, א', יג').
משה נאלץ בעל כורחו ובניגוד לרצונו כבן אנוש, לסיים את שירת חייו. משה בוחר להשמיע את נאום הפרידה שלו, בשירה ולא בפרוזה.
הנאום מקפל בתוכו – עבר,הווה ועתיד. יש בו תוכחה לעם ישראל, אך גם נחמה לעתיד. משה איננו מסתפק רק בעדות לנאומו, כתיעוד היסטורי לדורות הבאים, בהביאו כעדים את השמים ואת הארץ : "הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם, וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ, אִמְרֵי פִי "( דברים, לב', א'), אלא הוא מבין שהמבחן יהיה בהשפעתו האפקטיבית של הנאום על בני ישראל. נכון שלאורך פרשות ספר דברים , משה נושא נאומים בנושאים רבים, אך הפעם בנאום הפרידה, זה שונה. נאום זה, אסור לו להיכשל. הצלחתו היא קריטית לנתיב דרכו העתידית של עם ישראל. אין להסתפק – בנעשה ונשמע. אלא – בנשמע ונעשה. הנאומים הקודמים מצטיירים כנאומי מונולוג. לא ברור מהטקסט לאורך ספר דברים , מה הייתה השפעתם על בני ישראל. לא ברור כיצד הגיבו? האם יצאו בתחושה של וואהה? מה הייתה מידת ההשפעה של הנאומים? לכן דומה, שבנאום הפרידה, יש הכרח להשתמש בכלי אפקטיבי, שיפעיל רגש ויחבר את הלבבות. במילה רגש, יש באותיותיה – שַׁגֵּר וגם גֶּשֶׁר. אלו שתי המילים שמשה מצפה להן בנאומו.
אז בכל זאת נשאל, מדוע משה בוחר לקיים את נאומו האחרון והמסכם, בפורמט של שירה ?
"וַיָּבֹא מֹשֶׁה, וַיְדַבֵּר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת בְּאָזְנֵי הָעָם: הוּא, וְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן. וַיְכַל מֹשֶׁה, לְדַבֵּר אֶת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל " ( דברים, לב', מד').
תורת השיווק והתקשורת מלמדת אותנו, שעל מנת להעביר מסר באופן אפקטיבי, שיוטמע, יופנם וישכנע את מקבל המסר, עליך לצרוב בדבריך, לא רק את תבנית ההיגיון והשכל, אלא לא פחות מכך, עליך לצרוב את תבנית הלב והרגש. לכן, נבחר כלי השימוש בשירה , שכולו רגש ותעצומות הנפש, כלי שגורם לרטט לבבות ולחיבור עמוק. השימוש בכלי של שירה מעצים את הרגש לגבהים אדירים וגורם לדיבוק של חברים.
יתכן גם שמשה שסבל מפגם כבדות הלשון: "וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֣ה אֶל ד' בִּ֣י אֲדֹנָי֒ לֹא֩ אִ֨ישׁ דְּבָרִ֜ים אָנֹ֗כִי גַּ֤ם מִתְּמוֹל֙ גַּ֣ם מִשִּׁלְשֹׁ֔ם גַּ֛ם מֵאָ֥ז דַּבֶּרְךָ֖ אֶל־ עַבְדֶּ֑ךָ כִּ֧י כְבַד־פֶּ֛ה וּכְבַ֥ד לָשׁ֖וֹן אָנֹֽכִי" ( שמות, ד', י') והיותו נתון בסוג של פוסט טראומה, מנאומו הראשון את עם ישראל במצרים ותוצאותיו: "וַיְדַבֵּ֥ר מֹשֶׁ֛ה כֵּ֖ן אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְלֹ֤א שָֽׁמְעוּ֙ אֶל־ מֹשֶׁ֔ה מִקֹּ֣צֶר ר֔וּחַ וּמֵעֲבֹדָ֖ה קָשָֽׁה "( שמות, ו', ט'), משה בוחר לנהל את נאום הפרידה באופן האפקטיבי והמשפיע ביותר, בדרך השירה והרגש.
אנו יודעים שאנשים כבדי פה ולשון, באים לידי ביטוי מרשים, עת הם שרים ומעניקים בשירתם הזורמת לשומע ולמאזין, קורת רוח ממילות השיר ומשמעותן.
אך דומה שכבדות הלשון של משה,היא איננה הסיבה הבלבדית לבחירת כלי השירה בנאום הפרידה.
עדות לגדולתה של שירה, בהיותה של התורה הנקראת – שירה: "וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל… וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת"( דברים, לא', יט'-כב'). מפרש הרמב"ן ( 1194-1270): " ויקראה שירה, כי ישראל יאמרוה תמיד בשיר ובזמרה, וכן נכתבה כשירה, כי השירים יכתבו בהם הפסק במקומות הנעימה"
ראויה להדהד באוזנינו, פרשנותו של הרב פרופ' יונתן זקס( 1948- 2020), לפרשות וילך והאזינו, למשמעותה של התורה כשירה וכך הוא כותב:" ומדוע נקראת התורה שירה? כי אם רצוננו להוריש את אמונתנו ואת אורח חיינו לדור הבא, אנחנו מוכרחים לשיר. התורה צריכה לדבר אל הרגש, לא רק אל התודעה…המוסיקה היא הממד הרגשי של התקשורת, האמצעי שלנו להביע רגש. המוסיקה היא מרכיב כה חיוני בשיח שלנו… היהדות היא דת של מילים. אולם בכל פעם ששפת היהדות שואפת אל הרוחני, היא מבקיעה אל השירה, אל הניגון, כאילו ביקשו המילים עצמן לנוס מכוח המשיכה של המשמעות המוחלטת. יש בניגון דבר מה המרים את עינינו אל מציאות שמעבר לנתפס. מילים הן שפת הדעת, מוזיקה היא שפת הנפש… כאשר היהודים מדברים, הם לא פעם מתווכחים. אך כאשר הם שרים, קולותיהם השונים יוצרים הרמוניה … המוזיקה היא שפת הנשמה, ובהגיעו אל גובהה של הנשמה, נכנס היהודי בשערי האחדות האלוקית, המתעלה על הניגודים שבעולמות הנמוכים יותר".
נאום הפרידה של משה, המתנהל בשירה, ואני מניח שגם עם לווית חן של ניגון, כפי שרק אתמול חווינו את עוצמתה של השירה, בתפילת יום הכיפורים. הבה נדמה לעצמנו אמירת הפיוט – ונתנה תוקף, ללא לווית שירתה, המועטרת בקדושה ובטהרה מבית היוצר המוזיקלי, של המלחין יאיר רוזנבלום (1944 –1996). שכן, עוצמת הרגש בהארת יצירתו האלוקית של רוזנבלום, שוברת מחיצות בין אנשים ובין מגזרים. כך למשל, בערב יום כיפור, הוצפו הרשתות החברתיות הדיגיטליות בהופעה של מקהלת חסידי סאטמר, שביצעו את ונתנה תוקף, בלחנו של יאיר רוזנבלום. מי היה מאמין לחיבור שבין החסידים לבין יאיר רוזנבלום. האם אין בכך דוגמא מוחשית, להארתה של תפילת כל נדרי המכילה את כולם ? כך גם, לא היינו יכולים להתחבר רגשית לתפילת כל נדרי העוסקת בשבועות, נדרים וחרמות, ללא הלחן המסורתי האלוקי ,שכולו רגש וחודר ללבבות העולם היהודי לדורותיו. כך גם בהופעתו המרגשת של הזמר ישי ריבו בקיסריה, בחווית שיריו- סדר עבודת הכהן ואוחילה לאל, ביום הכיפורים.
הנה ניצב משה בסוף דרכו בנאומו בפרשתנו, כשליח ציבור של עם ישראל, מְלֻוֶּה בשירתו בשני עדיו – שמים וארץ: "הַאֲזִ֥ינוּ הַשָּׁמַ֖יִם וַאֲדַבֵּ֑רָה ,וְתִשְׁמַ֥ע הָאָ֖רֶץ אִמְרֵי פִֽי"( דברים, לב', א') .
משה פונה כשליח ציבור לעם ישראל: "לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת, לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל…וְהָיָה כִּי תִמְצֶאןָ אֹתוֹ רָעוֹת רַבּוֹת, וְצָרוֹת, וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד, כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ ( דברים, לא', יט')".
כתב: ד"ר זאב פרידמן מנכ"ל עמותת מלבב
