ברגע עילאי זה, אנו נמצאים בעיצומו, של מסע ההתקדשות וההיטהרות שלנו, שראשיתו בראש חודש אלול והמשכו בראש השנה אל יום הכיפורים, וסיומו בפתקא טבא בהושענא רבה.
ביום הקדוש בשנה, אנו במעמד עליון של קדושה, שבמהלכו אנו חווים רגעים משמעותיים:
רגע קדושת החסד והחמלה – נוכח בהפטרה של הנביא ישעיהו, אותה נקרא מחר בתפילת שחרית: "הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת, כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם" (ישעיהו, נח',ז').
רגע קדושת ההכלה – נוכח במעמד תפילת כל נדרי: "עַל דַּעַת הַמָּקוֹם וְעַל דַּעַת הַקָּהָל בִּישִׁיבָה שֶׁל מַעְלָה וּבִישִׁיבָה שֶׁל מַטָּה, אָנוּ מַתִּירִין לְהִתְפַּלֵּל עִם הָעֲבַרְיָנִים".
רגע קדושת הספק– נוכח בהפטרת הנביא יונה, אותה נקרא מחר בתפילת מנחה: "מִי יוֹדֵעַ יָשׁוּב, וְנִחַם הָאֱלֹהִים; וְשָׁב מֵחֲרוֹן אַפּוֹ, וְלֹא נֹאבֵד".
רגע קדושת הסליחה והפיוס – נוכח במעמד תפילת כל נדרי : "וְנִסְלַח לְכָל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם כִּי לְכָל הָעָם בִּשְׁגָגָה…סְלַח נָא לַעֲוֹן הָעָם הַזֶּה כְּגֹדֶל חַסְדֶּךָ וְכַאֲשֶׁר נָשָׂאתָה לָעָם הַזֶּה מִמִּצְרַיִם וְעַד הֵנָּה … וַיֹּאמֶר יְיָ סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ". כך גם במפטיר יונה: "וַיַּרְא הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֵׂיהֶם, כִּי שָׁבוּ מִדַּרְכָּם הָרָעָה; וַיִּנָּחֶם הָאֱלֹהִים, עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לָהֶם וְלֹא עָשָׂה… כִּי יָדַעְתִּי, כִּי אַתָּה אֵל חַנּוּן וְרַחוּם, אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד, וְנִחָם עַל הָרָעָה… וַיֹּאמֶר ד' אַתָּה חַסְתָּ עַל הַקִּיקָיוֹן, אֲשֶׁר לֹא עָמַלְתָּ בּוֹ וְלֹא גִדַּלְתּוֹ: שֶׁבִּן לַיְלָה הָיָה, וּבִן לַיְלָה אָבָד. וַאֲנִי לֹא אָחוּס, עַל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה".
בימים שבין כסה לעשור, בין ראש השנה ליום הכיפורים, אנו מצווים לבקש סליחה ומחילה ולהתפייס עם אדם שבו פגענו ישירות או בעקיפין. שכן, המשנה מדגישה:" עבירות שבין אדם למקום, יום הכיפורים מכפר. עבירות שבין אדם לחברו, אין יום הכיפורים מכפר, עד שיְרַצֶּה את חברו" (יומא, ח' ט').
כך גם הרמב"ם בהלכות תשובה, מלמד אותנו חשיבותן של – הסליחה , המחילה וההתפייסות , גם מן המתים: " החוטא לחבירו ומת חבירו קודם שיבקש מחילה, מביא עשרה בני אדם ומעמידן על קברו ויאמר בפניהם, חטאתי לד' אלוהי ישראל ולפלוני זה, שכך וכך עשיתי לו" ( (הלכות תשובה, ב', ט'-י').
האם ההתפייסות היא בכל מחיר?
לא, כך התלמוד במסכת יומא מציג לנו שיעור מאלף, אודות גבולות תהליך הסליחה , המחילה וההתפייסות לקראת יום הכיפורים.
כן, גם ההתפייסות איננה בלתי מוגבלת. גם לה יש גבולות ואל לה להתקיים בכל תנאי ובכל מחיר.
כך מספר לנו התלמוד: " רַב הָיָה לוֹ דָּבָר עִם טַבָּח( קצב) אֶחָד. לֹא בָּא לְפָנָיו. בְּעֶרֶב יוֹם כִּפּוּרִים. אָמַר רַב: אֵלֵךְ אֲנִי לְפַיְּסוֹ. פָּגַע בּוֹ רַב הוּנָא, אָמַר: לְהֵיכָן הוֹלֵךְ מַר? אָמַר לוֹ: לְפַיֵּס אֶת פְּלוֹנִי. אָמַר רַב הוּנָא: הָלַךְ אַבָּא לַהֲרֹג נֶפֶשׁ. הָלַךְ רַב וְעָמַד עַל הַטַּבָּח. הָיָה הַטַּבָּח יוֹשֵׁב וּמְבַקֵּעַ גֻּלְגֹּלֶת. הִגְבִּיהַּ עֵינָיו וְרָאָהוּ. אָמַר לוֹ: אַבָּא אַתָּה, לֵךְ, אֵין לִי עֵסֶק עִמְּךָ וְעַד שֶׁהוּא מְבַקֵּעַ אֶת הַגֻּלְגֹּלֶת נִשְׁמְטָה עֶצֶם וְהִכְּתָה בְּגַרְגַּרְתּוֹ וָמֵת" (בבלי, יומא, דף פז', עמ' א').
הנה סיפור תלמודי מטלטל,אודות סכסוך שלא יוּשב בין רב לטבח אחד (כינוי לקצב או שוחט). האירוע המדובר התרחש בערב יום הכיפורים, בין רב – הוא אבא אריכא, מגדולי הדור, אמורא ראשון בבבל ומייסד ישיבת סורא, לבין "טבחא" – קצב אנונימי. רב היה איש תורה ועבודה ובעבודתו היה אנגרמוס או אגורנומוס ביוונית, הממונה על האגורה בשוק. כלומר, על תקינות המידות והמשקולות של הסוחרים, כדי למנוע עוולות ורמאויות. עבודת פיקוח זאת הביאה לא אחת את רב, לסכסוכים לא מועטים עם הסוחרים בשוק. כנראה שתפקידו של רב להבטיח את תקינות יושרת המשקלות, היא זאת שגרמה לסכסוך מצידו של הטבח כלפי רב.
כוונתו המודעת של רב הייתה, למחול על שלו וללכת לפייס את הטבח: "אלך אני לפייס אותו".
המפגש בין רב לטבח מאד טעון מצד הטבח ומעצימה את ההנגדה שבין הזמן – ערב יום הכיפורים, שאמור להיות מוקדש לטהרה ולתיקון היחסים שבין אדם לחברו, לבין עיסוקו של הטבח בשחיטת בהמות, בדם ובלכלוך, והתעלמותו מרב.
במקום לקיים דיאלוג מילולי – הנגזר מהפיוט המונומנטלי– "ונתנה תוקף", שבו נאמר – "ובשופר גדול יתקע וקול דממה דקה ישמע", שמטרתו ליישר את ההדורים בין רב לטבח, הרי בפועל הטבח עוסק בבשר הטבוח, דוחה את רב בצעקות ומעליבו בשנית.
מותו של הטבח הבא לו מידיו, בנוכחות רב, תואם את אזהרת מסע ההתפייסות המקדימה, של רב הונא לרב – אל תלך לפייס את הטבח בנסיבות אלו, גם אם אתה מייחל ומשתוקק לעשות זאת בכל מחיר.
כך גם הפילוסוף עמנואל לוינס ( 1906-1995 )בספרו- "תשע קריאות תלמודיות" ,המאיר סוגיות תלמודיות שונות, כמו גם הסוגיה התלמודית אודות – רב והטבח. כך הוא מלמדנו, שגם לפיוס יש גבולות.
דומה שרב היה מייחל לסיטואציה של סוג התפייסות אחר, כמו בשירו של אריק איינשטיין– התפייסות – מילים: שלומית כהן:" רוצה להתפייס עם יונתן ולא יודע איך. כותב לו מכתב, כותב את האמת את הדף מקמט. אני בחדר מתהלך. צעד גדול, צעד קטן שורק את השריקה שלי ושל יונתן. הטלפון מצלצל אני ממהר לענות אבל זה לא יונתן. מחייג שלוש ספרות ראשונות ומהסס ושוב מרים את השפופרת וחושב: איך להתפייס? אחר כך אני מחייג בלי היסוס ויונתן עונה: "חייגתי אליך הקו שלך תפוס."
אך לא כל מציאות של נתק וסכסוך בין אנשים, דומה למקרה הקיצון של רב והטבח.
עלינו לדעת שרובם של סכסוכים בין אנשים, קוראים לסליחה, מחילה ופיוס, במרחבי ניתוק וסכסוך בין אדם לחברו ובין אחים ואחיות בזירות חיינו השונות – הציבורי, הפוליטי, הקהילתי וגם המשפחתי. אין זאת חולשה בהחלטה לדבוק, בנתיב המסע של רגע הסליחה והפיוס. עלינו רק לאזור אומץ ולעשות מעשה.
הרב פרופ' יונתן זקס( 1948-2020) במאמרו לפרשת ויגש בספר בראשית, נדרש לסכסוך המשפחתי בין אחים, שיסודותיו בקנאה, שהולידה שנאה ושהובילה לאלימות בתוך המשפחה ולסיפור מכירתו של יוסף האח. כך ספר בראשית מתאר את הולדת רגע הסליחה והפיוס הבראשיתי, בין יוסף לאחיו: "אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה. וְעַתָּה, אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה" (בראשית, מה', ד'). מוסיף הרב זקס:" האנושות השתנתה ביום שיוסף סלח לאחיו. כשאנחנו סולחים, וכשאנחנו ראויים להיסלח, אנו חדלים להיות אסיריו של עבָרֵנו. חיים מוסריים הם חיים הנותנים מקום לסליחה".
גם משה בנאומו בספר דברים, מתמקד בחשיבות מרקם היחסים בין אַחִים וַאֲחָיוֹת ומציין 15 פעם, את השם- אָחִיךָ . נאומו של משה הוא נאום רגע הסליחה והפיוס בין אַחִים וַאֲחָיוֹת.
אָחִיךָ – הוא לא רק האח הביולוגי האישי, אלא הוא גם האח הקולקטיבי, של שייכותנו לעמנו ולמדינתנו האהובים.
אָחִיךָ – הוא לא רק האח שאותו אתה אוהב, זאת לא חוכמה גדולה, אלא ובעיקר האתגר המוצב לפנינו, הוא להשתדל לאהוב, עם כל הקושי, גם את האח, שהיחסים עמו התקלקלו ועלו על שרטון.
זאת לדעת, כל שבר וקרע, ניתן לריפוי ולאיחוי, כל עוד הנר דולק אפשר לתקן, כל מה שמקולקל ניתן לתיקון. זאת המשמעות של תיקון עולם.
סכסוכים וריבים בין אחים ואחיות במשפחה גרעינית וביולוגית, כמו שנוהגים לומר – במשפחה הכי טובה, כפי שהיא נראית בעטיפתה החיצונית המדומה, כלפי חוץ, יש לסכסוכים אלו, זיקה, גם לסכסוך הקולקטיבי האוחז בנו בעם, שמשתקף במחלוקות, בשסעים וביצרים הפועמים, שמנכיחים גם שנאה ואלימות מילולית ופיזית.
גם זאת לדעת – משפחה ביולוגית ומשפחה קולקטיבית של אומה, לא בוחרים, אבל בוחרים איך להיות משפחה. זה רק נתון בעיקר בידי מנהיגינו, וגם בכל אחת ואחד מאתנו.
אז מה הפלא שיוסף בן מתתיהו, מפקד בחזית הגליל, מספר לנו בספרו מלחמות היהודים, אודות המצור שהטיל צבא רומי על ירושלים בתקופת המרד הגדול לאחר חורבן הבית השני במאה הראשונה לספירה, ועל היהודים בירושלים הנצורה, וכך הוא כותב: "כל המפקדים הרומאים שראו בריב שבין שורות אויביהם (היהודים) מתנה מן השמים, היו כולם משתוקקים לעלות על העיר (ירושלים). הם המריצו את אספסינוס המפקד הרומאי העליון, שעל פיו יישק כל דבר, לנצל שעת כושר זו. הם אמרו לו: "האל בא לעזרתנו שסכסך את אויבינו זה בזה. אבל גלגל חוזר בעולם, היהודים יתעשתו מרוב עייפות, או מתוך חרטה על מלחמת האזרחים".
אספסינוס השיב להם, שהם טועים טעות גדולה בדבר המעשה שיש לעשותו: "אם נתקיף את העיר מיד, הרי זה יביא איחוד בין האויבים, ויפנו כנגדנו את מלוא כוחם. אבל אם הם ימתינו, ימצאו האויבים במספר קטן יותר, לאחר שיתבזבזו במאבקם. היהודים מסכנים את מפרקתם במלחמת אזרחים וריב… לפיכך, אם עיניהם נשואות לביטחון, עלינו להניח לנפשם את היהודים הללו המשמידים זה את זה".
הנה בימים ההם , בזמן הזה, האם אספסינוס לא מציב לנו מראה ותמרור אזהרה, לימינו אנו ?
כך במבחן המראה של עצמנו, נשפיל מבטנו למציאות חיינו ומילות השיר – סליחות, של לאה גולדברג תהדהדנה באוזנינו : " בָּאתָ אֵלַי אֶת עֵינַי לִפְקֹחַ, וְגוּפְךָ לִי מַבָּט וְחַלּוֹן וּרְאִי , וְרֵיחַ יַלְדוּת – רֵיח דֶּבֶק וָאֹרֶן …תְּנֵנִי לָלֶכֶת, תְּנֵנִי לָלֶכֶת לִכְרֹעַ עַל חוֹף הַסְּלִיחָה. אָז אֶגַּש לַחַלּוֹן לְבַקֵּשׁ פִּתְרוֹנִים, וְהַלַּיְלָה יִפְתַּח לִי לֹעַ, וְאֶרְאֶה, כִּי אֲנַחְנוּ נִהְיֶה אַחֲרוֹנִים, אַחֲרוֹנִים הַיּוֹדְעִים לִסְלֹחַ ".
ביום הכיפורים תשפ"ו, הקריאה לרגע הסליחה והפיוס, בין אחים ואחיות בעמנו, היא הזעקה התנ"כית הבראשיתית של אחינו ואחיותינו ממעמקים: "וַיֹּאמֶר מֶה עָשִׂיתָ, קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה"( בראשית, ד', י').
עלינו להשיב – הנני, לצו הקריאה, לרגע הסליחה והפיוס בתוכנו.
שנת תשפ"ו – תהא שנת פדיון שבויים, פיוס וסליחה בקרבנו.
נייחל ונתפלל לשובם הביתה במהרה של אחינו ואחותנו- 48 החטופים, הנמקים במאפליה, במנהרות החמאס העמלקי הנתעב, כבר 726 ימים.
נחבק את משפחת השכול, נישא תפילה לרפואתם והחלמתם של פצועי צה"ל. נחבק את חיילנו גיבורי התהילה.
כי רק באמונה, בתקווה וביחד – ננצח. עם ישראל חי
גמר חתימה טובה וצום קל ומועיל.
כותב: ד"ר זאב פרידמן מנכ"ל עמותת מלבב
