"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ" (דברים, כה').
נתפלל, נייחל ונקווה לשובם במהרה הביתה של 48 החטופים , הנמקים במאפליה במנהרות החמאס העמלקי, כבר 721 ימים.
אֶריק אֶריקסון ( 1902 – 1994) פסיכולוג יהודי אמריקאי, פיתח תאוריה המתארת את מהלך החיים מינקות עד זיקנה, כסדרה בת שמונה שלבים, שבכל אחד מהם ניצב האדם בפני קונפליקט ייחודי בין צרכיו האישיים לבין דרישות החברה. אריקסון מאפיין את השלב השמיני והאחרון, כשלב הבגרות המאוחרת – "אחדות האני" -שלמות לעומת ייאוש. זהו שלב הזיקנה, ובעצם השלב האחרון בחיים, והתחושות החיוביות או השליליות שיתעוררו בו, יעלו כתוצאה מההתבוננות הרטרוספקטיבית בחיים. בשלב זה נערך סיכום של הישגים וכישלונות בחיים, וכאשר האדם יגיע לסיפוק מחייו, יחוש את אחדות האני. כלומר, הוא מקבל בסיפוק והשלמה את חייו, על הטוב והרע בהם, וחש שחייו בעלי משמעות וחשיבות, ואף משלים עם עובדת המוות כסיום החיים המספקים ומשביעי הרצון. מצב נפשי זה כולל קבלה מוחלטת של ההיסטוריה האישית ושל מעגל החיים האישי. במידה ושלב זה נפתר באופן חיובי, האדם יחווה תבונה, שמשמעותה היכולת לתחושת השלמות של האני. הבנה עמוקה של החיים וקבלתם ללא רגשות של חרטה ותסכול. ( מתוך: ויקיפדיה)
דומה שנאומו של משה, המאפיין את השלב האחרון של אריקסון – "אחדות האני", אכן מגיע לשיאו בפרשתנו, בהתכנסותו לקפסולת המשמעות והפרואקטיביות של – "היום האחרון" בחיים.
המושג המונומנטלי של – "היום האחרון", איננו רק ממד אובייקטיבי כרונולוגי פיזי, אלא הוא גם ממד סובייקטיבי, נפשי ורוחני. כך אנו מתמזגים עם עוצמתו של המושג- "היום האחרון", הנוכח כבר בפרשת ניצבים מהשבת שעברה וגם בפרשתנו – ח"י ( 18) פעמים. כך פתח משה את נאומו בפרשת ניצבים: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם, לִפְנֵי ד' אֱלֹהֵיכֶם: רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם, זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם, כֹּל, אִישׁ יִשְׂרָאֵל. טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ, אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ: מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ, עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ. לְעָבְרְךָ, בִּבְרִית ד' אֱלֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ: אֲשֶׁר ד' אֱלֹהֶיךָ, כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם. לְמַעַן הָקִים אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם" (דברים, כט',ט'-יב').
רש"י מציג לנו את זהותו של ממד הזמן האובייקטיבי של – "היום האחרון": "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם- מלמד שכנסם משה לפני הקב"ה ביום מותו, להכניסם בברית ". כך גם מבהיר לנו הפרשן ,בעל "שפתי חכמים"(רבי שבתאי בס, המאה ה17):"מדכתיב היום משמע, היום מלאו ימי ושנותיי, ביום הזה אמות ".
אך כאמור משה – "ביום האחרון", מנחיל מסר לדור ב' העומד בשערי הכניסה לארץ ישראל, כפי שעושה לאורך פרקי הסיליבוס, של סמינר נאומו ומורשתו לאורך ספר דברים. משה מכוון את נאומו גם לדורות הבאים:" וְלֹא אִתְּכֶם, לְבַדְּכֶם אָנֹכִי, כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת, וְאֶת הָאָלָה, הַזֹּאת. כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה, עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם, לִפְנֵי, ד' אֱלֹהֵינוּ; וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה, עִמָּנוּ הַיּוֹם "(דברים, כט', יג'-יד'). יש כאן סוג של צוואה רוחנית, חברתית, חינוכית ומוסרית, שמשה מעגנה בקפסולת המשמעות של– "היום האחרון" – במסגרת ברית כרותה, בין הקב"ה לעם ישראל לדורותיו.
משה מציג את המושג של – "היום האחרון" בפרשתנו, על ממדו הסובייקטיבי, הקורא גם לדורות הבאים ,להפנים ולהטמיע את המשמעות האמונית , הרוחנית ,הנפשית והמוסרית, של – "היום האחרון". היא לא בשמים, היא תלויה רק בנו ובידנו לעשותה: "כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ, וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם, הִוא: לֵאמֹר, מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה. וְלֹא-מֵעֵבֶר לַיָּם, הִוא: לֵאמֹר, מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה. כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, מְאֹד: בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ " (דברים, ל', יא'-יד').
מהי הַמִּצְוָה הַזֹּאת ?
הנה בימי הרחמים והסליחות שבמרכזם ניצב רעיון התשובה, אכן הרמב"ן( 1194-1270) מפרש , שמדובר על תשובה :"אבל המצווה הזאת על התשובה הנזכרת כי " והשבות אל לבבך ושבת עד ד' אלוקיך, מצווה שיצווה אותנו לעשות כן… כי אין הדבר רחוק ממך, אבל קרוב אליך מאוד לעשותו בכול עת ובכול מקום"( דברים, ל', יא').
כך גם ר' יוסף אלבו (1380-1444): "מדבר על התשובה. כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם, וכול זה בלי ספק מדבר על התשובה"( ספר העיקרים, מאמר ד', פרק כה').
אז כיצד "היום האחרון", מתחבר למצווה הזאת, הקוראת לתשובה ?
כך האירו לנו זאת חז"ל בפרקי אבות : "רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יְהִי כְבוֹד חֲבֵרָךְ חָבִיב עָלֶיךָ כְּשֶׁלָּךְ, וְאַל תְּהִי נוֹחַ לִכְעוֹס. וְשׁוּב יוֹם אֶחָד לִפְנֵי מִיתָתָךְ." (אבות, פרק ב', משנה טו' )
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מסתפק בכך, שאדם יתקן את דרכיו ויחזור בתשובה יום אחד לפני תום חייו, כך מאיר לנו התלמוד את נתיב התשובה של – "היום האחרון" בממד האמוני ,הרוחני ,הנפשי והמוסרי: "שאלו תלמידיו את רבי אליעזר: וכי אדם יודע איזהו יום ימות? אמר להן: … ישוב היום שמא ימות למחר, ונמצא כל ימיו בתשובה" (שבת דף קנג' עמ' א').
כך גם לוחם החירות מהטמה גנדי באומרו: "חיה כאילו זה יומך האחרון, למד כאילו תחיה לנצח".
מהי ייחודיותו של היום האחרון ? כך מבהיר זאת משה בנאומו: "הַיּוֹם הַזֶּה ד' אֱלֹהֶיךָ מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אוֹתָם בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ" (דברים,כו', טז' ).
מפרש רש"י:"בכל יום יהיו בעיניך חדשים, כאילו בו ביום נצטווית עליהם".
הנה לנו החיבור הנפלא, של שבת שובה או תשובה שכך נקראת השבת שלנו , בין כסה לעשור, בין ראש השנה ליום כיפור, וחיבורה למשמעות היתירה של פרקטיקת התשובה, בתפיסתנו – כאילו יום התשובה, הוא היום האחרון בחיינו.
הבה נראה "שהיום האחרון", הוא יום של תקומה ולא יום של חדלון, הוא יום של התרוממות הרוח ולא יום של ייאוש, הוא יום של אופטימיות ולא יום של פסימיות, הוא יום של התחדשות ולא סתם יום של חול. משמעויותיו של יום זה משתקפות במלוא עוצמתן בפרשתנו, בתהליך האישי שעובר על משה ביומו האחרון, המעורר השתאות בדרך בה הוא מיישמו הלכה למעשה, בהקשר לשלב – "אחדות האני" בתיאוריה של אריקסון . כך מתארת זאת פרשתנו: "וַיֵּלֶךְ, מֹשֶׁה; וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם לֹא אוּכַל עוֹד, לָצֵאת וְלָבוֹא"( דברים, לא', א'-ב'). מפרש רש"י: "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם- היום מלאו ימי ושנותיי, ביום זה אמות".
מהי קפסולת המשמעות היישומית של משה – "ביום האחרון" ?
מאיר זאת הפרשן ר' שמשון רפאל הירש( 1808-1888 ) בפרשתנו : "הנה כי כן לא קרא משה את העם לבוא אליו, לא הקהיל אותם לאסיפה כפי שהיה רגיל לעשות בזמנים שהיה עליו לדבר אל בני ישראל בשם ד', אלא "וילך" – בעצמו הלך אל העם כדי להיפרד ממנו בפשטות גמורה".
ומה משה אומר להם ולנו ביומו האחרון?
" וּבָחַרְתָּ, בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה, אַתָּה וְזַרְעֶךָ. לְאַהֲבָה אֶת ד' אֱלֹהֶיךָ, לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה בוֹ: כִּי הוּא חַיֶּיךָ, וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ לָשֶׁבֶת עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ד' לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב, לָתֵת לָהֶם…וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ, וַיֹּאמֶר אֵלָיו לְעֵינֵי כָל יִשְׂרָאֵל חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבוֹא אֶת הָעָם הַזֶּה, אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ד' לַאֲבֹתָם לָתֵת לָהֶם; וְאַתָּה, תַּנְחִילֶנָּה אוֹתָם. וַד' הוּא הַהֹלֵךְ לְפָנֶיךָ, הוּא יִהְיֶה עִמָּךְ לֹא יַרְפְּךָ, וְלֹא יַעַזְבֶךָּ; לֹא תִירָא, וְלֹא תֵחָת "( דברים, ל', יט', דברים, לא', ז'-ח').
משה רבנו ביומו האחרון ובכלל בשלב אחדות האני לאורך נאומו בספר, הוא בשיא פעילותו:
"לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ, וְלֹא נָס לֵחֹה " (דברים, לד', ז').
'אין חז"ל רואים את משה רבנו כיצור על אנושי. אין הוא חלילה אלוה ולא בן אלוקים ולא לחינם שמו חז"ל בפיו כמילים אחרונות במדרש תנחומא : " נטל שתי ידיו והניחן על ליבו ואמר לישראל, ראו אחריתו של בשר ודם " . (נחמה ליבוביץ עיונים בספר דברים עמ' 316).
משה מציג לנו שיעור מאלף, כיצד יש לנהוג בשלב – "אחדות האני" ביום האחרון. לא לפסיביות, לא לייאוש ולא לחידלון, כן לראות את היום האחרון האובייקטיבי והסובייקטיבי, כיום של התחדשות, כיום של פרואקטיביות, כיום של משמעות.
כך בגדולתו של משה המעוררת ההשראה, בהעצימו את יהושע מחליפו ובפירגון שהוא מעניק לו וכל זה ביום האחרון, בשלב פרידתו מעל במת ההיסטוריה. על מנת לעשות זאת , משה זקוק להיות טעון במשאבי חוסן אמוני, נפשי ופרואקטיבי. זה לא פשוט, שכן גם משה הוא בשר ודם, אבל זה קורה בעוצמתיות: " וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה, כַּאֲשֶׁר צִוָּה ד' אֹתוֹ; וַיִּקַּח אֶת יְהוֹשֻׁעַ, וַיַּעֲמִדֵהוּ לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, וְלִפְנֵי, כָּל הָעֵדָה. וַיִּסְמֹךְ אֶת יָדָיו עָלָיו, וַיְצַוֵּהוּ". ( במדבר, כז', כב' )
רש"י מנגיש זאת לנו: " וַיִּסְמֹךְ אֶת-יָדָיו "- בעין יפה, יותר ויותר ממה שנצטווה…והוא עשה בשתי ידיו, ועשאו ככלי מלא וגדוש ומילאו בחוכמתו בעין יפה".
משה ממחיש לנגד עינינו את הפרקטיקה של היום האחרון , כהתמודדות פרואקטיבית עם אתגר המשמעות. תהליך מסוג של העצמת יורשך והפירגון לו, יכול להתרחש רק במצב צבירה נפשי של הפנמת המשמעות והטמעתה.
משה מלמדנו "שביום האחרון" , בשלב – "אחדות האני", עלינו לתעל ולכוון את עצמנו, לעבר משמעות, פשר וייעוד. לא לשאול לָמָּה ? why)) אלא לשאול : לְמָה? (for what purpose).
משה משמש מופת ודוגמא ליישום המשמעות. בשלב זה של אחדות האני ויומו האחרון, משה איננו מחפש את הסיבות ואת הלָמָּה, לאובדן כניסתו לארץ ולאובדן המנהיגות והעברתה ליהושע. משה עושה את הטרנספורמציה , לְמָה, ומעורר השראה בגדולתו, באופן שהוא מעביר התפקיד ליהושע ובדרך הפרואקטיבית המיוחדת לו, בפרידתו מבמת ההיסטוריה. הקושי הופך להזדמנות, הלימון הופך ללימונדה.
משה "ביומו האחרון" בשלב "אחדות האני", מנחיל לנו מורשה בימים אלו . ייאוש זאת לא תכנית עבודה. גם מהשבר הגדול והאסון הנורא שאירע לנו בשבעה באוקטובר בשמחת תורה, עלינו לשאול – לָמָּה זה קרה ? ,אבל בעיקר נשאל – לְמָה יקרה? .רק ועדת חקירה ממלכתית, תאיר לנו התחכים הכה נדרש, של – הלָמָּה וגם של הלְמָה.
מנאומו האחרון של משה, בשלב – אחדות האני, ביומו האחרון, עלינו לשאוב – אמונה, תקווה וכוח, לריפוי, לשיקום ולצמיחה.
שבת שלום וגמר חתימה טובה
כותב: ד"ר זאב פרידמן, מנכ"ל עמותת מלבב
