"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ" (דברים, כה').
נתפלל, נייחל ונקווה לשובם במהרה הביתה של 48 החטופים , הנמקים במאפליה במנהרות החמאס העמלקי, כבר 714 ימים.
נאומו של משה לאורך פרשות ספר דברים וגם בפרשתנו, מנכיח לפנינו את המושג – מיקוד שליטה.
המושג נטבע בשנת 1954 על ידי הפסיכולוג היהודי האמריקאי ג'וליאן רוטר (1916 – 2014 ) שעסק בתאוריית הלמידה. המונח עוסק בתחושת השליטה שיש או אין לאדם, על האירועים שקורים בחייו. במיקוד שליטה, האדם יודע ומאמין ,מה גורם לדברים טובים או רעים לקרות בחייו.
מיקוד השליטה עשוי להיות פנימי – כלומר, האדם מאמין כי הוא שולט בעצמו על חייו, החלטותיו ופעולותיו, או חיצוני – האדם מאמין כי חייו, החלטותיו ופעולותיו נשלטים בידי גורם חיצוני סביבתי, בידי כוח עליון או בידי אנשים אחרים.
חיינו נעים ברצף של אירועים, חוויות והחלטות, המייצגים מיקוד שליטה חיצוני וגם מיקוד שליטה פנימי. אנו רוצים לשלוט ולקחת אחריות על החלטותינו ופעולותינו, שכן הבחירה החופשית ניתנה בידנו, כמו במצב של מיקוד שליטה פנימי. אך לא אחת אנו עדים, לגורמים ווקטורים חיצוניים, שמשפיעים על חיינו ואין לנו כל שליטה עליהם, כמו במצב של מיקוד שליטה חיצוני.
במיקוד שליטה פנימי, אנו פרואקטיביים, יוזמים, דוחפים ,נעים ומשפיעים על חיינו, והרצון שלנו בא לידי מימוש ,על ידינו. במיקוד שליטה חיצוני, אנו פסיביים, מגיבים, נדחפים ומונעים והרצון שלנו לא בא לידי ביטוי.
במיקוד שליטה פנימי, אנו נוטלים אחריות אישית על חיינו, איננו מגלגלים האחריות לגורם חיצוני, איננו ממתינים לניסים, אלא מבינים שאם אין אני לי – מי לי. הבחירה היא רק בידינו. כך זה קורה בחיינו האישיים, אבל גם, בחיי קהילה, חברה ומדינה.
משה בנאומו בפרשתנו , מציג את מיקוד השליטה הפנימי וחשיבותו. שכן, נאומו של משה, הוא נאום מעצב ,של חוסנו האמוני והנפשי של דור ב' לקראת כניסתו לארץ.
משה חווה את דור א'– דור המדבר, שאופיין במיקוד שליטה חיצוני – תלות בניסים . אך מדור ב' מצופה לאחוז במיקוד שליטה פנימי, להתנתק מהתלות הניסית ולקחת את גורלו בידו.
כך משה מציג זאת באופן נוקב : " כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם, לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ, וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם, הִוא לֵאמֹר, מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה. וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם, הִוא: לֵאמֹר, מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה. כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, מְאֹד: בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ" (דברים, ל', יא' –יד') .
משה בנאומו מציג את המאפיין של מיקוד השליטה החיצוני – "לֹא בַשָּׁמַיִם, הִוא: לֵאמֹר, מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ ", אל מול המאפיין של מיקוד השליטה הפנימי – "כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, מְאֹד: בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ".
משה מכוון בנאומו לערך הבחירה החופשית שמסורה בידי האדם: "רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם, אֶת-הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב, וְאֶת הַמָּוֶת, וְאֶת הָרָע."( דברים, ל', טו').
הנה רש"י ( 1040-1105 ) מאיר בפרשנותו את מיקוד השליטה הפנימי וחשיבותו: "אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב זה תלוי בזה אם תעשה טוב, הרי לך חיים ואם תעשה רע, הרי לך מוות.".
כך משה חותם את נאומו בפרשתנו , במסר מאד ברור: " הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם, אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה; וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים, לְמַעַן תִּחְיֶה, אַתָּה וְזַרְעֶךָ" (דברים, ל', יט').
הקריאה בנאומו של משה לאורך ספר דברים ,מדגישה את חשיבותו של מיקוד השליטה הפנימי, בשני מושגים מכוננים– וִירִשְׁתָּהּ, וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ: "וְהָיָה, כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר ד' אֱלֹהֶיךָ, נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה; וִירִשְׁתָּהּ, וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ… וַיּוֹצִאֵנוּ ד' מִמִּצְרַיִם, בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה, וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת, וּבְמֹפְתִים. וַיְבִאֵנוּ, אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה; וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ…וַד' הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם, לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה " ( דברים, כו', א'-יח').
משה מבחין בין מיקוד שליטה חיצוני- הנשען על מהלכים ניסיים שמימיים, לבין מיקוד שליטה פנימי– הנשען על מהלכים ארציים, הנתונים בידי אדם.
מדוע הסדר הוא , קודם וִירִשְׁתָּהּ ורק אחר כך וְיָשַׁבְתָּ?
"וִירִשְׁתָּהּ" – הוא מיקוד שליטה חיצוני, של קבלת ירושה מהקב"ה , בדמותה של ארץ ישראל. כמו במציאות חיינו, עת אנו זוכים לקבל מתנה או ירושה, מגורם חיצוני. קבלנו דבר שלא יזמנו אותו ולא השקענו בו. אנו במצב צבירה של תגובה ולא יוזמה, של פסיביות ולא פרו אקטיביות. אבל "וְיָשַׁבְתָּ " – הוא מיקוד שליטה פנימי. כאן נדרש דור ב' כעַם סְגֻלָּה עם כניסתו לארץ, לא לגלגל עיניו לשמיים, לא לסמוך על ניסים. אלא לקחת את גורלו בידיו, להגשים את ייעודו, להשקיע מאמץ, להפריח השממה ,לעסוק בישוב הארץ ולבנות חיים ריבוניים בארץ ישראל.
וִירִשְׁתָּהּ " – הוא ביטוי של גורל ואילו – " וְיָשַׁבְתָּ "– הוא ביטוי של יעוד.
האחריות על גורלנו ויעודנו, נתונה בידינו.
מיקוד השליטה הפנימי חל על כולם ללא יוצא מן הכלל, הוא חקוק בברית עולם שנכרת בפרשתנו ומחייב את כולם להיות חלק מאתגרי השעה.
כך פותח משה את נאומו: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם, לִפְנֵי ד' אֱלֹהֵיכֶם: רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם, זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם, כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל. טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ, אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ: מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ, עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ. לְעָבְרְךָ, בִּבְרִית ד' אֱלֹהֶיךָ וּבְאָלָתו" ( דברים, כט', ט'). האלונקה של מיקוד השליטה הפנימי, קוראת לכולם, להתגייס ולהיכנס תחתיה, ולהיות חלק פעיל מאתגרי השעה.
הד לנאומו של משה , אודות מיקוד השליטה הפנימי וחשיבותו, נוכח בסיפור התלמודי הידוע במסכת בבא מציעא, דף נט', על ״תנורו של עכנאי ( שם של אופה עוגות), בו דנים- האם לתנור יש גדר של כלי ולכן הוא מטמא, או שאין לו גדר של כלי ולכן איננו מטמא . בסיפור, מתרחשת דרמה בבית המדרש שבמרכזה מחלוקת ,בין רבי אליעזר שהיה בדעת מיעוט – שחושב שהתנור איננו כלי ולכן הוא לא מטמא, לבין חכמים שהם הרוב, החושבים שיש לתנור גדר של כלי ולכן הוא מטמא. רבי אליעזר לא מקבל את דעת הרוב, הוא איננו מוותר לחכמים שהם הרוב ומגייס לעזרתו בת קול המעידה מן השמים שהלכה כמותו. במהלך הוויכוח המר מתרחשים דברים מוזרים- כותלי בית המדרש מטים ליפול, חרוב נעקר ממקומו, כדי להוכיח לחכמים שרבי אליעזר צודק והתנור הוא טהור ולא מטמא. בדרמה המתחוללת בבית המדרש, אומר רבי אליעזר לחכמים, אם הלכה כמותי מן השמים יוכיחו. יצאה בת קול ואמרה- מה לכם אצל רבי אליעזר, שהלכה כמותו בכל מקום. ואז בשיא המתח, עומד רבי יהושע על רגליו ואומר : "לא בשמים היא, שכבר ניתנה תורה מהר סיני. אין אנו משגיחין בבת קול, שכבר כתבת בהר סיני בתורה: "אחרי רבים להטות". לבסוף, יוצאת בת קול ואומרת: "לא בשמים היא…נצחוני בני נצחוני בני״.
כך הפרשן המהרש"א (רבי שמואל אליעזר הלוי איידלס, 1555-1631) בהידרשו לסוגייה התלמודית, מעצים את התפיסה של – לֹא בַשָּׁמַיִם, הִיא: " אין משגיחין בבת קול. אין להכריע בה- רק לעוסק בה."
פרשתנו האחרונה בשנת תשפ"ה, היא סמוכה לראש השנה . הנה תבוא האישה השונמית ,שהינה מודל למיקוד שליטה פנימי, שסיפורה אירע בראש השנה, ותלמדנו מהי המשמעות האמיתית של אמירתה המכוננת – "בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי יֹשָׁבֶת" : "וַיְהִי הַיּוֹם וַיַּעֲבֹר אֱלִישָׁע אֶל שׁוּנֵם, וְשָׁם אִשָּׁה גְדוֹלָה, וַתַּחֲזֶק בּוֹ, לֶאֱכָל לָחֶם; וַיְהִי מִדֵּי עָבְרוֹ, יָסֻר שָׁמָּה לֶאֱכָל לָחֶם. וַתֹּאמֶר, אֶל אִישָׁהּ, הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי, כִּי אִישׁ אֱלֹהִים קָדוֹשׁ הוּא עֹבֵר עָלֵינוּ, תָּמִיד. נַעֲשֶׂה נָּא עֲלִיַּת קִיר קְטַנָּה, וְנָשִׂים לוֹ שָׁם מִטָּה וְשֻׁלְחָן וְכִסֵּא וּמְנוֹרָה; וְהָיָה בְּבֹאוֹ אֵלֵינוּ, יָסוּר שָׁמָּה. וַיְהִי הַיּוֹם, וַיָּבֹא שָׁמָּה; וַיָּסַר אֶל הָעֲלִיָּה, וַיִּשְׁכַּב שָׁמָּה. וַיֹּאמֶר אֶל גֵּיחֲזִי נַעֲרוֹ, קְרָא לַשּׁוּנַמִּית הַזֹּאת; וַיִּקְרָא לָהּ וַתַּעֲמֹד, לְפָנָיו. וַיֹּאמֶר לוֹ, אֱמָר נָא אֵלֶיהָ הִנֵּה חָרַדְתְּ אֵלֵינוּ אֶת כָּל הַחֲרָדָה הַזֹּאת, מֶה לַעֲשׂוֹת לָךְ, הֲיֵשׁ לְדַבֶּר לָךְ אֶל הַמֶּלֶךְ אוֹ אֶל שַׂר הַצָּבָא; וַתֹּאמֶר, בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי יֹשָׁבֶת" (מלכים ב', ד', ח'-יג').
הזוהר הקדוש מחבר האירוע של האישה השונמית עם ראש השנה: "ויהי היום, מאן הוא יומא דא?( מהו היום הזה?)… ותא חזי, ההוא יומא- יומא טבא דראש השנה הוה, דאתפקדו ביה עקרות דעלמא( אותו היום, יום טוב של ראש השנה היה, שנפקדו בו עקרות העולם)" ( הזוהר, בשלח, ט'-יא').
הנה כי כן, האישה השונמית מחוברת לקרקע המציאות, לסביבתה הטבעית ולעמה . היא מציגה מופת של מיקוד שליטה פנימי. היא איננה מסכימה להביא מזור לעקרותה ממרחב חיצוני עליון – המלך או השר. היא איננה נשענת על קשרים וסיוע של – מיקוד שליטה חיצוני. היא מבינה ויודעת "שלֹא בַשָּׁמַיִם הִיא" .האישה השונמית דוגמא למיקוד שליטה פנימי – בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי יֹשָׁבֶת, ויודעת כפי שמשה מלמדנו בנאומו בפרשתנו: "כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, מְאֹד: בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ".
נאומו של משה מעצים את מיקוד השליטה הפנימי, כבר בפתח פרשתנו , הקורא לחשיבות היותנו ניצבים בראש זקוף וברגליים נטועות בקרקע המציאות- כולם. העמידה בקיום הברית מסורה בידינו: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם, לִפְנֵי ד' אֱלֹהֵיכֶם: רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם, זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם, כֹּל, אִישׁ יִשְׂרָאֵל." וכך מסתיים נאומו בסיומה של פרשתנו: "הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם, אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ… וּבָחַרְתָּ, בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה, אַתָּה וְזַרְעֶךָ…כִּי הוּא חַיֶּיךָ, וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ לָשֶׁבֶת עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ד' לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב, לָתֵת לָהֶם".( דברים, ל', יט'-כ').
הנה ניצבים כולנו, עם כניסתנו לשנה החדשה – תשפ"ו, כשבאוזנינו מהדהד נאומו של משה: "כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם, לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ, וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם, הִוא… כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, מְאֹד: בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ".
מיקוד השליטה הפנימי, הוא רק בידינו לעשותו ,בקומה זקופה של אמונה , תקווה ועשייה.
"וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה" – הוא רק בידינו לעשותו.
"אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם" – הוא רק בידינו לעשותו.
"לָשֶׁבֶת עַל הָאֲדָמָה" – הוא רק בידינו לעשותו.
"אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם" – הוא רק בידינו לעשותו.
אחדותנו – היא רק בידינו לעשותה.
שבת שלום ושנה טובה
תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה.
כותב: ד"ר זאב פרידמן מנכ"ל עמותת מלבב
