"הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט" (ח.נ. ביאליק, בעיר ההרגה, פרעות קישינב 1903).
"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ… תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח" (דברים, כה').
טבח השבעה באוקטובר בשבת שמחת תורה, הוא אירוע תנ"כי המטלטל אותנו כבר 658 ימים.
50 חטופים עדיין נמקים במאפליה מנהרות החמאס העמלקי, אנו מתפללים ומייחלים לשובם הביתה במהרה.
עם ישראל חי, יקום על רגליו, בנתיב – הריפוי, השיקום והצמיחה מהטראומה – "עָם כְּלָבִיא יָקוּם, וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא". העם יקום כלביא מהשבעה באוקטובר, לאתגר – חוק גיוס אחד לכולם, עכשיו.
חוק שירות ביטחון, הידוע גם בשם חוק גיוס חובה, ממשיך דרכו של חוק גיוס חובה התש"ט 1949 וחוק גיוס חובה התשי"ט 1959, מסדיר את גיוסם של אזרחי ישראל לצה"ל. החוק קובע את חובת השירות הצבאי לגברים ונשים בגיל 18, תוך התחשבות במקרים של פטורים ודחיות. החוק קיים ואין צורך לחוקק חוק אחר.
הבה נראה, כיצד חוק גיוס חובה לכולם במלחמת מצווה, משתקף בפרשותינו המאוחדות- מטות מסעי , שבסיומן, נסיים את ספר במדבר, ונקרא בקול רם- חזק חזק ונתחזק.
"וַיֹּאמֶר אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶל אַנְשֵׁי הַצָּבָא, הַבָּאִים לַמִּלְחָמָה: זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה, אֲשֶׁר צִוָּה ד' אֶת מֹשֶׁה" (במדבר לא', כא'). המילה – צבא, נוכחת בפרשתנו – 11 פעם. אולי יש במספר זה משמעות, שכן ראשי התיבות של – ארץ ישראל – אי = 11. משה מבהיר להם ללא כחל וסרק, שמלחמת המצווה על ארץ ישראל, מחייבת שכולם, ללא יוצא מן הכלל, ייכנסו מתחת לאלונקה.
כך משה פונה אל ראשי המטות של כל שבטי ישראל בפרשתנו: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל הָעָם לֵאמֹר, הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא; וְיִהְיוּ, עַל מִדְיָן, לָתֵת נִקְמַת ד' בְּמִדְיָן…לְכֹל מַטּוֹת יִשְׂרָאֵל, תִּשְׁלְחוּ לַצָּבָא" (במדבר, לא', ד'). מפרש רש"י: "לרבות שבט לוי".
כאשר מדין ועמלק ובני קדם נאספו ביחד למלחמה נגד ישראל: "כָל מִדְיָן וַעֲמָלֵק וּבְנֵי קֶדֶם נֶאֶסְפוּ יַחְדָּו" (שופטים, ו', לג'), גדעון השופט ביצע גיוס מילואים נרחב של 32,000 מתנדבים לבוא למלחמה. פקודת הקרב של גדעון ניתנה בארבע מילים:" וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם, מִמֶּנִּי תִרְאוּ וְכֵן תַּעֲשׂוּ" (שופטים,ז', יז').
הנה הגענו בפרשותינו המאוחדות, שהשנייה ביניהן נושאת את השם – מסעי, לאקורד הסיום, של המסע המדברי של בני ישראל, מגלות לגאולה, ומעבדות לחירות. מסע שהחל בשעבוד מצרים, דרך נתיב מפרך ומאתגר, על פני 42 מסעות במדבר, ועד לקו הסיום, על סף הכניסה לארץ ישראל.
14 מהמסעות היו כולם בשנה הראשונה למסע ו- 8 מהם היו בשנה האחרונה למסע. כך ש-20 מסעות היו במשך 38 שנים.
רבי עובדיה סְפוֹרְנוֹ ( 1475- 1550 ) מאיר בפרשנותו את מורכבות המסע הארוך על 42 תחנותיו וקשייו:" וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם, לְמוֹצָאֵיהֶם – וכתב גם כן עניין המסע שהיה לצאת ממקום אל מקום בלי הקדמת ידיעה, שהיה זה קשה מאוד ובכל זה לא נמנעו. ובכן נכתב בכל אחד מהן- ויסעו ממקום פלוני ויחנו במקום פלוני, כי המסע והחנייה, כל אחד מהם קשה".
הנה לנגד עינינו, הבוחנות את נתיב 42 תחנות המסעות, מזדקרות להן שתי תחנות מסע, הסמוכות זו לזו – חֲרָדָה ומַקְהֵלֹת.
דומה שאנו נחשפים בתחנת המסע – חֲרָדָה, לסוג של תסמונת חֲרָדָה:"וַיִּסְעוּ, מֵהַר-שָׁפֶר; וַיַּחֲנוּ, בַּחֲרָדָה. וַיִּסְעוּ, מֵחֲרָדָה; וַיַּחֲנוּ, בְּמַקְהֵלֹת" ( במדבר, לג', כד'-כה').
תסמונת חֲרָדָה בתנאי המסע הארוך, המייגע והקשה, איננה מעלה פליאה, היא כאותה תסמונת של היהודי הנודד המוכרת לנו בגלויות עמנו לאורך אלפי שנים. לא פלא שיש בה – לווית חֲרָדָה, במציאות של מסע מדברי, בתנאי אי וודאות ואי היכרות מקרוב עם מקום היעד – ארץ ישראל, כשלאורך כל המסע מצופה מהעם – דור ב' לאחר חטא המרגלים, לממש את הייעוד הנשגב של גאולת המשילות, שלה קוראת פרשתנו: וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ, כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ" (במדבר, לג', נג').
כך תיאוריית החֲרָדָה הקולקטיבית, מתארת אנשים החווים איום קיומי על עתידם שמעורר בהם תחושה של חרדה קולקטיבית. (Wohl et al., 2010).
אי הוודאות ואי הידיעה ליעדי התחנות הבאות במסע המדברי, בואכה לתחנת הייעוד הסופי – ארץ ישראל, עלולה לייצר מציאות של חֲרָדָה במסע המדברי ,של שמים עוטי ערפל.
אבל, מיד לאחר התחנה –חֲרָדָה, באה התחנה – מַקְהֵלֹת .
האם קיימת זיקה בין שתי תחנות מסע אלו?
דומה שכן, ההגעה לתחנת- מַקְהֵלֹת, היא תשובת המשקל לטיפול בהפחתת – החֲרָדָה.
המסע על פני גשר מדברי צר מאד שקורא – העיקר לא לפחד, מתוח בין – גלות מצרים, לבין גאולת ארץ ישראל. אם תחנת – חֲרָדָה, מאפיינת מציאות של גלות, הרי תחנת– מַקְהֵלֹת, מאפיינת מציאות של – גאולה , חירות ועצמאות, שיש בהן ממד של חוסן קהילתי, של מַקְהֵלֹת, שרק אם נהיה כולם ביחד ללא יוצא מן הכלל – בערבות הדדית, בסולידריות, באחווה וברעות, רק אז, נוכל להתגבר על החֲרָדָה הקולקטיבית שאנו נתונים בה, מאז השבעה באוקטובר.
ר' מרדכי יוסף ליינר מאיזביצא ( 1800-1854)בספרו " מי השילוח" מאיר את עינינו לשתי תחנות המסע הסמוכות זו לזו – חֲרָדָה המאפיינת גלות, ומַקְהֵלֹת המאפיינת גאולה: "וַיִּסְעוּ, מֵהַר-שָׁפֶר; וַיַּחֲנוּ, בַּחֲרָדָה – אדם המסופק היאך רצון ד' נוטה וטוב לו וַיַּחֲנוּ, בַּחֲרָדָה. להיכנע לחֲרָדָה להחליט ולהיות-" שב ואל תעשה", אך "וַיִּסְעוּ, מֵחֲרָדָה; וַיַּחֲנוּ, בְּמַקְהֵלֹת"- בעת שהשם יתברך יחפוץ לקבץ אותנו, אז יתן תקיפות בלבם שלא יחרדו".
הנה כי כן, תחנת המסע – מַקְהֵלֹת, היא זאת שתביא את עם ישראל ללכידות קהילתית ולחוסן קהילתי, כמו במעמד הר סיני- " וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר" (שמות, יט, א'-ב'). פירש רש"י( 1040-1105 ): "ויחן שם ישראל, כאיש אחד בלב אחד, אבל שאר כל החניות בתרעומת ובמחלוקת".
כלומר, לתחנת המסע –מַקְהֵלֹת, נועד תפקיד חשוב, לתעל את החירות לחוסן ועמידות ולא לחֲרָדָה.
אך זאת לדעת – התנועה במסע, מתחנת חֲרָדָה לתחנת מקְהֵלֹת, מחייבת את כולם להיכנס מתחת לאלונקת המסע המדברי. תחנת מקְהֵלֹת, איננה סלקטיבית ליחידים, אלא היא קולקטיבית. את זאת אנו לומדים בפרשה הראשונה – מטות, לפרשותינו המאוחדות, באירוע הדרמטי של – שניים וחצי השבטים. אנו פוגשים בו את המשפט האלמותי, שמשה רבינו מנהיג העם, אומר לשבטים המנסים להתנתק מהמאמץ הקולקטיבי – מקְהֵלֹת: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן, הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה וְלָמָּה תנואון (תְנִיאוּן), אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעֲבֹר, אֶל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם ד'"( במדבר, לב', ו').
מפרש רש"י: "וְלָמָּה תנואון (תְנִיאוּן) – תסירו ותמניעו לבם מעבור, שיהיו סבורים שאתם יראים לעבור מפני המלחמה וחוזק הערים והעם".
הנה המשנה מלמדת אותנו – חוק גיוס אחד לכולם, עכשיו: "אֲבָל בְּמִלְחֶמֶת מִצְוָה, הַכֹּל יוֹצְאִין, אֲפִלּוּ חָתָן מֵחֶדְרוֹ וְכַלָּה מֵחֻפָּתָהּ" ( סוטה, ח' ז').
דומה שהרב עובדיה יוסף ( 1920-2013 ) מחזק את דברי המשנה בחוק גיוס אחד לכולם: "חיילי צה"ל שעומדים לגונן על ישראל ועל ארצנו הקדושה, אין ספק שמצווה רבה הם עושים, לקדם פני צבאות האויב, הבאים לזרוע הרס ולהשמיד ולהרוג ולאבד אנשים נשים וטף, וזהו שפסק הרמב"ם( הלכות מלכים, פה', א') שעזרת ישראל מיד צר הבא עליהם, היא בכלל מלחמת מצווה"( יחווה דעת, ב', יד').
מוסיף על כך הראי"ה, הרב אברהם יצחק הכהן קוק ( 1865-1935):" כשכל ישראל יוצאין למלחמה, מחויבים גם הם( הכוהנים) לצאת. ומלחמה של כלל ישראל, זאת היא גם כן עבודת ד"( שבת הארץ).
תסמונת החרדה והפחד מהמלחמה – "וַיִּסְעוּ, מֵחֲרָדָה", מוארת בדברי "החזון איש" ( הרב אברהם ישעיהו קרליץ ,1878-1953 , מגדולי הדור החרדים הליטאים ומפוסקי ההלכה הבולטים במחצית הראשונה של המאה ה-20. ממעצבי דרכה של היהדות החרדית בישראל), דומה שקריאתו קוראת לכולם – "וַיַּחֲנוּ, בְּמַקְהֵלֹת": " נראה דהא דתנן דבמלחמת מצווה, אפילו חתן מחדרו, לא איירי בזמן שצריכין לעזרתם לנצחון המלחמה, דזה פשיטא, דבשביל פיקוח נפש והצלת העם כולם חייבין. אלא אפילו בזמן שאין צורך אלא למספר מסוים, היה רשות ליקח חתן מחדרו, שאין להחוזרים שום זכות במלחמת מצווה, וכן במלחמת רשות, אינן פטורין, אלא בזמן שאין ניצחון ישראל תלוי בהם, שמספר הצבא שצורך בהם יש בלעדן, אבל אם יש צורך בהם, חייבים לבוא לעזרת אחיהם"(או"ח, מועד, הלכות עירובין, ליקוטין, סימן קי"ד/ו', אות ג' ד"ה נראה דהא תנן).
הנה כי כן, שנים וחצי השבטים גלו ראשונים. ללמדך העמדת חיי גולה אל מול גאולה ועצמאות מדינה ריבונית: " וַיָּעַר אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶת רוּחַ פּוּל מֶלֶךְ אַשּׁוּר, וְאֶת רוּחַ תִּלְּגַת פִּלְנֶסֶר מֶלֶךְ אַשּׁוּר, וַיַּגְלֵם לָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי, וְלַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה; וַיְבִיאֵם לַחְלַח וְחָבוֹר וְהָרָא, וּנְהַר גּוֹזָן, עַד, הַיּוֹם הַזֶּה. (דברי הימים א' פרק ה', כו').
שניים וחצי השבטים הם הראשונים בגלות שומרון, שהמעצמה האשורית כופה עליהם הגליה ופיזור לכל קצוות העולם. קהילתם ותפוצתם מתפרקים לרסיסים קטנים לכל עבר. התפוצה הגדולה השמנה והשבעה של שנים וחצי השבטים, מגורשת ,גולה ומתפרקת לכל עבר- לרסיסי תפוצות.
כך לאורך ההיסטוריה נכתבו בדם, יזע ודמעות, סיפורן של שיירות העם היהודי, הקהילות והקבוצות השונות של היהודים הנודדים – במקְהֵלֹת. כי ייעוד מסעו של עם ישראל, הוא להכות שורשים בארץ ישראל ובמדינת ישראל, האחת והיחידה. הגשמת הייעוד, מחייבת את כולם.
כאמור, המילה – צבא, נוכחת בפרשתנו – 11 פעם. ארץ ישראל – אי = 11. מלחמת המצווה על ארץ ישראל, מחייבת את כולם, ללא יוצא מן הכלל. זאת המשמעות של גאולה לעומת גלות.
בימים הרי גורל בהם אנו נתונים, על עָם כְּלָבִיא יָקוּם מהשבעה, לאתגר- חוק גיוס אחד לכולם עכשיו לצעוד כאיש אחד בלב אחד על גשר האמונה, התקווה והחוסן, עליו להתייצב ולהיכנס מתחת לאלונקה, ולקרוא – כן למקְהֵלֹת ולא לחֲרָדָה.
כותב: ד"ר זאב פרידמן מנכ"ל עמותת מלבב
