"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ… תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח".
אין חדש תחת השמש. בימים ההם בזמן הזה. אז וגם היום, עם ישראל שוכן בארצו המובטחת, האהובה והיחידה, כמו – בוילה בג'ונגל. כל עמי סביבות ארצנו, בג'ונגל האזורי, מטרתם היא אחת – לגרש אותנו מארצנו.
כך שונאינו מכריזים מעל במות ארצות העולם – מהנהר ועד הים from the river to the sea , שייך לנו ולא לכם.
מהי מטרתם?
כך מתארת זאת פרשתנו, בדמותם של ארכי שונאינו- בלק מלך מואב ובלעם הנביא: "וְעַתָּה לְכָה נָּא אָרָה לִּי אֶת הָעָם הַזֶּה, כִּי עָצוּם הוּא מִמֶּנִּי אוּלַי אוּכַל נַכֶּה בּוֹ, וַאֲגָרְשֶׁנּוּ מִן הָאָרֶץ " (במדבר, כב', ו').
לשנאתם אותנו אין גבולות:"וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר, וַיַּחֲבֹשׁ אֶת אֲתֹנוֹ " (במדבר, כב',כא').
מפרש רש"י:" מכאן שהשנאה מקלקלת את השורה, שחבש הוא( בלעם) בעצמו".
אסון השבעה באוקטובר בשבת שמחת תורה, מטלטל אותנו כבר 644 ימים.
50 חטופים עדיין נמקים במאפליה מנהרות החמאס העמלקי, אנו מתפללים ומייחלים לשובם הביתה במהרה.
אבל – עם הנצח, עם ישראל חי , קם על רגליו, בנתיב – הריפוי , השיקום והצמיחה מהטראומה, כפי שמתארת זאת פרשתנו: "הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם, וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא".
כך מפת המזרח התיכון משתנה לנגד עינינו כשידינו על העליונה, אל מול אויבנו .
עתה בתהליך הקימה מהשבעה באוקטובר, עלינו להתמודד עם ארבעה אתגרי החוסן הלאומיים – ההתרעתי, ההרתעתי ,ההכרעתי והחברתי מוסרי.
עלינו להשיבם לשגרת חיינו, לשומרם ולתחזקם 7/24, כאורח וכאורך ימים.
הנה האתגר הראשון – החוסן ההתרעתי, המשתקף בפרשתנו בדמותה של האתון.
פרשתנו מנכיחה לנגד עינינו, מציאות דומה אותה חווינו ערב השבעה באוקטובר.
עת ליקוי מאורות ועיוורון, אחז ופשה בקרב ראשי צבאנו ומדינתנו. הם היו נתונים ביוהרה ,בהיבריס ובאטימות, לאותות האזהרה שהשמיעו הדרגים הזוטרים, שראו את תמונת החרב השלופה נגדנו, כפי שראתה זאת רק האתון בפרשתנו. אבל הראשים, כמו בלעם, אדונה של האתון,לא ראו ולא שמעו את קולות האזהרה.
כך מתארת זאת פרשתנו: "וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ ד' נִצָּב בַּדֶּרֶךְ, וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ… וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ ד'… וַיֹּסֶף, לְהַכֹּתָהּ וַיִּחַר אַף בִּלְעָם, וַיַּךְ אֶת הָאָתוֹן בַּמַּקֵּל… וַיְגַל ד' אֶת עֵינֵי בִלְעָם, וַיַּרְא אֶת מַלְאַךְ ד' נִצָּב בַּדֶּרֶךְ, וְחַרְבּוֹ שְׁלֻפָה בְּיָדוֹ".
בשבעה באוקטובר, היו ראשי צבאנו ומדינתנו, נגועים בקונספציה. הם לא קידשו את הספק. לא הטילו סימן שאלה כלשהו.
האתון בפרשתנו מייצגת את אתגר החוסן ההתרעתי ואת קדושת הספק. האתון נבראה בין השמשות-לקדש את זמן הספק, שהוא לא יום ולא לילה.
בחלוף 644 ימים, מאז השבעה באוקטובר, בו לקינו בתסמונת העיוורון והקיבעון המחשבתי. המילה מחדל, היא קטנה, מצמצמת ומגמדת, את הכשל האסטרטגי.
ועדת החקירה הממלכתית שתקום, תחקור את ליקוי המאורות הקולוסאלי שאחז את ראשי המדינה והצבא ובעיקר תסביר את הלָמָּה ויותר את הלְמָה.
האתון פונה לאדונה בלעם – אנא, פתח עיניך וצא מנעילותך, סגירותך ונחרצותך והטל ספק, זאת לא חולשה. עליך להקשיב לי ולא לזלזל בי, גם אם אני שייכת למעמד הנמוך של החֲמוֹרִים.
מפרש רש"י:"וַתֵּרֶא הָאָתוֹן – והוא ( בלעם) לא ראה, שנתן הקב"ה רשות לבהמה, לראות יותר מן האדם שמתוך שיש בו דעת, תיטרף דעתו כשיראה מזיקין".
הרמח״ל (רבי משה חיים לוצאטו,1707-1744 ) בעל ספר המוסר – מסילת ישרים, מאיר לנו כיצד יש לצאת מתסמונת העיוורון:״ ואין טוב לאדם אלא שיבקש לו חברים תמימים שיאירו עיניו במה שהוא עיוור בו, ויוכיחוהו באהבתם ונמצא מצילים אותו מכל רע, כי מה שאין האדם יכול לראות לפי שאינו רואה חובה לעצמו, הם יראו ויבינו ויזהירוהו ונשמר״.
מסתבר שהאתון היא מאד אפקטיבית ומצליחה ללמד את אדונה שיעור לחיים וגם להביא אותו לכדי שינוי, שיש בו – ביקורת עצמית, הכרה בטעות ולקיחת אחריות, כפי שמתארת זאת פרשתנו: " וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל מַלְאַךְ ד', חָטָאתִי כִּי לֹא יָדַעְתִּי, כִּי אַתָּה נִצָּב לִקְרָאתִי בַּדָּרֶךְ; וְעַתָּה אִם רַע בְּעֵינֶיךָ, אָשׁוּבָה לִּי".
דומה שאתגר החוסן ההתרעתי, חשיבותו עליונה ומשתקף בפרשתנו גם במקום הנקרא – צופים: "וַיִּקָּחֵהוּ שְׂדֵה צֹפִים, אֶל רֹאשׁ הַפִּסְגָּה" .
מפרש רש"י: "מקום גבוה היה ששם הצופה עומד לשמור אם יבוא חיל על העיר".
כך גם האתגר השני – החוסן ההרתעתי כנגד אויבנו, משתקף בפרשתנו, במיקום מיוחד של מקום, הקרוי – רֹאשׁ צֻרִים: "כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ, וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ"( במדבר, כג',ט').
מפרש רש"י– "ואני רואה אותם מיוסדים וחזקים, כצורים וגבעות הללו".
זאת על אויבנו לדעת :"הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן". עלינו לסמוך רק על עצמנו. כמובן ששיתוף פעולה עם ארה"ב הוא אינטרס משותף ומחזק אותנו.
כך הכיר האויב האירני במבצע 12 הימים בחודש האחרון, את חוסנו של – רֹאשׁ צֻרִים ויכולותיו ההרתעתיות, בניצחונו הגדול של – העָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן.
כך כל העולם עמד משתאה שמוט לסת, נוכח – "הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם, וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא; לֹא יִשְׁכַּב עַד יֹאכַל טֶרֶף, וְדַם חֲלָלִים יִשְׁתֶּה", כפי שמפרש זאת רש"י : "כשהן עומדין משנתם שחרית, הם מתגברים כלביא וכארי".
הנה האתגר השלישי – החוסן ההכרעתי, בדמותו של השור בפרשתנו, המאיים לא רק על אויבי עם ישראל הסמוכים לגבולותיו, אלא גם על אויבינו, המאיימים על קיומנו ממרחק: "וַיַּרְא בָּלָק, בֶּן צִפּוֹר, אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל, לָאֱמֹרִי. וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם, מְאֹד כִּי רַב הוּא; וַיָּקָץ מוֹאָב, מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל . וַיֹּאמֶר מוֹאָב אֶל זִקְנֵי מִדְיָן, עַתָּה יְלַחֲכוּ הַקָּהָל אֶת כָּל סְבִיבֹתֵינוּ, כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר, אֵת יֶרֶק הַשָּׂדֶה; וּבָלָק בֶּן צִפּוֹר מֶלֶךְ לְמוֹאָב, בָּעֵת הַהִוא" (במדבר, כב',ב'-ד').
מפרש רבי יצחק עראמה בעל העקדת יצחק ( 1420-1495):" כל ימי הייתי קוהה בזה המשל, עד שראיתי הפרות רועות באפר וידעתי כוונתו… וזה- שדרך השור להוציא מפיו שבט לשונו דרך הצד ולהאריך אותה יותר, ולשלחה לאורכה סביבות פניו ובשעיריותה שהיא נעשית כמגל, הוא תולש כל ירק עשב, אשר לוכחו ומכניסו בתוך פיו בדרך הצד אשר הוציאה ומוציאה ועושה כן תמיד".
הנה כי כן, החוסן ההכרעתי כנגד אויבנו, משתקף במאפייניו של השור, ביכולת לשונו, להפוך למגל חד, המאיים ביכולתו ההכרעתית, להכות למרחקים, באויב רחוק.
כך פרשתנו מדגישה את יכולת ההכרעה, בנאומו של בלעם: "וַיַּרְא, אֶת עֲמָלֵק… וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר: רֵאשִׁית גּוֹיִם עֲמָלֵק, וְאַחֲרִיתוֹ עֲדֵי אֹבֵד".
לבסוף, בעקבות הקימה מהשבעה באוקטובר – "הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם, וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא", אנו צועדים בנתיב – הריפוי, השיקום והצמיחה מהטראומה, כשעיננו רואות את האתגר הרביעי – החוסן החברתי, המוסרי והערכי, הניצב בפנינו.
זה אתגר נעלה, המשתקף בפרשתנו, באפילוג ברכותיו של בלעם את עם ישראל: "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ, יַעֲקֹב; מִשְׁכְּנֹתֶיךָ, יִשְׂרָאֵל. כִּנְחָלִים נִטָּיוּ, כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר; כַּאֲהָלִים נָטַע ד'…כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא, מִי יְקִימֶנּוּ; מְבָרְכֶיךָ בָרוּךְ, וְאֹרְרֶיךָ אָרוּר" (במדבר, כד', ה'-ז' ).
כך אנו נפעמים מתשוקת הקללה של בלעם שהפכה לברכה, והפכה להיות מותג שעמו אנו פותחים מידי בוקר את יומנו החדש :" מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ, יַעֲקֹב; מִשְׁכְּנֹתֶיךָ, יִשְׂרָאֵל."
מפרש רש"י : " מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ "- על שראה פתחיהם שאינן מכוונים זה מול זה".
כך המדרש, מאפיין את תדהמתו של בלעם והשתאותו נוכח המראה הניבט לעיניו: " אף בלעם הביט בהם ויצאה עינו כנגדן, שלא היה יכול ליגע בהם, שנאמר– וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל- אלו הם הדגלים. התחיל אומר- מי יכול ליגע בבני אדם אלה? מכירין את אבותיהם ואת משפחותיהם, שנאמר- "שוכן לשבטיו", מכאן למדנו שהיו אלה הדגלים גדולה וגדר לישראל." (במדבר רבה ב', ד ').
אתגרי החוסן מחברים אותנו, לשלושה המסרים שמוריש לנו הנביא מיכה המורשתי, בשמו של הקב"ה בהפטרה לפרשתנו: "הִגִּיד לְךָ אָדָם, מַה טּוֹב; וּמָה ד' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ, כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד, וְהַצְנֵעַ לֶכֶת, עִם אֱלֹהֶיךָ ". (מיכה ו', ח')
כותב: ד"ר זאב פרידמן מנכ"ל עמותת מלבב
