"הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט" ( ח.נ. ביאליק, בעיר ההרגה, פרעות קישינב 1903 ).
"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ… תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח" ( דברים, כה').
האסון שפקד אותנו לפני 562 ימים, בשבת שמחת תורה בשבעה באוקטובר בשעה 6.29 בבוקר, חשף לנגד עינינו תמונת ליקוי מאורות ועיוורון קולוסאלי, שהפתיע אותנו באבחת חרבות ברזל.
אנו יודעים להתעשת, לקום מיְוֵן מְצוּלָה, ולהפגין עוצמה צבאית של חיילנו ומפקדינו, גיבורי התהילה, המקריבים את נפשם וגופם על מזבח הקודש של האומה והמדינה. אבל חולשתנו היא, ביכולתנו הנמוכה להחזיק שגרה, של כוננות ובטיחות בחיי היום יום, על מנת למנוע אסון.
התמכרנו לקונספציה שגויה, של פרשנות מוטעית של הכוונות והיכולות של אויבינו הנתעבים, קונספציה שהנחילה לנו, קיבעון מחשבתי, יהירות וביטחון מופרז, שגרמו לנו, לזלזל בהחזקת השגרה הביטחונית, שהיא כה נדרשת למניעת אסון. פשוט, הפקרנו את אחריותנו ונרדמנו בשגרה, מבלי יכולת להחזיקה כראוי. אטמנו אוזנינו לקריאת החירות שבשִגְרָה.
בערבו של חג החירות, הבה נלמד את פישרה ומשמעותה של קריאת החירות שבשִגְרָה ואת הפרקטיקה של – הַחְזָקַת שִגְרָה, מאירוע תרומת הדשן בפרשתנו:
״ וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד, וּמִכְנְסֵי בַד יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרוֹ, וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעֹלָה, עַל הַמִּזְבֵּחַ; וְשָׂמוֹ, אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ. וּפָשַׁט, אֶת בְּגָדָיו, וְלָבַשׁ, בְּגָדִים אֲחֵרִים; וְהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, אֶל מָקוֹם טָהוֹר. וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ לֹא תִכְבֶּה, וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר; וְעָרַךְ עָלֶיהָ הָעֹלָה, וְהִקְטִיר עָלֶיהָ חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים. אֵשׁ, תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה" (ויקרא, ו׳, א'-ו' ).
לפנינו מופע של שִגְרָה, של פירוט מטלותיו של הכוהן בבית המקדש, בהרמת הדשן (האפר) על גבי המזבח בבגדים יפים, ולמחרת בפעולתו להוצאת הדשן (האפר) כשהוא מחליף את בגדיו בבגדים אחרים.
האם לכל הפרוט הזה בפרשתנו, סוג של טיפול שגרתי ואפור בפינוי אשפה, יש איזה מסר של פשר ומשמעות ?
ר' שמשון רפאל הירש ( 1808-1888) מתבונן בפעולת הכוהן ובהחלפת בגדיו בתרומת הדשן, בהתבוננות מעמיקה שיש בה מסר לחיים, וכך הוא מפרש:״כשם שעבודה של שחר מתחילה בתרומת הדשן כרמיזה לעבודת היום הקודם…כך לעומתה, הוצאת הדשן מכוונת להורות, כי בכל יום ויום המתחדש, גם התחייבותנו מתחדשת…תהי נא מידי יום ויום חובתנו, לקיום המצוות כחדשה בעינינו וכאילו מעולם עוד לא קיימנוה בעבר, אין אנו פטורים מלחזור ולקיימה בכל יום ויום, מתוך אותה שמחה, כאילו יום ראשון לפעולה הוא לו זה״.
דומה שמצוות תרומת הדשן שבה עוסק הכוהן, ביום האחד ולמחרתו, תוך כדי שהוא לא עושה זאת באותם הבגדים, באה ללמדנו תובנה חשובה לחיינו – כיצד מחזיקים שִׁגְרָה יום יומית. עצם החלפת הבגדים בסוג עבודה של פינוי הדשן, הופך את הפעולה השגרתית- להרמת הדשן, לסוג של אירוע מיוחד, מרגש ומתחדש במרחב חיי השגרה.
המילה שִׁגְרָה הפכה למקבילה, למילה הלועזית רוּטִינָה. מקורה של המילה הלועזית במילה הצרפתית routine (הקיימת גם באנגלית), שנגזרה מהמילה route (דרך). התנהלות קבועה בדרך קבועה.
כיצד ניתן להחזיק שִגְרָה? כיצד ניתן ליצור בשגרת חיינו האפורה, ממד של התחדשות, התרגשות, שמחה וברק בעיניים, גם אם אנו עוסקים, יום יום, בפעילות שגרתית לכאורה משעממת, באותו עיסוק ובאופן דומה?.
שכן, העיסוק באותה עבודה ובאותו סדר פעולות דומים, עלולים חלילה לגרום לנו סוג של שעמום ופיהוק – "די, שוב אותו דבר". אנו לא פעם מכריזים: ״תחי השגרה״. אבל האתגר הניצב לפנינו הוא, כיצד להחזיק שגרה באופן אפקטיבי, כיצד להפוך את שגרת חיינו, למתחדשת ומרגשת. עלינו לעבוד על עצמנו, להתחדש כל יום מחדש, ולעשות את הדברים מידי יום, עם סוג של ברק בעיניים, גם אם העיסוק הוא מעולם תוכן דומה,more of the same. עלינו לעשותו ,לא "כמצוות אנשים מלומדה", אלא מתוך התבוננות וחיפוש יום יומי של פשר ומשמעות חדשים לשגרת חיינו. עלינו לבחון את עצמנו מחדש, מידי יום. עלינו להתבונן בשגרת חיינו ולעשות לעצמנו מעין תחכים אישי, בכל יום מחדש, תוך כדי כך שאיננו קופאים על שמרינו, כיצד להעניק לשגרת חיינו – טעם חדש. זה דומה לאותו תבלין חדש, שעושה את כל ההבדל, שאותו אנו מוסיפים לאותו מאכל שגרתי קבוע. אז נכון כששואלים אותנו: ״מה נשמע?״ ואנו, לא אחת עונים:״ברוך ד', אין חדש״ וזה מקנה לנו תחושה של יציבות ,שלווה ותודה לקב״ה. אבל גם אם לא קורים דברים חדשים במרחב השגרה, news good news no,עלינו לפעול בתוכנו, בהסתכלות הפנימית, לחוש בתוכנו את המשמעות, ההתחדשות וההתרגשות, וגם לעשות את פעולותינו הדומות, היום יומיות, בחידוש ובשינוי, כמו אותו תוסף תבלין לאוכל.
אבל כאן נוסף ממד חדש שהוא כה אקטואלי לאסון שפקד אותנו ב7.10, והוא – האחריות האנושית המתחייבת בהחזקת השגרה, בפרט כשמדובר בביצוע פעולות שגרתיות יומיות 7/24 ,של כוננות, בקרה, ערנות, ויד על הדופק למניעת אסון.
הרב יוסף דב סולבייצ'יק ( 1903 – 1993) כותב במסתו "איש ההלכה":" היהדות מבקשת להפוך אותנו לאמנים יוצרים, שיצירתם הגדולה ביותר היא חייהם, ולשם כך נדרשים הרגלים של יומיום: שחרית, מנחה וערבית, האוכל שאנו אוכלים, צורת ההתנהגות שלנו בעבודה ובבית".
בחיי עבודתנו אנו נתונים לא אחת לשגרה של יום יום. אנו יכולים להיות מאושרים ושמחים, אם נעצים את התחדשותנו במתן משמעות של ממש, לעשייתנו. החיים האמיתיים הם בשגרת יומנו, בחירות שבשגרת ימינו.
הכהן העוסק בעבודת השגרה של תרומת הדשן, נושא תפילה שלא יכשל בעבודתו, אך גם תפילה להתחדשות בהחזקת השגרה, כמו בשירה של לאה גולדברג( 1911-1970 ):"תפילה": "למד את שפתותי ברכה ושיר הלל, בהתחדש זמנך עם בוקר ועם ליל, לבל יהיה יומי היום כתמול שלשום, לבל יהיה עלי יומי הרגל".
שורשי החירות שבשגרת אורח חיינו, המעצבים את דמותנו המוסרית והערכית כעם סגולה, מקורם כבר, באותן קריאות מכוננות ופותחות , המעניקות משמעות ושייכות של הוויתנו, לברית הייעוד, המעטרת את זהותנו כאומה. ברית הייעוד, הוא מושג שטבע הרב יוסף דב סולובייצ'יק במאמרו- "ובקשתם משם", שפורסם בשנות ה40 של המאה הקודמת וכך הוא כותב:"ברית הייעוד מאחדת אותנו בשאיפה למימוש חזון רוחני-אלוקי ".
הנה קריאת החירות שבשגרה, המתחברת לקודקס המוסרי והאתי שלנו, המעוגן והמפורט בדיני המוסר ונצרב בתודעתנו ובפרקטיקה הערכית, כבר בקבלת זהותנו הרוחנית והמוסרית כעם, במעמד הר סיני בעשרת הדברות ובדיברה הראשונה והפותחת: "אָנֹכִי ד' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים"( שמות, כ', ב').
כך גם בהמשך, במעמד קבלת ג"ן ( 53) מצוות, בפרשת משפטים במצווה הראשונה והפותחת: "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם, כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי, שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד; וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי, חִנָּם".
לבנת הבסיס והמוצא של הזיכרון ההיסטורי הקולקטיבי שלנו כעם, היא – עבדות מצרים.
בספרו של הווארד פאסט (1914-2003) – " אחי גיבורי התהילה" משנת תש"ח 1948, מסופר על סנטור רומאי שנשלח לארץ כדי לברר האם ראויה יהודה להיות בת ברית של רומי. הסנטור מבטא בתשובתו את הבוז והזלזול שהוא רוחש ליהודים על שיש להם חוקים תפלים וחסרי טעם כגון המצווה לשבות ביום השביעי ולשחרר עבדים אחר שש שנות עבדות, ובכלל, על מיעוט העבדים המצויים בה. מסקנתו של הסנטור הרומאי: היהודים בעצם הווייתם סכנה הם לרומא, שכן הם מערערים על עיקר העיקרים של תרבות המערב, על בית עבדים חפשי. אפילו הם מועטים אפילו הם מסתפקים בארצם הזעירה, חלילה לנו מהסיח דעתנו מסכנתם, צר העולם מהכיל את רומא ואת יהודה גם יחד" (מתוך: נחמה ליבוביץ 'עיונים בספר שמות, עמ' 13).
חג הפסח מוכר גם בשמו – חג החירות. הזיכרון הקולקטיבי ההיסטורי שלנו, נוכח בשולחן הסדר ,כאשר אנו מספרים בהגדה אודות האתוס, של היציאה מעבדות לחירות: "עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם, וַיּוֹצִיאֵנוּ ד' אֱלֹהֵינוּ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה".
הנה רש"י מציב לנו מראה, על הפער שבין חופש לבין חירות: "כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי, שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד; וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי, חִנָּם" – לַחָפְשִׁי, לחירות" .
כלומר, חופש איננו חירות. אתה יכול גם לצאת לחופשי, אך עדיין להיות משועבד ונטול חירות.
במילים אחרות, אתה יכול לצאת ממצרים לחופשי, אבל רק אם תוציא את מצרים מתוכך, נוכל אז לומר – יצאת לחירות.
הפילוסוף ישעיהו ברלין ( 1909-1997), הנחיל לנו שני סוגים של חירות. חירות שלילית וחירות חיובית. החרות השלילית היא "חרות מְ"; ואילו החרות החיובית קרובה לרעיון של ההגדרה ומיצוי עצמי, או היכולת לעשות בחירות משמעותיות – "החרות לְ " . חרות חיובית מתמקדת ברצונות של היחיד, המושפעות בין השאר מחינוך, סביבה ומרכיבים אישיים. כלומר, החירות השלילית היא למעשה חופש, והחירות החיובית היא למעשה החירות להגשמה עצמית.
"קָרֵב יוֹם" הוא הבית האחרון של הפיוט – "ובכן ויהי בחצי הלילה", המופיע בסוף ההגדה של פסח, שחיבר יניי ( או ינאי), פייטן ארצישראלי מהמאה השישית לספירה: "קָרֵב יוֹם, קָרֵב יוֹם, אֲשֶׁר הוּא לֹא יוֹם וְלֹא לַיְלָה… שׁוֹמְרִים הַפְקֵד, הַפְקֵד לְעִירְךָ, כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלַּיְלָה… תָּאִיר כְּאוֹר יוֹם חֶשְׁכַת לַיְלָה".
הנה כי כן, כאשר נסב בעוד יומיים סביב שולחן הסדר, נכוון מבטנו וליבנו לעברו של הכיסא הריק של החטופים , שנמקים כבר 562 ימים, במציאות של – "לֹא יוֹם וְלֹא לַיְלָה", במעמקי מנהרות המאפליה של החמאס העמלקי. נעמוד ונישא את קריאת החירות שבפיוט, לשובם הביתה של כל החטופים – "תָּאִיר כְּאוֹר יוֹם חֶשְׁכַת לַיְלָה".
אנו מלווים בהתרגשות את החטופות והחטופים שחזרו , שאמנם יצאו לחופשי, אבל האתגר העומד בפניהם הוא – היציאה לחירות. אנו מחבקים אותם ונושאים תפילה, לאותה חירות שבשגרת חייהם.
בעת אמירת הפיוט, נעמוד ונישא תפילה, לאותה חירות שבשגרה, שאנו כה מייחלים לה , כפי שהיא משתקפת בפיוט של יניי : "שׁוֹמְרִים הַפְקֵד, הַפְקֵד לְעִירְךָ, כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלַּיְלָה"
פסח השנה, קורא לנו את קריאת – החירות שבשגרה, בהארת חירות המוסר, הערכים והמידות, חירות המחשבה, ואת חירות השיג והשיח בתוכנו.
החירות מתווה לנו את אתגר נתיב השינוי – מעבדות לחירות, מפירוד לאחדות, מהתרחקות להתקרבות, מאטימות להקשבה, מחשיכה לאורה.
כך קריאת החירות שבשגרה, בחג הפסח השנה, תעניק משמעות לקריאה בהגדה: "בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם".
שבת שלום וחג פסח של אחדות וחירות
כותב: ד"ר זאב פרידמן מנכ"ל עמותת מלבב
