"הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט" (ח.נ. ביאליק, בעיר ההרגה, פרעות קישינב 1903).
"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ" (דברים, כה').
אנו מייחלים למיטוט שלטון החמאס, ומתפללים בתקווה להשבתם של החטופות והחטופים לחיק משפחותיהם והחזרת המפונים לבתיהם.
ישראל במלחמה – 336 ימים.
בבוקרו של השבעה באוקטובר, ביום שמחת תורה בכב' בתשרי, התעוררנו בטלטלה עזה למציאות הזויה- אין מדינה אין משילות. באבחת חרבות ברזל, קרסה לה חומת הביטחון, ההגנה, ההרתעה וההתרעה במדינתנו. מאז ועד היום, אנו דורשים הקמתה של ועדת חקירה ממלכתית, שתחקור ללא משוא פנים את המנהיגות המדינית והצבאית, שלקו בעיוורון קולסלי, בקיבעון מחשבתי וביוהרה, ושכשלו במשילותם ובתפקידם, כמבוגר אחראי לקדושת החיים.
הזעקה מהדהדת ותובעת – מבוגר אחראי, אייכה ?
הנה משה בפרשתנו, עוסק בפרשת הָעֶגְלָה הָעֲרוּפָה ונושא את נאום – המבוגר האחראי, ומניח את תשתיות היסוד, להתנהלות המנהיגות השלטונית אל מול הערך הנעלה- קדושת החיים.
כך מתארת זאת פרשתנו: "כִּי יִמָּצֵא חָלָל …נֹפֵל, בַּשָּׂדֶה, לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ… וְכֹל זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא, הַקְּרֹבִים אֶל הֶחָלָל יִרְחֲצוּ אֶת יְדֵיהֶם, עַל הָעֶגְלָה הָעֲרוּפָה בַנָּחַל. וְעָנוּ וְאָמְרוּ: יָדֵינוּ, לֹא שפכה (שָׁפְכוּ) אֶת הַדָּם הַזֶּה ".( דברים, כא',א'-ט').
באירוע הָעֶגְלָה הָעֲרוּפָה – התמוטטה תשתית הביטחון, ההגנה, ההרתעה והתרעה של אותה העיר – המחדל גדול.
האם מנהיגי אותה עיר, אשמים במה שקרה בעירם ?
גם אם יימצא בהמשך שהם אינם נושאים באשמה, הרי הם כן נושאים באחריות מרגע התגלות האירוע. במילים אחרות, אפשר לומר שיתכן שהם לא אשמים במובן הפלילי ולא בטוח שיוגש נגדם כתב אישום, אבל הם כן נושאים באחריות מוסרית ציבורית שמצופה מהם כמנהיגים. עליהם להתפטר מתפקידם. כיון שאירוע כה חריג התרחש במשמרת שלהם .
הנה מאמר מרתק של ינאי ד' לוין ( מקור ראשון, ג' אלול תשע"א) המצטט מתוך מאמרה של הסופרת שולמית הראבן:" אשמה ואחריות", שופך אור על – האחריות של המבוגר האחראי לקדושת החיים, ומציג בהקשר לכך את מחקריו של הפסיכולוג השוויצרי הצרפתי ז'אן פיאז'ה (1896 – 1980). פיאז'ה שעסק בפסיכולוגיה ההתפתחותית ובפסיכולוגיה קוגניטיבית, פיתח את שיטת הניסוי בפסיכולוגיה, הנשענת על הצגת חידות לאנשים ובמיוחד לילדים וניתוח הסיבות לשגיאות בתשובותיהם.
בהקשר לסוגיית האשמה והאחריות, הציג פיאז'ה 2 סיפורים, לילדים בגילאים שונים.
הסיפור הראשון, מספר על ילד שנשאר לבדו בבית וחשק בריבה. הילד מטפס במטבח למדף הגבוה שם מונחת צנצנת הריבה ותוך כדי כך נשמטת הצנצנת מידיו ונשברת .
הסיפור השני ,מספר על ילד שהתבקש על ידי אימו להעביר ערימה של 20 צלחות מחדר לחדר. בדרכו נתקל במכשול, הוא נפל וכל 20 הצלחות נשברו.
פיאז'ה שאל את הילדים בגילאים השונים, מי יותר אשם ומי נושא יותר באחריות, בסיפור הראשון או בסיפור השני? פיאז'ה מצא במחקריו שהילדים הקטנים יותר, נטו למצוא האשם בילד שבסיפור הראשון, ואילו הילדים הגדולים יותר ככל שגדלו להיות מבוגר אחראי, ידעו כבר להבחין בין אשמה לבין אחריות ונטו להטיל האחריות דווקא על האימא בסיפור השני ולא על הילד.
בסיפור השני של פיאז'ה, היה קל מאד לגלגל האשמה על הילד ולא על האימא כמבוגרת אחראית, שטעתה בשיקול הדעת ובהחלטותיה, בהטילה המשימה על הילד. קל מאד לאימא המצופה ממנה לנהוג באופן מניעתי כמבוגרת אחראית, לא להכיר בדיעבד באחריותה ולגלגל האחריות לאחר ולזוטר ממנה בהיררכיה.
אך דומה שפרשת הָעֶגְלָה הָעֲרוּפָה כבר מתחילה מבראשית, שם קבלנו לראשונה שיעור אודות המבוגר האחראי. כולנו התוודענו להתנהגותו של יעקב אבינו באירוע הרמייה של אביו יצחק, בהשיגו את הבכורה בדרכים לא ישרות. כך גם בנו יוסף, נהג ביוהרה והתנשאות אל מול אחיו בסיפור חלומותיו, שהעצימו את הקנאה והשנאה של אחיו בו ושהביאם לרעיון, לרצוח אותו שהומר לבסוף בזריקתו לבור ולאחריו במכירתו לסוחרים המדיינים, שהביאו אותו למצרים וכל התלאות שעבר שם. במשך 20 שנה יעקב האבא מייחל לסימן חיים מבנו יוסף הנעדר – האם הוא חי?.
גם כשהבנים מספרים לאביהם יעקב: "וַיַּגִּדוּ לוֹ לֵאמֹר עוֹד יוֹסֵף חַי וְכִי הוּא מֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם וַיָּפָג לִבּוֹ כִּי לֹא הֶאֱמִין לָהֶם". יעקב עדיין לא מאמין ולוקה בתסמונת כה נוכחת היום – תסמונת הלב השבור. בדיוק כאן, נכנסת לתמונה- העגלה הערופה. יוסף בהיותו משנה למלך במצרים ולאחר שהתוודע לאחיו, שולח עם אחיו עגלות לאביו יעקב בארץ ישראל: "וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו אֵת כָּל דִּבְרֵי יוֹסֵף אֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵהֶם וַיַּרְא אֶת הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח יוֹסֵף לָשֵׂאת אֹתוֹ וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם" ( בראשית, מה', כז').
מה המיוחד בעגלות ? מפרש רש"י: "סימן מסר להם(יוסף) במה היה עוסק כשפירש ממנו(מיום העדרו מאבא יעקב) בפרשת עגלה ערופה. זהו שנאמר – וַיַּרְא אֶת הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח יוֹסֵף ולא נאמר אשר שלח פרעה". אכן הלימוד האחרון של יעקב עם בנו יוסף טרם ההיעדרות לעשרים שנה, עסק בפרשת עגלה ערופה, שהיוותה אות וסימן שאכן יוסף חי.
דומה שאין מקרה הוא, שהעגלה הערופה בסיפור הבראשיתי מתכתבת בדיוק עם סוגיית – המבוגר האחראי ומאירה את סוגיית לקיחת האחריות של יעקב להתנהלותו בפרשת הרמייה במכירת הבכורה וכך גם לקיחת האחריות של יוסף בפרשת חלומות היוהרה והעצמת הקנאה והשנאה של האחים. הנה כי כן, יעקב וגם יוסף, שניהם מנהיגים בעם ישראל, מרכינים ראשם וקוראים בהכנעה – אני אחראי.
ובחזרה לנאומו של משה בפרשתנו, המורה לנו מורשה כיצד על המנהיג המבוגר האחראי לפעול, כאשר מידע חריג מונח לפניו. הנה כי כן, עליו להתייחס ברצינות יתירה ובחומרה למידע המגיע אליו. עליו לדרוש ולחקור היטב את המידע החריג: "וְהֻגַּד לְךָ, וְשָׁמָעְתָּ; וְדָרַשְׁתָּ הֵיטֵב וְהִנֵּה אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר, נֶעֶשְׂתָה הַתּוֹעֵבָה הַזֹּאת בְּיִשְׂרָאֵל" (דברים, יז' ,ד').
כך משה בנאומו בפרשתנו גם פונה למלך המנהיג שאמור להיות מבוגר אחראי, להשיל את גלימת ההיבריס והיהירות במשילותו:"לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו" (דברים, יז',כ')
משה מכוון בנאומו בפרשתנו, לשופט ולשוטר הפנימי של אותה מנהיגות שאמורה לשמש כמבוגר אחראי: "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים, תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ".
כך מסביר זאת השל"ה הקדוש ( על שם ספרו- שני לוחות הברית – הרב ישעיהו הלוי הורוביץ 1558-1630) בפירושו לפרשתנו:"בכאן יש רמז מוסר להא דתנן בספר יצירה, שבעה שערים הם בנפש, שתי עיניים, שתי אזניים, והפה ושני נקבי האף…ועל אלו השערים ישים האדם לעצמו שופטים ושוטרים, כלומר, שישפוט את עצמו תמיד" ( שופטים, דרך חיים א').
כך גם הארתו של הרמח"ל ( רבי משה חיים לוצאטו- 1707-1746 ): " ואין טוב לאדם אלא שיבקש לו חברים תמימים, שיאירו עיניו במה שהוא עיוור בו ויוכיחוהו באהבתם ונמצאו מצילים אותו מכל רע, כי מה שאין האדם יכול לראות, לפי שאינו רואה חובה לעצמו, הם יראו ויבינו ויזהירוהו ונשמר".
זאת קריאתם של השל"ה הקדוש והרמח"ל למנהיגות, שמצופה ממנה לנהוג באחריות מא' ועד ת', בעוז ובענווה – השילו מעצמכם את גלימת ההיבריס והיוהרה, התייעצו והקשיבו גם לזוטרים שבמדרג השלטוני. קדשו את הספק. אל תהיו כה נחרצים ובטוחים בעצמכם. התנהגו כמבוגר אחראי כשומר שלא ינום ולא ישן, להגנה על קדושת החיים. הציבו בתוככם ובתודעתכם – שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים, כדי למנוע אסון.
הנה כי כן, נאום המבוגר האחראי לקדושת החיים של משה בפרשתנו, מתחבר לנבואתו של הנביא ישעיהו בהפטרה לפרשתנו, ושניהם מתחברים לטלטלה הפוקדת אותנו בימים אלו במדינתנו האחת והיחידה, שעליה חלמנו אלפיים שנה. כך זועק הנביא ישעיהו בהפטרה לפרשתנו: "הִתְעוֹרְרִי הִתְעוֹרְרִי, קוּמִי יְרוּשָׁלִַם, אֲשֶׁר שָׁתִית מִיַּד ד', אֶת כּוֹס חֲמָתוֹ; אֶת קֻבַּעַת כּוֹס הַתַּרְעֵלָה, שָׁתִית מָצִית. אֵין מְנַהֵל לָהּ". קריאת ההשכמה למבוגר האחראי לקדושת החיים, היא כדי למנוע את – "יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה".
בפרוס עלינו חודש אלול – חודש הרחמים והסליחות, חודש התשובה והפיוס שבין אדם לאלוקיו ובין אדם לחברו. חודש של חשבון נפש, ושל לקיחת אחריות על כשלים וטעויות. על פי מתווה התשובה שלימד אותנו הרמב"ם בהלכות תשובה פרק ב' הלכה ב' : עזיבת החטא, הכרה בחטא, וידוי וקבלה לעתיד.
הנה נשמעת קריאת התעוררות בחודש אלול המופנית למנהיגות, שאמורה לשמש כמבוגר אחראי– מנהיגים התעוררו! רק בידיכם האחריות לשמירתה ולביצורה של- קדושת החיים.
אבל משה בנאומו בפרשתנו קורא לא רק למנהיגינו, אלא גם לכולנו על דעותינו ,השקפותינו ושייכותינו, לנהוג בתוכנו כמבוגר אחראי, בהדגישו פעמיים – "צֶדֶק צֶדֶק, תִּרְדֹּף", על מנת שכל צד על גבי הרצף בזירת ההתגוששות, לפחות יגלה אמפתיה ויכיל את הצדק של הצד היריב.
מדוע? כי זאת דרישה קיומית בנאומו של משה, כי רק ביחד ננצח – "לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ".
כי אין לנו ארץ אחרת.
דומה שגם הנביא ישעיהו בהפטרתנו, כאילו נוכח בימינו אלו בהוויית חיינו וקורא למנהיגות, מימין ומשמאל, אנא גלו אמפתיה זה לצד זה – "אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא, מְנַחֶמְכֶם" .
מדוע פעמיים אָנֹכִי?
כי במילה מְנַחֶמְכֶם, יש ביטוי של אמפתיה. מצופה ממנהיגות של כל צד שתאמר לשנייה – אָנֹכִי ותגלה סוג של אמפתיה ליריבתה. אבל זה יקרה כדברי הנביא ישעיהו, רק ביצירת מרחב הידברות משותף, שמנהיגות הצדדים היריבים רואה עין בעין עם כל הקושי, את האיום והסכנה המרחפים על המפעל הציוני והבית הלאומי, כדברי הנביא – " כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ".
כך נביא הנחמה ישעיהו, מותיר אותנו בסיום ההפטרה, בקורטוב של אופטימיות, אתגר ותקווה: "מַה נָּאווּ עַל הֶהָרִים רַגְלֵי מְבַשֵּׂר, מַשְׁמִיעַ שָׁלוֹם מְבַשֵּׂר טוֹב מַשְׁמִיעַ יְשׁוּעָה".
כולנו מצפים לבשורות טובות.
רק באמונה, בתקווה וביחד – ננצח
כותב: ד"ר זאב פרידמן, מנכ"ל עמותת מלבב
