פרשת מטות מסעי – "וַיִּסְעוּ, מֵחֲרָדָה; וַיַּחֲנוּ, בְּמַקְהֵלֹת" – כן למקְהֵלֹת ולא לחֲרָדָה

תסמונת חֲרָדָה (Anxiety) מוגדרת כתגובת פחד עוצמתית המבוססת על ציפייה למפגש עם איום עתידי" (מקור: אתר בטיפולנט- פורטל לשירותים פסיכולוגיים בישראל).

כך גם תיאוריית החרדה הקולקטיבית, מתארת  אנשים החווים איום קיומי על עתידם שמעורר בהם תחושה של חרדה קולקטיבית. תחושה המביאה לכדי פעולה פרו חברתית או אנטי חברתית  (Wohl et al., 2010).

הנה הגענו בפרשתנו לאקורד הסיום, של  המסע המדברי של  בני ישראל – מגלות לגאולה,  מעבדות לחירות ומגורל לייעוד. מסע שהחל בשעבוד מצרים, דרך נתיב מפרך ומאתגר על פני  42   מסעות  במדבר ועד לקו הסיום, על סף הכניסה לארץ ישראל. 14 מהמסעות  היו כולם בשנה הראשונה למסע ו-8 מהם  היו בשנה האחרונה למסע. כך ש-20 מסעות התרחשו במשך 38 שנים.

כך מתארת זאת פרשתנו:"אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְצִבְאֹתָם: בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן. וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם, לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ד'; וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם, לְמוֹצָאֵיהֶם"(במדבר,לג',א')

הנה לנגד עינינו הבוחנות  את נתיב 42 תחנות המסעות , מזדקרות להן שתי תחנות מסע הסמוכות זו לזו  –חֲרָדָה  ומַקְהֵלֹת.

דומה  שאנו נחשפים  בתחנת המסע הקרויה – חֲרָדָה ,  לסוג של תסמונת  חרדה:"וַיִּסְעוּ, מֵהַר-שָׁפֶר; וַיַּחֲנוּ, בַּחֲרָדָה. וַיִּסְעוּ, מֵחֲרָדָה; וַיַּחֲנוּ, בְּמַקְהֵלֹת " ( במדבר, לג', כד'-כה').

תסמונת חֲרָדָה בתנאי המסע הארוך והמייגע, איננה מעלה פליאה, היא כאותה תסמונת היהודי הנודד המוכרת לנו בגלויות עמנו אלפי שנים. לא פלא שיש בה – לווית חֲרָדָה, במציאות של מסע מדברי בתנאי אי וודאות ואי היכרות מקרוב עם מקום היעד – ארץ ישראל, כשלאורך כל המסע מצופה מהעם – דור ב' לאחר חטא המרגלים, לממש את הייעוד הנשגב של גאולת המשילות בארץ המובטחת, שלה קוראת פרשתנו:"וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ, כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ "(במדבר, לג', נג').

הנה כי כן, אי הוודאות ואי הידיעה ליעדי התחנות הבאות במסע המדברי, בואכה לתחנת הייעוד הסופי – ארץ ישראל, עלולה לייצר מציאות של חֲרָדָה במסע המדברי של שמים עוטי ערפל. כפי שלימדנו רבי עובדיה סְפוֹרְנוֹ (1475-1550 ) שבנוסף ללימוד תורה למד גם לימודים כלליים ובכללם פילוסופיה, מתמטיקה, בלשנות ורפואה וכך פירש:" עניין המסע שהיה לצאת ממקום אל מקום בלי הקדמת ידיעה, שהיה זה קשה מאוד".

אבל, מיד לאחר התחנה –חֲרָדָה, באה התחנה-מַקְהֵלֹת .

האם קיימת זיקה בין שתי תחנות מסע אלו?

דומה שכן,  ההגעה לתחנת- מַקְהֵלֹת, היא תשובת המשקל לטיפול בהפחתת –תסמונת החֲרָדָה.

המסע על פני גשר מדברי צר מאד שקורא – העיקר לא לפחד, שמתוח בין – גלות מצרים, לבין גאולת ארץ ישראל. אם תחנת – חֲרָדָה, מאפיינת מציאות של גלות, של היהודי הנודד, הרי תחנת–  מַקְהֵלֹת, מאפיינת מציאות של- גאולה, של ריבונות בארץ ישראל, של עם חופשי בארצו, של יציבות ולא של ארעיות או נדידה. מַקְהֵלֹת מאירה באור יקרות את החירות והעצמאות, שיש בהן ממד של חוסן קהילתי ולכידות קהילתית, של מַקְהֵלֹת , שרק ביחד – בערבות הדדית , בסולידריות, באחווה וברעות, נוכל לעמוד באתגר של –גאולת המשילות שקוראת פרשתנו– "וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ".

נשיא ארה"ב ג'ון ביידן בביקורו האחרון בישראל, ציטט דברים שאמרה לו ראש הממשלה גולדה מאיר( 1898-1978), עת ביקר לראשונה בארץ כסנאטור  צעיר לפני מלחמת יום הכיפורים וכך אמר: "לעולם לא אשכח את השיחה איתה במשרד, בנוכחות העוזר שלה, בחור בשם רבין. דיברנו על מלחמת ששת הימים. גולדה מאיר  אמרה –  סנאטור, אל תיראה כל כך עצוב, אל תדאג, ליהודים יש נשק סודי. שאלתי את גולדה מהו הנשק הסודי? חשבתי שהיא תגיד לי משהו על תוכנית גרעינית , אבל גולדה הסתכלה ישר ואמרה-  אין לנו לאן ללכת, כי אין לנו ארץ אחרת .

אִמְרָה מכוננת זו של גולדה מאיר, משתקפת  במקרה של שניים וחצי השבטים , ראובן גד וחצי המנשה, שעומד במרכזה של פרשתנו.

כך כתב אהוד מנור (1941-2005)  בשירו: "אֵין לִי אֶרֶץ אַחֶרֶת עַד שֶתְחַדֵש יָמֶיהָ עַד שֶתִפְקַח אֶת עֵינֶיהָ". הנשק הסודי–  כי אין לנו אֶרֶץ אַחֶרֶת ,המשתקף במקרה של שניים וחצי השבטים בפרשתנו, הוא טרילוגיה טרגית בשלוש מערכות, המתנהלת לה – במדרון חלקלק.

המערכה הראשונה מתרחשת בפרשתנו, בדיאלוג ובמשא ומתן שמתנהל בין משה לבין ראשי שבטים אלו:" וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה. וְלָמָּה תנואון [תְנִיאוּן] אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעֲבֹר אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם ד' … וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה אִם תַּעֲשׂוּן אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אִם תֵּחָלְצוּ לִפְנֵי  ד' לַמִּלְחָמָה. וְעָבַר לָכֶם כָּל חָלוּץ אֶת הַיַּרְדֵּן לִפְנֵי ד' עַד הוֹרִישׁוֹ אֶת אֹיְבָיו מִפָּנָיו… וַיַּעֲנוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן לֵאמֹר אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר ד' אֶל עֲבָדֶיךָ כֵּן נַעֲשֶׂה. נַחְנוּ נַעֲבֹר חֲלוּצִים לִפְנֵי ד' אֶרֶץ כְּנָעַן וְאִתָּנוּ אֲחֻזַּת נַחֲלָתֵנוּ מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן"( במדבר, לב', ו'-לג').

המערכה השנייה מתרחשת בספר יהושע לאחר כיבוש הארץ:"וַיָּשֻׁבוּ וַיֵּלְכוּ בְּנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד וַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה מֵאֵת בְּנֵי יִשְרָאֵל מִשִּׁלה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנָעַן, לָלֶכֶת אֶל אֶרֶץ הַגִּלְעָד אֶל אֶרֶץ אֲחֻזָּתָם… וַיִּבְנוּ בְנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי  גָד וַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה שָׁם, מִזְבֵּחַ עַל הַיַּרְדֵּן, מִזְבֵּחַ גָּדול לְמַרְאֶה( יהושע ,ב')

המערכה השלישית מתרחשת בספר דברי הימים , בהגליית שבטים אלו על ידי פול ותגלת פלנסר ( פלאסר) מלכי אשור, בגלות הראשונה:" וַיָּעַר אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶת רוּחַ פּוּל מֶלֶךְ אַשּׁוּר, וְאֶת רוּחַ תִּלְּגַת פִּלְנֶסֶר מֶלֶךְ אַשּׁוּר, וַיַּגְלֵם לָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי, וְלַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה; וַיְבִיאֵם לַחְלַח וְחָבוֹר וְהָרָא, וּנְהַר גּוֹזָן, עַד, הַיּוֹם הַזֶּה" (דברי הימים א' פרק ה', כו').

לאנטון פאבלוביץ' צ'כוב ( 1860-1904 ) סופר ומחזאי רוסי, מיוחסת  האמרה: "אקדח שמופיע במערכה הראשונה חייב לירות במערכה השלישית".

ר' מרדכי יוסף ליינר מאיזביצא ( 1800-1854)בספרו " מי השילוח" מאיר את עינינו לשתי תחנות המסע הסמוכות זו לזו – חֲרָדָה המאפיינת גלות, ומַקְהֵלֹת המאפיינת גאולה:"וַיִּסְעוּ, מֵהַר-שָׁפֶר; וַיַּחֲנוּ, בַּחֲרָדָה– אדם המסופק היאך רצון ד' נוטה וטוב לו- וַיַּחֲנוּ, בַּחֲרָדָה. להיכנע לחרדה, להחליט ולהיות- " שב ואל תעשה", אך "וַיִּסְעוּ, מֵחֲרָדָה; וַיַּחֲנוּ, בְּמַקְהֵלֹת"- בעת שהשם יתברך יחפוץ לקבץ אותנו, אז יתן תקיפות בלבם שלא יחרדו". הנה כי כן, תחנת המסע –מַקְהֵלֹת, היא זאת שתביא את עם ישראל ללכידות קהילתית ולחוסן קהילתי , כמו במעמד הר סיני- " וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר " (שמות ,יט, א־ב). מפרש רש"י( 1040-1105 ): "ויחן שם ישראל, כאיש אחד בלב אחד, אבל שאר כל החניות בתרעומת ובמחלוקת".

כך מתכתבים דבריו של ר' מרדכי יוסף ליינר מאיזביצא, עם דברי הפילוסוף הדני ,סרן קירקגור    1813 – 1855 : "מצוקה היא סחרחורת הנובעת מן החרות".

כלומר, לתחנת המסע –מַקְהֵלֹת, נועד תפקיד חשוב, לתעל את החירות לחוסן ועמידות ולא לחֲרָדָה שיש בה מצוקה של סחרחורת.

תיאוריית החוסן   כוללת  שני ממדים עיקריים, חוסן אישי וחוסן קהילתי.  חוסן אישי מתאר את היכולת לשמירת היציבות, בתפקוד  הרגשי, החברתי והמשפחתי, אל מול דרישות המציאות המשתנה והיכולת לשאת אי ודאות. חוסן קהילתי מתאר את היכולת של קהילה לעמוד ולצאת ממצב משבר. (Vernberg et al., 2008) (Eshel & Kimhi, 2016)).

כך נפגוש את החוסן האישי והקהילתי באפילוג  לפרשתנו והחותם את  ספר במדבר, בדמותן של בנות צלופחד: "וְכָל-בַּת יֹרֶשֶׁת נַחֲלָה, מִמַּטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְאֶחָד מִמִּשְׁפַּחַת מַטֵּה אָבִיהָ, תִּהְיֶה לְאִשָּׁה:  לְמַעַן, יִירְשׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אִישׁ, נַחֲלַת אֲבֹתָיו… כַּאֲשֶׁר צִוָּה ד', אֶת-מֹשֶׁה, כֵּן עָשׂוּ, בְּנוֹת צְלָפְחָד.   וַתִּהְיֶינָה מַחְלָה תִרְצָה, וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְנֹעָה בְּנוֹת צְלָפְחָד:  לִבְנֵי דֹדֵיהֶן, לְנָשִׁים. מִמִּשְׁפְּחֹת בְּנֵי-מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף, הָיוּ לְנָשִׁים; וַתְּהִי, נַחֲלָתָן, עַל-מַטֵּה, מִשְׁפַּחַת אֲבִיהֶן. " (במדבר, לו',ח'-יב' ).

דומה שלא במקרה, נבחרו בנות צלופחד לחתום את ברכת – חזק חזק ונתחזק בסיומו של ספר במדבר. טבועה כאן כוונת מכוון שיש בו מסר – מעשה נשות ישראל , סימן דווקא לבנים ולגברים, בימים ההם – בזמן הזה.

בנות צלופחד הן הדוגמא המובהקת, כיצד על תחנת הגאולה  – ַמקְהֵלֹת, לטפל בתחנת הגלות – חֲרָדָה.

על הפסוק בישעיהו, לג', ו': "וְהָיָה אֱמוּנַת עִתֶּיךָ חֹסֶן יְשׁוּעֹת חָכְמַת וָדָעַת יִרְאַת יְהוָה הִיא אוֹצָרוֹ " , דרשו רבותינו על ששה סדרי המשנה: חוסן- " זה סדר נשים"( שבת, לא', א'). "בזכות נשים צדקניות שהיו באותו הדור, נגאלו ישראל ממצרים"( מסכת סוטה, י'א, עמ' ב').

כך  בנות צלופחד, שלוחמות בממסד בראשות משה ותובעות זכויות ירושה של נחלת אביהם. משה רבנו אינו יודע מה לפסוק, והקב"ה מתערב ואומר למשה: כן דוברות בנות צלופחד – הן צודקות בדרישתן. הן אותן הנשים שיצרו תקדים היסטורי והלכתי, בהתעקשותן ונחישותן, למימוש זכותן לרשת נחלת אביהן בארץ ישראל.  הן הנשים המייצגות נאמנה את –ַבמקְהֵלֹת,  המנהיגות, פורצות הדרך  שבמבחני מסע המדבר, הניפו את דגל החוסן הקהילתי- במקְהֵלֹת: ״ניתנה ראש לארץ ישראל״, בניגוד תהומי לגברים, שבמשבר קברות התאווה  "השומים והבצלים" ובסיפור המרגלים, אותם הגברים חלושי החוסן, שהניפו את דגל החידלון של תחנת חֲרָדָה:״ וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה ״( במדבר,יד',ד'), ולעומתן, הנשים המסרבות להשתתף בחטא העגל ובחטא המרגלים ומניפות את דגל-ַבמקְהֵלֹת, של הלכידות הקהילתית , זקיפות הקומה ,החוסן האמוני, הגאווה היהודית והציונית.

בנות צלופחד הנושאות את דגל במקְהֵלֹת, הן צאצאיות של יוסף:" וַתִּהְיֶינָה מַחְלָה תִרְצָה, וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְנֹעָה בְּנוֹת צְלָפְחָד:  לִבְנֵי דֹדֵיהֶן, לְנָשִׁים. מִמִּשְׁפְּחֹת בְּנֵי-מְנַשֶּׁה בֶן-יוֹסֵף".

חוט של מקְהֵלֹת משוך מבנות צלופחד לסבא רבא שלהן – יוסף .

כך למדנו מיוסף המנהל את מצב החירום במצרים , בהבנת החשיבות של–דגל מקְהֵלֹת – הלכידות הקהילתית, על מנת למנוע –חֲרָדָה, במציאות של מסע הגירה ממקום למקום:״ וְאֶת הָעָם הֶעֱבִיר אֹתוֹ, לֶעָרִים: מִקְצֵה גְבוּל מִצְרַיִם, וְעַד קָצֵהוּ" (בראשית,  מז', כא' ). מפרש הנצי"ב (  1816-1893 ) בעל ״העמק דבר״: העביר (יוסף) לערים. שלא העביר יחיד יחיד למקומות מפוזרים, אלא כל עיר לעיר אחת, כדי שלא יאבדו חברתם״.  דומה שהרצל חוזה המדינה, הושפע אף הוא מיוסף במצרים ומבנות צלופחד בפרשתנו. ביומנו ובספרו״ מדינת היהודים״ 8.6.1895 הוא כותב בשבח –מקְהֵלֹת: ״אנשינו חבורות חבורות יצאו, למשפחותיהם ולילדיהם״. יוסף, בנות צלופחד והרצל, הבינו את חשיבות מקְהֵלֹת – הלכידות הקהילתית ,הערבות ההדדית, האחדות והסולידריות, כחיסון משמעותי בעמידות ובהתמודדות עם קשיים של משבר וסערות שנכפים על אנשים וקהילות, במצבי הגירה כפויים.

בנות צלופחד באקורד הסיום לפרשתנו ולספר במדבר ,תובעות ממשה , נחלה בארץ ישראל, ומציגות לנו את המשמעות האמיתית של תחנת –מקְהֵלֹת , שמייצגת את מהות החירות והגאולה בארץ ישראל, כפי שמתארת זאת פרשתנו:" וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ, כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ"( במדבר, לג', נג').

על גשר האמונה, התקווה והחוסן, ניצבות בנות צלופחד ולא שניים וחצי השבטים, וקוראות לכולנו היום בימים סוערים וגועשים במדינתו – כן למקְהֵלֹת ולא לחֲרָדָה , כי אין לנו ארץ אחרת.

חזק חזק ונתחזק   שבת שלום   וחודש מבורך 

כותב: ד"ר זאב פרידמן, מנכ"ל עמותת מלב"ב