הבאר הבראשיתית המתארת לנו בפירוט רב, לאורך פסוקים רבים את יצירתו של האדם בבריאתה, נוכחת בפרשתנו- "וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת בְּאֵרֹת הַמַּיִם, אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו."
הבאר כשמה כן היא– מבארת לנו את האירוע שבו היא נוכחת ומהווה מוקד מרכזי בו.
הבאר היא מדיום מכונן בספר בראשית ודורשת מעמנו התבוננות מעמיקה למאפייניה ומשמעויותיה השונים.
דומה שאת הבאר הבראשיתית בראו כנייר לקמוס, לסוג של אבחון ומבחן.
באר מבחן החוסן בפרשתנו ,מייצגת את הסכסוך המתואר בפרשתנו, שבין יצחק אבינו לבין הפלישתים :"וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא, וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים; וַיְבָרְכֵהוּ, ד'. וַיִּגְדַּל, הָאִישׁ; וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְגָדֵל, עַד כִּי-גָדַל מְאֹד. וַיְהִי-לוֹ מִקְנֵה-צֹאן וּמִקְנֵה בָקָר, וַעֲבֻדָּה רַבָּה, וַיְקַנְאוּ אֹתוֹ, פְּלִשְׁתִּים."
יסוד סכסוך הבארות – מקורו בקנאה.
כך הנצי"ב מוולוז'ין ( נפתלי צבי יהודה ברלין 1816-1893) בספרו העמק דבר כותב: " שדרים בגרר עיר המלוכה. ומסתמא היו גם בהם עשירים כדרך בני עיר המלוכה- ועשיר מתקנא בעשיר וביחוד אם הוא יהודי."
כך גם בבאור הגר"א (הגאון רבנו אליהו מווילנה 1720- 1797 )לחבקוק פרק ג' – " וְיֵרְדְּ מִיַּעֲקֹב וְהֶאֱבִיד שָׂרִיד מֵעִיר "( במדבר, כג', יט)- אלו פלישתים שכל בקשתם למנוע שלטון וממלכה מישראל."
הבאר בפרשתנו היא מוקד לסכסוך מתמשך בין הפלישתים ובין יצחק וכל מי שנמנה איתו.
יצחק נקלע לסיטואציה קשה ,רוויה בקנאה ובאנטישמיות אקטיבית, ששוללת את קיומו כממשיך דרכו של אביו אברהם העברי. מתפתחת שנאה שמלווה באלימות שפוגעת בבארות שאוגרות מים -שהם צורך קיומי וחיוני. מתנהלת סאגה של אירועי טרור וגרימת נזק בסתימת הבארות.
יצחק מתגלה כאיש אמוני מתמיד, מבחינתו הבאר היא מטפורה לחוסן אמוני ולאומי.
במציאות כזאת ,לא מוותרים .
ההתמדה האמונית היא התשובה לפלישתים בקיום בארות מים פעילות. הפלישתים סותמים בשנאתם את הבאר ויצחק משיב להם בהתמדה תשובה אמונית לאומית וציונית, בחפירת באר חדשה.
על כך כבר טבע צ'רצ'יל את המשפט האלמותי:" אין הטיפה חוצבת בכוח עוצמתה, אלא בכוח התמדתה".
כך מתפתח ומתעצם לו סכסוך הבארות בפרשתנו: " וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת-בְּאֵרֹת הַמַּיִם, אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו, וַיְסַתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים".
אך יצחק מלמדנו שיעור באיתנות וחוסן אמוני ונפשי- הוא איננו מוותר: " וַיַּחְפְּרוּ עַבְדֵי-יִצְחָק, בַּנָּחַל; וַיִּמְצְאוּ-שָׁם-בְּאֵר, מַיִם חַיִּים".
כך הסכסוך על המים עולה מדרגה :" וַיָּרִיבוּ רֹעֵי גְרָר, עִם-רֹעֵי יִצְחָק לֵאמֹר–לָנוּ הַמָּיִם; וַיִּקְרָא שֵׁם-הַבְּאֵר עֵשֶׂק, כִּי הִתְעַשְּׂקוּ עִמּוֹ."
אך יצחק לא מוותר ולא מתייאש : "וַיַּחְפְּרוּ בְּאֵר אַחֶרֶת, וַיָּרִיבוּ גַּם-עָלֶיהָ; וַיִּקְרָא שְׁמָהּ, שִׂטְנָה. וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם, וַיַּחְפֹּר בְּאֵר אַחֶרֶת, וְלֹא רָבוּ, עָלֶיהָ; וַיִּקְרָא שְׁמָהּ, רְחֹבוֹת, וַיֹּאמֶר כִּי-עַתָּה הִרְחִיב ד' לָנוּ, וּפָרִינוּ בָאָרֶץ. וַיַּעַל מִשָּׁם, בְּאֵר שָׁבַע. וַיְהִי בַּיּוֹם הַהוּא, וַיָּבֹאוּ עַבְדֵי יִצְחָק, וַיַּגִּדוּ לוֹ, עַל-אֹדוֹת הַבְּאֵר אֲשֶׁר חָפָרוּ; וַיֹּאמְרוּ לוֹ, מָצָאנוּ מָיִם. וַיִּקְרָא אֹתָהּ, שִׁבְעָה; עַל-כֵּן שֵׁם-הָעִיר בְּאֵר שֶׁבַע, עַד הַיּוֹם הַזֶּה. ( בראשית, כו', יב'-לב').
יצחק הבארי הוא מגדלור ההשראה של חוסן אמוני ונפשי, ביד אחת הוא עוסק בבניין הארץ ומפריח השממה ביצירת תשתית למקור מים חיים, כנבואת הנביא ישעיהו:"יְשֻׂשׂוּם מִדְבָּר וְצִיָּה וְתָגֵל עֲרָבָה וְתִפְרַח כַּחֲבַצָּלֶת."( ישעיהו, לה', א'), ואת ידו השנייה, הוא מושיט לשלום.
באר החוסן של יצחק בפרשתנו , מבארת לנו , כיצד עלינו לנהוג על מנת ליישב סכסוכים לשם השגת שלום . על האדם במגרש האיבה והסכסוך, לדעת לוותר על אגו וקנאה ,לדעת לרדת למעמקי הבאר, לתחתית מי התהום , ומהמקום הנמוך ביותר להעלות את מקור מים חיים, לשלום . אך כל זה רק תלוי , ברצון שני הצדדים המסוכסכים לפתור את הסכסוך ולהגיע לשלום. כך זה נכון בסכסוך בין בני זוג, או סכסוך בין אחים במשפחה, כך גם בסכסוך בין שבטים וגם בסכסוך בין עמים, כמו בפרשתנו.
אכן, יצחק אבינו כמו אביו אברהם בסכסוך בין רועי אברהם לרועי לוט, הושיט יד לשלום לפלישתים. אך היד המושטת נותרה באוויר – "וַיְהִי, אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם, וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים, אֶת-יִצְחָק בְּנוֹ; וַיֵּשֶׁב יִצְחָק, עִם-בְּאֵר לַחַי רֹאִי. ( בראשית, כה', יא). באר לחי רואי משויכת לישמעאל, ששם הגר קיבלה הבטחה אלוקית באמצעות המלאך שיוולד לה בן. הנה מצב אידיאלי לכאורה, של שלום נבואי המתרקם בין ישמעאל ליצחק. אכן, יצחק הוא שוחר שלום וכן גם ישמעאל פותח לו חלון של שלום ,הם גרים ביחד ודומה שהארץ נושאת אותם ביחד. אך האידיליה של השלום הזמני מופרת בפרשתנו, בסכסוך הבארות בין רועי יצחק לרועי גרר.
יצחק בפרשתנו הוא החקלאי ואיש הבארות שאיננו יורד למצרים. הוא דוגמא לאיש החיבור של האדם לאדמה. הוא מבין שללא המחרשה ובארות המים, לא תהיה לבניו אחיזה בארץ ישראל.
יצחק ב DNA שלו, הוא האנטי תיזה של הפלישתים, שסותמים בארות.
יצחק הבארי מכריז- למה לסתום? למה למלא בעפר? שהרי הבאר היא ייצוג של זרימה, של מים, שאותה קונים רק במאמץ ובעבודה קשה, כמו שמאיר זאת המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק 1873-1934 – "לֹא זָכִיתִי בָאוֹר מִן-הַהֶפְקֵר… כִּי מִסַּלְעִי וְצוּרִי נִקַּרְתִּיו וַחֲצַבְתִּיו מִלְּבָבִי."
יצחק מגדלור באר החוסן , גם אשר סודקים ופוגעים ביצירת בארותיו, הוא איננו מוותר ומוכיח לנו, כיצד הלימון הופך ללימונדה וכיצד את הקושי והפגם הופכים להזדמנות, ליתרון ולפריחה. הנה הסיפור הסיני על שני כדי המים, מתחבר לסיפור בארות המים החיים של יצחק , אותם חפר ואותם סתמו הפלישתים.
לאישה סינית זקנה היו שני כדים גדולים, כל אחד נתלה משני צידי האסל שהיא תלתה על צווארה. לאחד הכדים היה סדק, ואילו הכד השני היה מושלם, ותמיד העביר כמות מלאה של מים. מהדרך הארוכה שבין הבית לבאר – הכד הסדוק הגיע רק חצי מלא. כך זה נמשך, כשהאישה מביאה הביתה רק כד וחצי של מים. כמובן שהכד המושלם היה גאה בהישגיו. אבל הכד הסדוק היה מסכן ואומלל, הוא התבייש בחוסר שלמותו, ובכך שלא ענה על הציפיות ממנו. יום אחד, ליד הנהר, אחרי שנתיים של תחושת כישלון מוחלט, פנה הכד הסדוק אל האישה הזקנה- אני מתבייש בעצמי! בגלל הסדק שבי המים נוזלים כל הדרך מהנהר לביתך. האישה הזקנה חייכה ואמרה- האם הבחנת שבצד הדרך שלך יש ערוגת פרחים? ולא בצד השני?. זה בגלל שתמיד ידעתי על הפגם שלך, לכן זרעתי זרעים בצד הדרך שלך. ובכל יום שבו חזרנו מהנהר לבית – השקת אותם. במשך שנתיים יכולתי לקטוף את הפרחים היפים הללו ולקשט את השולחן".
הנה כי כן, גם באר שספגה אלימות קשה, שבה חיבלו ואותה סתמו הפלישתים, גם לה חַיּוּת ויצר של מקור מים חיים.
קוראים לזה- חוסן נפשי ואמוני.
כך מתארת זאת פרשתנו – "וַיַּחְפֹּר בְּאֵר אַחֶרֶת, וְלֹא רָבוּ, עָלֶיהָ; וַיִּקְרָא שְׁמָהּ, רְחֹבוֹת, וַיֹּאמֶר כִּי-עַתָּה הִרְחִיב ד' לָנוּ, וּפָרִינוּ בָאָרֶץ."
העולם בנוי מעולם עליון ועולם תחתון– עליונים ותחתונים- שמים וארץ. כך יצירת מי הגשמים הם המים מהשמיים, שהם כוח עליון ללא התערבות האדם, סוג של גורל ואילו הבאר היא יצירת האדם בתחתונים, סוג של ייעוד המוטל על האדם, שאת מימיו מעלה האדם מלמטה למעלה. דומה שהיום במשבר האקלים המאיים לנו, הרי קיימת גם השפעה לא מבוטלת של מעשה האדם בתחתונים, בשיבוש מי הגשמים בעליונים.
באר החוסן האמוני והנפשי- מחברת שמים וארץ.
התורה היא שירה– כך שירת הבאר מבארת לנו את תפקיד המנהיגים : " אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל, אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת: עֲלִי בְאֵר, עֱנוּ לָהּ. בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים, כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם, בִּמְחֹקֵק, בְּמִשְׁעֲנֹתָם; וּמִמִּדְבָּר, מַתָּנָה. וּמִמַּתָּנָה, נַחֲלִיאֵל; וּמִנַּחֲלִיאֵל, בָּמוֹת. וּמִבָּמוֹת, הַגַּיְא אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה מוֹאָב רֹאשׁ, הַפִּסְגָּה; וְנִשְׁקָפָה, עַל-פְּנֵי הַיְשִׁימֹן". (במדבר, כא', יז' – כ').
שירת הבאר המדברית מסיימת את תפקידה של הבאר הניסית של מרים ,המתאימה לעם שיצא מעבדות מצרים ונשען עדיין על ברית הגורל של גאולת מצרים. עתה הבאר חוזרת להיות הבאר הבראשיתית בפרשתנו, מיסודו של יצחק המנהיג בונה הבארות , העוסק בחיבור המשולש של – תורת ישראל, עם ישראל וארץ ישראל. המבארת לנו את מהות גאולת סיני שהיא ברית הייעוד, המטילה עלינו מחויבות ואחריות לעסוק בחפירת בארות כמקור מים חיים.
מה המיוחד בבאר המים הזאת, שזכתה שישירו עליה שירה?
מבהיר לנו רש"י: בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים " – "זאת היא הבאר אשר חפרוה שרים – משה ואהרון".
"וּמִבָּמוֹת, הַגַּיְא אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה מוֹאָב רֹאשׁ, הַפִּסְגָּה" – " כרוה נדיבי העם, כל נשיא ונשיא כשהיו חונים, נוטל מקלו ומושך אצל דגלו ומחנהו ומי הבאר נמשכין דרך אותו סימן ובאין לפני חניית כל שבט ושבט".
כאשר מנהיגי העם והשבטים, אומרים: "אחרי" ומשמשים דוגמא לכולם, כשהם בעצמם חופרים את התשתית העמוקה והאיתנה של הבאר הלאומית ומורים לעם, מהו חוסן לאומי צבאי, כלכלי, מוסרי ורוחני ,רק אז נוצר קו פרשת המים החדש.
הנה יצחק הבארי , מגדלור מנהיגות החוסן האמוני והנפשי, איש העוז והענווה, איש ההתמדה והנחישות, מניח לנו את התשתית לבניין הארץ ויישובה- "וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת-בְּאֵרֹת הַמַּיִם."
מעשה אבות סימן לבנים.
כותב: ד"ר זאב פרידמן, מנכ"ל עמותת מלב"ב
