שורות אלו נכתבות, עת ערי ישראל מדממים לאחרונה, עקב פיגועי הטרור האיומים והנתעבים של בני עוולה. כך גם הערב ליבנו שבור, נוכח פיגוע הטרור ברחוב דיזינגוף בתל אביב. רגשי ניחומין וחיבוק למשפחות הנרצחים ותפילה לשלומם ולרפואתם של הפצועים.
אנו נפעמים נוכח פעילות כוחות הביטחון וההצלה , בדמותם של אנשים אמיצים וטובים , אנשי משטרה, צבא, רפואה, כיבוי אש, עבודה סוציאלית, תקשורת ועוד ,הפועלים במילוי תפקידם , בחירוף נפש, בשליחות נעלה , בזירות הפעילות השונות, תוך נטילת סיכון ממשי.
כך כולנו נפעמנו והתרגשנו בשנתיים האחרונות , נוכח גבורתם של לוחמי הקורונה . אנשים טובים באמצע הדרך, המייצגים את ארץ ישראל היפה והמאירה את פניה באור יקרות, בפועלם ובשליחותם החברתית והאנושית. אוהבי אדם, בעלי לב רחב, הספוג בחמלה ובחסד. הם לוחמי הקורונה שפועלים במסירות אין קץ ומסכנים עצמם, תוך כדי מתן השירות לאדם .
אלו הם אנשי הרפואה ובעלי התפקידים המסייעים על ידם במתחמי הקורונה. הם הנושאים בתואר- מלאכי הקורונה בלבן.
משרתי ציבור מיוחדים אלו, פועלים בזירות שונות ונוטלים על עצמם סיכון מקצועי של ממש.
סיכון מקצועי הוא לווית חן בזירות פעילותם של משרתי ציבור, הנוטלים על עצמם סיכון מקצועי , הכרוך במילוי תפקידם.
כך גם פרשתנו מאירה פניה למשרת ציבור, בדמותו של הכוהן העוסק בטהרת המצורע , תוך לקיחת סיכון מקצועי של ממש. הערכים של קדושת החיים וטהרתם , מלווים את הכוהן במילוי תפקידו הנעלה.
על פני 91 פסוקים, בפרשות העוסקות במצורע – תזריע ומצורע , נצפה בכהן המשרת והמטפל באדם הנגוע בנגע הצרעת. הכהן פועל בקרבתו ובמחיצתו של האדם הנגוע, לאורך זמן. הכהן הוא סמל ודוגמא לאיש טיפול המסכן את עצמו בהיותו במגע עם האיש הנגוע במחלת הצרעת המדבקת. הכהן אינו מש מסביבתו של האדם הנגוע. בצמידות מעוררת השתאות , הוא דבק במשימתו לרפא את האדם מנגע הצרעת ולהחזירו טהור ובריא לסביבתו הטבעית. תהליך ההתערבות הטיפולית של הכהן, מציג מודל קלאסי, של סוג פרוטוקול מקצועי טיפולי, שמתחיל בשלב הראשון של האנמנזה ואחריו השלב השני של הדיאגנוזה, בואכה לשלב השלישי של ההתערבות והטיפול, שמייצר מרחב בידוד וסגר של האדם שנדבק בנגע הצרעת. ניווכח בפרקי זמן מוכרים של שבוע ושבועיים ואף יותר, שבהם מתרחשת אינטראקציה וקירבה טיפולית בין הכהן לאדם הנגוע בנגע הצרעת.
ברוכים הבאים למתחם הצרעת הטיפולי והטהרתי שמאויש על ידי הכוהן ובניו הכוהנים : "וַיְדַבֵּר ד', אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר. אָדָם, כִּי-יִהְיֶה בְעוֹר-בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ-סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת, וְהָיָה בְעוֹר-בְּשָׂרוֹ, לְנֶגַע צָרָעַת וְהוּבָא אֶל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, אוֹ אֶל אַחַד מִבָּנָיו הַכֹּהֲנִים".
הנה השלב הראשון בתהליך האנמנזה עם האדם שמציג תסמיני חשד למחלת הצרעת :" וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת-הַנֶּגַע בְּעוֹר-הַבָּשָׂר וְשֵׂעָר בַּנֶּגַע הָפַךְ לָבָן, וּמַרְאֵה הַנֶּגַע עָמֹק מֵעוֹר בְּשָׂרוֹ"
בשלב השני הכהן מאבחן את האדם המאומת במחלת הצרעת :" נֶגַע צָרַעַת, הוּא; וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן, וְטִמֵּא אֹתוֹ"
בשלב השלישי הכהן עוסק בהתערבות הטיפולית בתהליך ההיטהרות של האדם בצרעת . זהו שלב מאד מורכב שמציג מאפיינים שונים בתהליך הטיפול והטהרה. הבה נראה בשלב זה, את הפעולות הרבות של הכהן במחיצתו של האדם המאומת בנגע, במרחב הטיפולי הטהרתי.
הספירה שלי העלתה- 66 פעולות של הכהן שאינו נח לרגע: " וְהִסְגִּיר הַכֹּהֵן אֶת-הַנֶּגַע, שִׁבְעַת יָמִים. וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן, בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, וְהִנֵּה הַנֶּגַע עָמַד בְּעֵינָיו, לֹא-פָשָׂה הַנֶּגַע בָּעוֹר–וְהִסְגִּירוֹ הַכֹּהֵן שִׁבְעַת יָמִים, שֵׁנִית . וְרָאָה הַכֹּהֵן אֹתוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, שֵׁנִית, וְהִנֵּה כֵּהָה הַנֶּגַע, וְלֹא-פָשָׂה הַנֶּגַע בָּעוֹר–וְטִהֲרוֹ הַכֹּהֵן מִסְפַּחַת הִוא, וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְטָהֵר. וְאִם-פָּשֹׂה תִפְשֶׂה הַמִּסְפַּחַת בָּעוֹר, אַחֲרֵי הֵרָאֹתוֹ אֶל-הַכֹּהֵן לְטָהֳרָתוֹ; וְנִרְאָה שֵׁנִית, אֶל-הַכֹּהֵן. וְרָאָה, הַכֹּהֵן, וְהִנֵּה פָּשְׂתָה הַמִּסְפַּחַת, בָּעוֹר–וְטִמְּאוֹ הַכֹּהֵן, צָרַעַת הִוא…. ".
הנה בפרשתנו, הכהן אינו עוזב את זירת הבידוד והאזור המדבק והמטמא ונוקט בפעולות רבות בתהליך הטיפול והטהרה, תוך לקיחת סיכון של ממש: " זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע, בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ: וְהוּבָא, אֶל-הַכֹּהֵן. וְיָצָא, הַכֹּהֵן, אֶל-מִחוּץ, לַמַּחֲנֶה; וְרָאָה, הַכֹּהֵן, וְהִנֵּה נִרְפָּא נֶגַע-הַצָּרַעַת, מִן-הַצָּרוּעַ. וְצִוָּה, הַכֹּהֵן, וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי-צִפֳּרִים חַיּוֹת, טְהֹרוֹת; וְעֵץ אֶרֶז, וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב. וְצִוָּה, הַכֹּהֵן,… וְהִזָּה, עַל הַמִּטַּהֵר מִן הַצָּרַעַת שֶׁבַע פְּעָמִים; וְטִהֲרוֹ… וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן הַמְטַהֵר, אֵת הָאִישׁ הַמִּטַּהֵר וְאֹתָם: לִפְנֵי ד', פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. וְלָקַח הַכֹּהֵן … וְשָׁחַט אֶת-הַכֶּבֶש… וְלָקַח הַכֹּהֵן, … וְנָתַן הַכֹּהֵן, … וְלָקַח הַכֹּהֵן, … וְטָבַל הַכֹּהֵן, …וּמִיֶּתֶר הַשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל-כַּפּוֹ, יִתֵּן הַכֹּהֵן עַל-תְּנוּךְ אֹזֶן הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית, וְעַל-בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית, וְעַל-בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית … וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן… וְעָשָׂה הַכֹּהֵן… וְהֶעֱלָה הַכֹּהֵן … וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן,… וְלָקַח הַכֹּהֵן … וְשָׁחַט, אֶת-כֶּבֶשׂ הָאָשָׁם, וְלָקַח הַכֹּהֵן … וּמִן-הַשֶּׁמֶן, יִצֹק הַכֹּהֵן… וְהִזָּה הַכֹּהֵן… וְנָתַן הַכֹּהֵן מִן-הַשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל-כַּפּוֹ…וְכִפֶּר הַכֹּהֵן עַל הַמִּטַּהֵר, לִפְנֵי ד'. זֹאת תּוֹרַת, אֲשֶׁר-בּוֹ נֶגַע צָרָעַת, אֲשֶׁר לֹא-תַשִּׂיג יָדוֹ, בְּטָהֳרָתוֹ" (ויקרא , יג', א'-נט' , יד', א'-לב').
ראו את פרשנותו הנפלאה לפרשתנו , של "המשך חוכמה" ( הרב מאיר שמחה כהן מדווינסק– 1843-1926), השופך אור על הסיכון הכרוך במרחב הטיפולי והטהרתי שבו נוכחים במגע קרוב- הכהן והאדם הנגוע בנגע: "וְהוּבָא, אֶל-הַכֹּהֵן: עניין הנגעים שנמסרו לאהרן הכוהן והוא מסתרי התורה אשר הטומאה והטהרה תלויים בכוהן… אומנם יש לומר, דהנה הנגעים היא מחלה המתדבקת….ולכן " טמא טמא יקרא" וההתעסקות בו הוא עניין מסוכן, וצריך לזה השגחה נפלאה פרטית, אשר העוסק יינצל מזה ויהיה נבדל, אשר אליו לא ידבק הנגע, לכן בחרה התורה בבני אהרון, אשר המה נבדלים משאר ישראל ומושגחים בפרטיות יותר. "
כך נפגוש במקום אחר בספר במדבר, את הכוהן , משרת הציבור הנוטל על עצמו סיכונים בתהליך הטהרה של האדם הטמא. גם שם מוצג הפרוטוקול המקצועי של עבודת הכהן במקרה של הפרה האדומה, שכל יעודה לטהר את הטמאים . הכהן העוסק בטהרת הטמאים בעזרת הפרה האדומה, אף הוא נטמא : " וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין-בָּהּ מוּם, אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ, עֹל. וּנְתַתֶּם אֹתָהּ, אֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן; וְהוֹצִיא אֹתָהּ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, וְשָׁחַט אֹתָהּ לְפָנָיו. וְלָקַח אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, מִדָּמָהּ בְּאֶצְבָּעוֹ; וְהִזָּה אֶל נֹכַח פְּנֵי אֹהֶל מוֹעֵד, מִדָּמָהּ שֶׁבַע פְּעָמִים. וְשָׂרַף אֶת הַפָּרָה, לְעֵינָיו: אֶת עֹרָהּ וְאֶת בְּשָׂרָהּ וְאֶת דָּמָהּ, עַל פִּרְשָׁהּ יִשְׂרֹף. וְלָקַח הַכֹּהֵן, עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תוֹלָעַת; וְהִשְׁלִיךְ, אֶל תּוֹךְ שְׂרֵפַת הַפָּרָה. וְכִבֶּס בְּגָדָיו הַכֹּהֵן, וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בַּמַּיִם, וְאַחַר, יָבֹא אֶל הַמַּחֲנֶה; וְטָמֵא הַכֹּהֵן, עַד הָעָרֶב." (במדבר, יט', א' – ז' ).
כיצד הכהן שהוא דמות משרת הציבור בקודש, העוסק בטהרה של הטמא, מסכן את עצמו ובעצמו נטמא ? מדוע על הכהן לכתחילה, לעסוק בצרכי ציבור ובטיפול באנשים, אם מראש יש לכך מחיר העלול לסכן אותו ? למה לא לנהל סיכונים מראש בטיפול מונע, ולהרחיק הכהן מראש מסוג עיסוק שכזה? ואם כן לעסוק בסוג עיסוק כזה, אולי לעשות זאת מרחוק ובמרחק במרחב סטרילי ,באופן כזה שלא יסכן את הכהן המטהר ?
ד"ר מיכה גודמן במאמר ב"מקור ראשון – מבט"- תשס"ה, מתייחס לדברי הפילוסוף גרשם שלום (1897-1982) בהקשר לצדיק, משרת את ציבור צאן מרעיתו:" אין הצדיק יושב על כס מושבו כשהוא דורש מן החוטאים, לעלות ולבוא אל מעלתו ומדרגתו. על הצדיק מוטלת חובת הירידה אל חסידיו ולאחר ששהה עימם בעמקי החטא, עליו להציע להם את עזרתו, בטיפוס משותף חזרה אל עולם התיקון. הצדיק נתבע להזדהות עם החוטא, על מנת לתקן את חטאו. פעולה זו איננה נטולת סיכון. שהרי מי ערב לכך, שהצדיק עצמו לא ישקע בעולם החטא? מי מבטיח לו שבמקום ההעלאה המתבקשת של החוטא, לא ירד אף הוא לאותן תהומות?. רבי יעקב יוסף מפולנאה (1710-1784) מתלמידי הבעל שם טוב אמר: "הירידה ודאי והעליה ספק." מוסיף גודמן: " הצדיק מרומם ומציל את החוטא מן החטא, אך מסתכן בכך שמשהו מן החטא ידבק גם בו. מי שמתמסר לתיקון העולם מקלקוליו, נוטל את הסיכון שחלק מקלקולי העולם, ידבקו גם בו. שהרי ניקיון כפיים מוחלט, מאפיין רק אנשים שאינם אנשי מעשה."
הד לתפישת העולם של משרת הציבור החסידי ,נמצא גם בספרם של פרופ' מרדכי רוטנברג חתן פרס ישראל לעבודה סוציאלית וד"ר ברוך כהנא: " האבחנה בין פסיכולוגיה דיאגנוסטית (אבחונית ) לפסיכולוגיה פרוגנוסטית ( תחזית) היא, שהדיאגנוסטי עובד מלמעלה למטה והפרוגנוסטי כמו זו שאפשר לגלות בתורת החסידות, מתחילה מלמטה למעלה, מהמצוקה של האנשים, כך בדיוק עשה הבעש"ט. " (-"השטיבל והסטארט-אפ- שש שיחות על חסידות, פסיכולוגיה יהודית ואתגרי השעה"הוצאת "ידיעות אחרונות" 2018,עמ'137).
כך גדלנו על מורשתו של משרת ציבור בדמותו של ר' אריה לוין ( 1885-1969 ) אבי האסירים – איש צדיק ,שהיה, מגיע באורח קבע ולאורך שנים לבית המצורעים בירושלים, כדי לסייע להם בתמיכה רגשית ורוחנית ולהעניק להם מטובו, תוך לקיחת סיכון של ממש. יתכן שר' אריה לוין ראה לנגד עיניו במעשה תיקון העולם שעשה עם המצורעים, את דמותו של רבי יהושע בן לוי, במסכת סנהדרין, דף צח' ע"א, שכרך את גורלו בחולי צרעת. הוא מוצא את המשיח יושב בפתח העיר רומי, שוכן בקרב חולי צרעת.
הנה כי כן, פרשתנו מאירה את דמותו של הכהן משרת הציבור בתפקידו כמטהר את האדם הנגוע בצרעת, תוך לקיחת סיכון של ממש. הכהן הוא שליחו של הקב"ה לביצוע תהליך הטהרה. למעשה, המטהר האמיתי הוא הקב"ה ואילו תפקידו של הכהן הוא, לייצר תשתית ארצית ראויה של נגישות וזמינות בתהליך הטהרה, שיש בה קדושה וטהרה, הנשענת על אדני יסוד המידות והערכים של הכהן שעומד אף הוא במבחן אתי וערכי. הכהן מחויב בשמירת סודיות נוכח שמיעת סיפורו האישי של המצורע שמגולל בפניו גם את סיפורו האישי והנסיבות שהביאו אותו להתדרדרות הצרעתית , מצורע – מוציא שם רע. על הכהן לשמור אף הוא על עצמו, מפני גבהות הלב ועליונותו כמשרת ציבור. דומה שהציווי:" וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי-צִפֳּרִים חַיּוֹת, טְהֹרוֹת; וְעֵץ אֶרֶז, וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב.", משמשים תמרור מיוצג בסמלים, לדרך של צניעות וענווה לא רק למצורע, אלא גם לכהן, שהסיכון שלו הוא לא רק סכנת הידבקות מהמצורע, אלא גם סכנת גבהות הלב והגאווה וגם סכנת התרת חובת הסודיות והאתיקה שלו כמשרת ציבור.
כך גם הציפייה מהכהן, לייצר מרחב של קדושה וטהרה , עת הוא מברך את עם ישראל בברכותיו, שהן למעשה- ברכותיו של הקב"ה שהוא המברך האמיתי: "וַיְדַבֵּר ד' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר , דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר כֹּה תְבָרֲכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר לָהֶם , יְבָרֶכְךָ ד' וְיִשְׁמְרֶךָ יָאֵר ד' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ יִשָּׂא ד' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם ,וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם".(במדבר, ו', כג'-כז') .
הרש"ר הירש( 1808-1888) מאיר זאת בפרשנותו, : "הכהנים מצווים לשים את שם ד' על בני ישראל, הם יכריזו ששם ד' מרחף על כולם, שמן האחד והיחיד שופע הכול וכל שפע של ברכה צפוי רק מן האחד היחיד והמיוחד הזה – ואז הוא ישלח את ברכתו. אולם כשהכהנים, המכהנים בתור ממונים ונציגים של קהל עדת ישראל, מכריזים זאת, הרי שקהל העדה הזה, הוא אשר מכריז זאת בידי נציגיו, כביכול כלפי עצמו, כי הוא מייחל לכל ברכה חומרית ורוחנית אך ורק מאת ד' האחד, ואז יברך אותו האחד. אמור מעתה שלא לכהן כוח הברכה, לא הוא מקור הברכה, אלא ד' הוא מקור הברכות."
סוף דבר, משרתי הציבור הנוטלים סיכון של ממש בשליחותם ומפיצים בתפקידם אור יקרות של לב רגיש מבין ושומע, מתחברים בחוט של חסד להפטרתנו שהיא שבת הגדול , שבה מזדקרת דמותו של אליהו הנביא ,אִישׁ אֲשֶׁר קִנֵּא לְשֵׁם הָאַל, אִישׁ בֻּשַׂר שָׁלום עַל יַד יְקוּתַיאֵל אִישׁ גַּשׁ וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ד' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא. וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם "( מלאכי, ג', כג'-כד').
שבת שלום וחג פסח כשר ושמח
כותב: ד"ר זאב פרידמן, מנכ"ל עמותת מלב"ב
