נגע חדר ונוכח במחוזותינו. יש לו שם – שיפוטיות והכללה. הנגע אוחז במברשת הטבולה בצבע שחור ונוטה לצבוע בשחור מכף רגל ועד ראש אובייקטים, כגון – מוסדות, ארגונים, קהילות, קהלים ומגזרים. כך למשל, שיפוטיות והכללה – הכול שחור, הכול רע, כנגד סמלי שלטון – משטרה ושוטרים, פרקליטות ופרקליטים, בית המשפט ושופטים. כך השיפוטיות וההכללה, עוסקת בתיוג ובהדבקת תוויות למגזרים ולאנשים. אנו שומעים לא אחת משפטים כמו:״ כל ה…. מושחתים, שונאים, מטומטמים … ״. נגע ההכללה והשיפוטיות אוהב מאד להשתמש במילים מתריסות כמו- אתם , הם …
ההכללה והשיפוטיות רואה דרך משקפיה החד ממדים, רק עולם בינרי- שחור או לבן. אין אפור. אין משהו באמצע. היא נוהגת בשטחיות, מתייגת ומכניסה למגרות , קהלים ומגזרים שונים כגון, דתי או חילוני, ימני או שמאלני, אשכנזי או מזרחי ועוד. כך גם נמצא שנגע ההכללה והשיפוטיות נוכח גם בקצה השני, באוחזו במברשת הטבולה בצבע לבן – כמו למשל ,הכול –נפלא, מצוין. יוצא מן הכלל, סוג של גלוריפיקציה.
אחד ממאפייני נגע ההכללה והשיפוטיות הטוטאלי, היא בהיותו חסר סבלנות להקשיב לאחר ולנהל תרבות של דיון וויכוח. הוא גם נעול ומתבצר בעמדתו ותפיסתו ונוהג בנחרצות ובוודאות בלתי מעורערת , שמביאה לא אחת לאלימות מילולית שהמרחק ממנה לאלימות פיזית הוא מאד קצר. נגע ההכללה והשיפוטיות בולם כל העלאת ספק או ביקורת עצמית.
הנה באה פרשתנו העוסקת בנגעי הצרעת ומציגה לנו תובנה לימודית וחינוכית , ביחס לנגע ההכללה והשיפוטיות.
פרשתנו מציגה לנו שני מצבי צרעת.
המצב הראשון – שאם ניגלה נגע צרעת בגופו של האדם , אפילו נקודת צרעת קטנטנה והכהן ראה ואבחן זאת כנגע צרעת , הרי האדם טמא, מסגירים אותו בהסגר ועליו לעבור תהליך של טהרה : "וַיְדַבֵּר ד', אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר. אָדָם, כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת, וְהָיָה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ, לְנֶגַע צָרָעַת וְהוּבָא אֶל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, אוֹ אֶל אַחַד מִבָּנָיו הַכֹּהֲנִים. וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע בְּעוֹר הַבָּשָׂר וְשֵׂעָר בַּנֶּגַע הָפַךְ לָבָן, וּמַרְאֵה הַנֶּגַע עָמֹק מֵעוֹר בְּשָׂרו נֶגַע צָרַעַת, הוּא; וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן, וְטִמֵּא אֹתוֹ". ( ויקרא, יג', א'-ג' ).
המצב השני – אם ניגלה שכל גופו של האדם, מכף רגל ועד ראש, נגוע בנגע צרעת, והכהן אבחן ופסק שכל הגוף אכן נגוע בנגע צרעת, אז במקרה זה למרבית הפלא – האדם טהור " וְאִם-פָּרוֹחַ תִּפְרַח הַצָּרַעַת, בָּעוֹר, וְכִסְּתָה הַצָּרַעַת אֵת כָּל-עוֹר הַנֶּגַע, מֵרֹאשׁוֹ וְעַד-רַגְלָיו לְכָל-מַרְאֵה, עֵינֵי הַכֹּהֵן. וְרָאָה הַכֹּהֵן, וְהִנֵּה כִסְּתָה הַצָּרַעַת אֶת-כָּל-בְּשָׂרוֹ–וְטִהַר, אֶת-הַנָּגַע: כֻּלּוֹ הָפַךְ לָבָן, טָהוֹר הוּא. ". (ויקרא, יג', יב'- יג' ). הכול תמוה ואבסורדי. שכן, ההיגיון שלנו אומר, שככל שהצרעת חמורה ומפושטת יותר בנוכחותה בגוף האדם, הרי האדם יהיה במצב טומאה חמור יותר.
אם כן, מדוע אם נִגֶלֵת באדם נקודה זעירה של נגע צרעת, אזי האדם טמא ועליו להיות מושם בהסגר מחוץ לקהילתו ולעבור תהליך של היטהרות, ואילו אם ניגלה שכל הגוף מכף רגל ועד לראש מכוסה בנגע צרעת, אז במקרה זה ,האדם טהור ופטור ממחנה הסגר ומתהליך של טהרה?.
מהו ההיגיון ?
אנו מסוגלים לא אחת לשפוט אדם באופן טוטלי לכף חובה, ללא ניסיון והשתדלות למצוא בו, לפחות נקודה אחת של זכות.
אשר על כן, פרשתנו מלמדת אותנו שאם כל הגוף מכוסה בנגע צרעת, במקרה זה האדם טהור. שכן, לא יתכן שהאדם "נצבע" במברשת של צבע שחור, באופן טוטלי, ודאי, דווקני ופסקני לחובה, מכף רגל ועד ראש. לא יתכן שלא נמצא בו אפילו נקודת זכות אחת. לא יתכן שלא נמצא בו נקודת אור אפילו קטנה בתוך החושך המוחלט כביכול. על כך כבר אמר ר' אלימלך מליז'ענסק : "אדרבא- שנמצא את מעלות חברנו ולא רק את חסרונן".
אנו גם מכירים מעולם המשפט העברי, שבית משפט הדן דיני נפשות שכולל לפחות 23 דיינים, יכול להחליט על פסק דין מוות לאדם, גם במקרה ש-22 דיינים מחייבים מול דיין מזכה אחד. אם סנהדרין כולה אומרת -חייב, כלומר, שכל הדיינים מחייבים את הנידון, ללא הטלת ספק כלשהו, במקרה זה האדם יוצא זכאי בדינו. דמיון רב למצב של נגע צרעת הפושה בכל הגוף, שהכהן המשמש כפוסק, מטיל סוג של ספק וקובע שהאדם לא טמא במקרה זה.
כך קביעה טוטלית ומוחלטת של הכללה ושיפוטיות כנגד מסגרת או קהל ומגזר מסוימים.
אם כן, הטלת הספק, הביקורת העצמית והעצמאות המחשבתית , הם מנגנוני הגנה כנגד עדריות מכלילה ושיפוטיות .
כך גם נלמד בפרשה הבאה – מצורע, אודות מצב שלישי של צרעת הנִגֶלֵת בביתו של האדם: "וַיְדַבֵּר ד', אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר. כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה; וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת, בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם. וּבָא אֲשֶׁר לוֹ הַבַּיִת, וְהִגִּיד לַכֹּהֵן לֵאמֹר: כְּנֶגַע, נִרְאָה לִי בַּבָּיִת "( ויקרא, יד', לג'- לה').
כבר נשאל– מדוע בעל הבית שבא לכהן ומתאר לו את מה שהוא רואה, משתמש במילה – כְּנֶגַע ולא במילה המוחלטת והפסקנית – נֶגַע?
מפרש רש"י במשנה נגעים יב', משנה ה' : " כנגע– שאפילו הוא חכם ויודע שהוא נגע ודאי, לא יפסוק דבר ברור, לומר : נגע נראה לי, אלא " כְּנֶגַע, נִרְאָה לִי ".
הפרשן ר' אליהו מזרחי ( 1435-1526) מפרש אף הוא : " אבל שמעתי מרבותיי, שאין הכתוב מקפיד כאן בין ודאי לספק מפני טומאת הנגע וטהרתו, אלא מפני דרך ארץ בלבד. שלא יאמר אדם טומאה אפילו על דבר הברור לו- "ודאי", אלא ספק. וזהו שאמרו חז"ל ( ברכות ד', ע"א): " למד לשונך לומר : איני יודע".
הנה לנו תובנה חשובה בזכות הספק וכנגד הוודאות והנחרצות הטוטלית המוחלטת שאנו לוקים בה לא אחת.
ערך הספק מודגש בפרשנותה של פרופ' נחמה ליבוביץ לנגע הצרעת : " והוא ודאי לקח גדול לכל אדם ובכל שעה. ובפרט בתקופה שכל אדם חי מפי אנשי תקשורת כעיתונאים, אנשי רדיו, שדרי טלביזיה, שהם כולם יודעים כל הנגעים ולעולם לא יאמרו " כנגע" אלא "נגע", ואף אין מנהגם לומר " נראה לי", אלא " יודע אני", ומחדירים דבריהם לכל בית ולכל פינה נידחת וכל העולם יודע " ודאי" ואינו לומד לומר " לא ידעתי".
נשמע מוכר ?
נגע הצרעת ומאפייני ההתייחסות והטיפול בו, מחדדים לנו את חשיבות ערך הביקורת העצמית והעלאת הספק לכתחילה ולא בדיעבד, בסוגיות חיים יום יומיות, על מנת להימנע מהכללות ומשיפוטיות.
אמברוז בירס ( 1842 – 1914), סופר אמריקאי, מרומם את מרחב הספק: "במקום שבו קיים ספק קיימת אמת. הספק הוא צילה של האמת".
אנו נחשפים יום יום לאנשים המוחלטים ,שהכול ברור להם, שהם כה בטוחים בעצמם ומשוכנעים שהאמת היא רק בידם. רק הם צודקים והאחרים רק טועים. הם אותם האנשים הנחרצים בעלי האידיאה פיקס ( Idea Fix),שקשה להם מאוד לקבל ביקורת ופעמים רבות מורידים מסך, כנגד עובדות העלולות לשבש את נחרצותם וביטחונם המלא, שרק עמדתם, השקפתם ודעתם הן הנכונות ,הצודקות והקובעות. אנשים אלו רואים ושופטים סוגיות מורכבות בחיינו, באמות מידה של שחור או לבן, בגישה בינרית של 1 או 0. אנשים אלו אוחזים בגישה שיפוטית, בקיצוניות בדעתם ,מתבצרים בעמדתם ואינם מוכנים להיפתח לכל שיח או דיאלוג, שדורש מהם פתיחות ,הקשבה והכלה של דעות אחרות.
השבת היא גם שבת החודש, בה נקרא אודות קורבן הפסח: "וַיֹּאמֶר ד' אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן, בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר. הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, רֹאשׁ חֳדָשִׁים: רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם, לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה…וְיִקְחוּ לָהֶם, אִישׁ שֶׂה לְבֵית-אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת…וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת, עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה; וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ, כֹּל קְהַל עֲדַת-יִשְׂרָאֵל–בֵּין הָעַרְבָּיִם " ( שמות, יב',א'-ו')
בֵּין הָעַרְבָּיִם הוא אותו זמן ספק שבין יום ללילה. אנו בתהליך הכנת קורבן הפסח, שחיטתו ואכילתו, שאותו עושים זאת כולם – ביחד, בהכלה , בערבות הדדית, בסולידריות, בהארתו של זמן אי השיפוטיות וההכללה– בֵּין הָעַרְבָּיִם.
השבת – נברך את ראש חודש ניסן, חודש הגאולה- "בניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל", חודש שבו גם נברך את ברכת האילנות: " אמר רב יהודה: האי מאן דנפיק ביומי ניסן [=זה שיוצא ביומי ניסן] וחזי אילני דקא מלבלבי [=ורואה אילנות מלבלבים], אומר: בָּרוּךְ אַתָּה ד', אֱלֹהֵֽינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁלֹּא חִסֵּר בְּעוֹלָמוֹ כְּלוּם, וּבָרָא בוֹ בְּרִיוֹת טוֹבוֹת וְאִילָנוֹת טוֹבוֹת, לֵהָנוֹת בָּהֶם בְּנֵי אָדָם "( ברכות , מג', עמ' ב').
הקב"ה, הנחיל לנו בברכת האילנות , בחודש ניסן, בחודש הגאולה, את משאב הספק והביקורת העצמית כאנטי תיזה לשיפוטיות ולהכללה ,על מנת לחשל את חוסננו ואמונתנו, עת אנו נוטעים עץ. עלינו להאמין ,שגם במציאות של ספק, אי וודאות וקושי , תבוא בסופו של תהליך , גם אם הוא ארוך, מציאות של גאולת האדמה והעץ, בפריחתו , בלבלובו, בצילו ובפירותיו, שיביאו לנו הנאה והתרוממות הרוח.
הקב"ה שלם ואין בו חיסרון וגם את עולמו ברא ללא חיסרון, אבל האדם נזר הבריאה נברא בחיסרון, המקדש את מקום אי השיפוטיות וההכללה, שמאפשרת לאדם לזקק את דרכיו ומעשיו בתפקיד שנועד לו לעסוק בתיקונו של עולם, לעשותו עולם שיותר טוב לחיות בו.
כך האדם דוד אשל כותב: "בַּשִּׂיחַ הַצִּבּוּרִי שׁוֹלֶטֶת טְרֵפָה וְהַנֶּגַע הַחֶבְרָתִי הוּא הַיּוֹם מַגֵּפָה. וּבְהֶתְאֵם לִבְשׂוֹרַת הַתּוֹרָה גַּם צָרַעַת זוֹ, אֶפְשָׁר לְהַדְבִּירָהּ פָּשׁוּט לְהַרְחִיקָהּ מִתּוֹךְ הַחֶבְרָה. לְהַפְנוֹת גַּב וּלְהָרִים קוֹל מְחָאָה עַל כָּל גִּלּוּי שֶׁל שִׂנְאָה, לְהַחְרִים כָּל מַשְׂנִיא וְלֹא לִהְיוֹת כְּלַפָּיו סַלְחָנִי. נוֹסִיף לְהִתְוַכֵּחַ, לְהָשִׂיחַ וּלְהַסִּיג בְּשָׂפָה מְכַבֶּדֶת, נַצְלִיחַ וְנַשִּׂיג, וּבְיוֹם הַמָּחָר שֶׁיָּבוֹא, צִרְעַת הַחֶבְרָה תֵּעָלֵם מֵרְחוֹבוֹ."
שבת שלום וראש חודש ניסן מבורך
כותב: ד"ר זאב פרידמן, מנכ"ל עמותת מלב"ב
