עולמם הנסתר של העצים והצמחים זוכה לאחרונה לעדנה מחקרית. המחקרים שמתפרסמים בישראל ובעולם מגלים, שלצמחים יש חושים מחודדים, כישורי חשיבה מרשימים ויכולות תקשורת מתוחכמות. בניסוי פורץ דרך שתוצאותיו פורסמו ב2019, הוכיחה החוקרת הישראלית פרופ' לילך הדני שצמחים אכן שומעים. כאשר משמיעים לפרחי נר הלילה הקלטה של דבורה, בתוך 3 דקות הם מייצרים צוף יותר מתוק במידה משמעותית. אבל כאשר משמיעים להם הקלטה של עטלף, הם לא עושים זאת. הצמחים אולי חסרי תודעה, אבל הם בהחלט אינטליגנטיים הרבה יותר מכפי שמקובל לחשוב. למשל, הצמח מימוזה ביישנית למד, שנפילה מגובה אינה מסכנת אותו והוא הפסיק להתגונן. כך פרופ' יוסי יובל וד"ר יובל ספיר במחקריהם גילו, שלצמחים משתלם להשקיע אנרגיות בייצור צוף מתוק יותר, כך שיהיו אטרקטיביים יותר בעיני מאביקים שיעזרו להם להעמיד צאצאים ולא יבזבזו משאבים על מי שלא יעזרו להם להתרבות. ב2013 גילתה קבוצת חוקרים קנדית, שפרחים מסוג אימפטיאנס פלידה, המכונים- תכשיט חיוור, מזהים אם הצמחים הסמוכים להם, הם קרובי משפחה או לא, ומגבשים אסטרטגיה בהתאם. כששותלים את הפרח לצד קרובי משפחתו, הוא גדל רגיל, אבל כששותלים אותו לצד זרים, הוא מקדיש חלק גדול יותר מהמשאבים שלו לגידול עלים על חשבון השורשים. כך למשל, אפונת הגינה מעדכנת את שכניה כשהיא במצוקה. ד"ר תמיר קליין גילה במחקריו, שלא רק שהעצים מתקשרים זה עם זה, אלא שהם סוחרים זה עם זה בחומרי מזון. בראש ובראשונה בפחמן באמצעות רשת תת קרקעית של פטריות. התברר ש40% מהפחמן בקצוות השורשים של העצים, מגיע לא מפוטו סינתזה של הצמח, אלא מרשתות הסחר בין העצים, המנהלים ביניהם כלכלה שיתופית משגשגת. מתחת לפני השטח נרקמים גם דילים של עזרה הדדית באמצעות הפטריות .צמח שמגיב לאותות מצוקה משדר בעצמו אותות מצוקה לצמחים שכנים נוספים וכך מתקבלת תגובת שרשרת. כך עץ הברוש מזמין חיידקים לעזור לו בשעת מצוקה, ועץ האלה משדר לסביבתו את צרכיו במדויק. (המקור: נטע אחיטוב, עולמם הנסתר של הצמחים, מוסף הארץ 28.5.21 ).
הבה נדון במאמרנו ברעיון של – העץ ומשמעותו, בהקשר לסמיכותה של פרשתנו לטו' בשבט.
העץ ומשמעותו בפרשתנו , נוכח באירוע מי מרה: " וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּם סוּף, וַיֵּצְאוּ אֶל מִדְבַּר שׁוּר; וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר, וְלֹא מָצְאוּ מָיִם. וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה, כִּי מָרִים הֵם; עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ, מָרָה. וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה לֵּאמֹר, מַה נִּשְׁתֶּה. וַיִּצְעַק אֶל ד' וַיּוֹרֵהוּ ד' עֵץ, וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם, וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם; שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט, וְשָׁם נִסָּהוּ.( שמות, טו', כב'- כה')..
מדוע נבחר דווקא העץ ,להפוך את המר למתוק ואת הלימון ללימונדה?
דומה שהתשובה לכך היא: " כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה ".
המקור לרעיון זה הוא בספר דברים: "כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ, לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל, וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת; כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה" (דברים, כ', יט').
מערכת היחסים בין האדם לעץ, היא סוג של האנשה, של זוגיות, של הדדיות.
רש"י ( 1040 -1105 )מטיב להאיר לנו את העץ ומשמעותו בפרשתנו :" וַיּוֹרֵהוּ ד' עֵץ, וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם, וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם; שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט, וְשָׁם נִסָּהוּ" – במרה נתן להם מקצת פרשיות של תורה שיתעסקו בהם – שבת, פרה אדומה ודינים".
מדוע נבחרו דווקא אלו השלושה ,להישען על עץ החוק והמשפט ?
כי העץ הוא מורה הדרך לאדם היהודי, בעיצוב זהותו, באלו השלושה, המשמשים לווית חן למותג – " כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה ".
הבה נעמיק באלו השלושה– שבת, פרה אדומה ודינים, בזיקה למודל היהודי שמציג לנו המהר״ל מפראג, ( 1525-1608 ) בספרו "תפארת ישראל". המהר"ל מתאר את חיי היהודי ,כפירמידה בעלת שלוש קומות: טבע, שכל ותורה. לדעתו, זה השילוב המנצח, של היות היהודי בעת ובעונה אחת נטוע בשלושה מרחבים: הטבע – העבודה המתמדת ליישובו של עולם, לתיקון הטבע, לעובדו ולשומרו, במימוש האחריות, של הקיום והצמיחה היום יומית. השכל– האחריות לשיפורו קידומו והשבחתו של השכל, בבחינת רכישת השכלה ,ידע ומיומנויות. התורה-האחריות לשמירת הזהות האמונית ,הרוחנית והתורנית .
הבה נחבר את פרשנותו של רש"י, למודל של המהר"ל, למשמעותו של העץ, באירוע מי מרה, בפסוק : "וַיּוֹרֵהוּ ד' עֵץ… שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט".
בשבת– טמון הרעיון של המהר"ל ,בקומת השכל. שכן ,מה יותר שכלי וחכם, בהנחלתה של השבת את הערכים של – מנוחת הגוף והנפש, של הערך הסוציאלי , של שהייה במרחב של רוחניות ומשפחה. הנה הזיקה לתהליך השינוי של עם ישראל, מעבדות לחירות, משעבוד השכל, לחירות השכל, ביכולתו לעצור את מרוץ החיים של הזמן השבועי ולהעניק לו מרחב זמן, של רוח ,שכל ומחשבה, בדמותה של השבת.
כך חירות השכל בדמותה של השבת, המעניקה לעץ ולאדם, מתנה קסומה, של הרמוניה, שלווה, רוגע, סולידריות ורגישות ,בשירו ההשראתי של יהושע רבינוב ובלחנו של דוד זהבי ( 1946) : "יָרְדָה הַשַּׁבָּת אֶל בִּקְעַת גִּנּוֹסָר, וְנִיחוֹחַ עַתִּיק בְּשׁוּלֶיהָ…נָשְׁקָה הַשַּׁבָּת לְרֹאשׁוֹ שֶׁל הַבְּרוֹשׁ, לָאֵזוֹב שֶׁבַּסֶּלַע נָשָׁקָה. וַיְּהִי הַדַּרְדַּר לְשַׁרְבִיט שֶׁל מַלְכוּת עַל רָמוֹת דְּמָמָה מְרוֹנֶנֶת. יִמְשֹׁךְ אָז הַתּוֹר בְּקוֹלוֹ הַמָּתוֹק חֶמְדַּת כִּסּוּפִין מְעַדֶּנֶת…..וְהָיְתָה הָעֶדְנָה בְּבִקְעַת גִּנּוֹסָר לְנִשְׁמַת עִבְרִיּוּת נֶאֱצֶלֶת".
הנה כי כן, העץ ומשמעותו מתמזג ברוחניותה של השבת ונשמתה היתירה, המסלקת כל קנאה בין יצירותיו של הקב"ה בעולמנו – השבת מעניקה תשומת לב מלאה לכולם – לברוש, לאזוב, לדרדר ולתור. השבת מכילה את כולם.
בפרה– טמון הרעיון של המהר"ל , בקומת התורה. הנה הזיקה לתהליך השינוי של עם ישראל, מעבדות לחירות, משעבוד המונע שייכות, לחירות השייכות. שכן, הפרה האדומה היא המעניקה את חירות השייכות לאדם הטמא , החוזר למסגרת ההשתייכות למשפחתו ולקהילתו. בתהליך ההיטהרות מאפר הפרה מתקיים החיבור גם למצוות וצווים שאין לדרוש את טעמם וסיבתם. כמו ציות לתמרור או חוק שאינך מסכים או מבין אותו. אבל שייכותך למסגרת של חברה, עם ומדינה, שהיא הזהות שלך, מחייבת לא אחת לקבל אותה כפשוטה. כך נוכח העץ ומשמעותו, באירוע מי מרה בפרשתנו : " וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה, כִּי מָרִים הֵם; עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ, מָרָה". התורה נמשלה למים. כאן בדיוק מתרחש המעבר משעבוד המונע שייכות –לעבר חירות השייכות. העם בתלונותיו מבטא צימאון לתורה שנמשלה למים. במציאות העבדות- הם מרים, אך במציאות החירות- הם מתוקים: "וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה לֵּאמֹר, מַה נִּשְׁתֶּה". כך מתארת פרשתנו את נקודת המפנה בקו פרשת המים:" וַיִּצְעַק אֶל ד' וַיּוֹרֵהוּ ד' עֵץ, וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם, וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם; שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט, וְשָׁם נִסָּהוּ". כאן מתרחשת הטרנספורמציה לחירות השייכות לתורה של חֹק וּמִשְׁפָּט, במצוות פרה אדומה ובדמותו של העץ ומשמעותו.
בדינים– טמון הרעיון של המהר"ל, בקומת הטבע. שכן, דינים, מתמקדים בתשתית של קיום חברה אנושית ומוסרית, שיודעת לקיים צדק חברתי ושוויון של כולם בפני החוק והמשפט. דינים מתייחסים לחוקי הטבע של יושרה, הגינות, סולידריות וערבות הדדית. יש כאן מסר לאדם ,לנהוג באחריות ובשליטה גם על טבעך (הטבע שלך) שלפעמים מאיים עליך בפיתויים בעלי יצר.
הנה הזיקה לתהליך השינוי של עם ישראל, מעבדות לחירות, המתרחש בפרשתנו באירוע מי מרה, במעבר מפסיביות שעבודנו לטבע, לאקטיביות חירות אחריותנו והשפעתנו על הטבע.
כך השקפת היהדות של השפעתנו על הטבע בניגוד לדתות אחרות, מוצאת הד במדרש , בוויכוח המתנהל בין רבי עקיבא לבין טורנוסרופוס הרומאי : מה חשוב יותר – יצירתו של הקב"ה או יצירתו של האדם ? "אמר לו (רבי עקיבא): של בשר ודם נאים… אמר לו (טורנוסרופוס): למה אתם מולין ? אמר לו (רבי עקיבא): אני הייתי יודע שעל דבר זה אתה שואלני, ולכך הקדמתי ואמרתי לך, שמעשה בני אדם נאים משל הקדוש ברוך הוא. הביא לו רבי עקיבא שיבולים וגלוסקאות(כעכים). אמר לו (רבי עקיבא): אלו מעשה הקדוש ברוך הוא, ואלו מעשה ידי אדם. אמר לו: אין אלו נאים יותר מן השיבולים? ….. לפי שלא נתן הקדוש ברוך הוא את המצוות לישראל, אלא לצרף אותם בהם. (מדרש תנחומא, תזריע, ה', ה').
ההכרעה ברורה, יצירתו של האדם גוברת.
לאדם יש תפקיד ויעוד להשפיע ולתקן את הטבע. הנה כי כן, אירוע מי מרה בפרשתנו חושף לעינינו את המעבר, מהיותנו פסיביים ואדישים המשועבדים לטבע סביבתנו, בעולם של קיימות ומשבר כדור הארץ, במעבר לאקטיביות ואכפתיות, לחירות אחריותנו והשפעתנו על הטבע ומניעת אסון עתידי בטבע ובאיכות חיינו. העץ בפרשתנו קורא לנו, לקיים סולידריות וערבות הדדית בינינו, כפי שהמחקרים שהוצגו, מאירים את האחריות והערבות ההדדית של העצים והצמחים בעולמם הקסום. אכן כן, זה תלוי רק בנו להוכיח את כוח יצירתו של האדם, להפוך המר למתוק.
הנביא ישעיהו (מה', יז'-יט') מדגיש את תפקידו של האדם בתיקון עולמו של הקב"ה: "כִּי כֹה אָמַר ה' בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם הוּא הָאֱלֹקִים, יֹצֵר הָאָרֶץ וְעֹשָׂהּ הוּא כוֹנְנָהּ. לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ, לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ; אֲנִי ה' וְאֵין עוֹד".
כך אנו מוצאים ביטוי לעץ ומשמעותו בשירו של נתן זך ( 1930- 2020 ):"כי האדם עץ השדה... כמו העץ הוא צמא למים, כמו האדם הוא נשאר צמא ואני לא יודע איפה הייתי ואיפה אהיה כמו עץ השדה … ומר לי, מר לי בפה, כמו עץ השדה".
הנה שירו של נתן זך, שדומה שהושפע מארון הספרים היהודי, מתכתב עם הפסוק בפרשתנו, שהוא עוגן דיוננו : "וְלֹא מָצְאוּ מָיִם. וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה, כִּי מָרִים הֵם; עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ, מָרָה. וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה לֵּאמֹר, מַה נִּשְׁתֶּה. וַיִּצְעַק אֶל ד' וַיּוֹרֵהוּ ד' עֵץ, וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם, וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם".
ביכולתו של העץ וגם האדם, להפוך המר למתוק, להפוך הלימון ללימונדה, להפוך הקושי להזדמנות, להפוך הייאוש לתקווה.
יבואו ויאמרו, אבל אנחנו שונים אחד מהשני- בריבוד השקפותינו, דעותינו, והשתייכותינו. הרי ישנם בקרבנו את אלו הרואים רק עולם מר ופסימי וכנגדם את אלו הרואים עולם מתוק ואופטימי. הכיצד נחבר את כוללם לתיקונו של עולם וטבע ?
הנה בשבת שירה, יבוא רבי נחמן מברסלב ( 1772-1810 )בשירת העשבים ויוכיח כי הסולידריות והערבות ההדדית בין השוֹנוּת, היא אפשרית לכדי יצירת הרמוניה מתוקה , בקולולום של הטבע – היחד בצד הייחוד:" וְכִי דַּע, כִּי כָל רוֹעֶה וְרוֹעֶה יֵשׁ לוֹ נִגּוּן מְיֻחָד לְפִי הָעֲשָׂבִים וּלְפִי הַמָּקוֹם שֶׁהוּא רוֹעֶה שָׁם, כִּי כָּל בְּהֵמָה וּבְהֵמָה יֵשׁ לָהּ עֵשֶׂב מְיֻחָד, שֶׁהִיא צְרִיכָה לְאָכְלוֹ. גַּם אֵינוֹ רוֹעֶה תָּמִיד בְּמָקוֹם אֶחָד. וּלְפִי הָעֲשָׂבִים וְהַמָּקוֹם שֶׁרוֹעֶה שָׁם, כֵּן יֵשׁ לוֹ נִגּוּן. כִּי כָּל עֵשֶׂב וָעֵשֶׂב יֵש לוֹ שִׁירה שֶׁאוֹמֵר, שֶׁזֶה בְּחִינַת פֶּרֶק שִׁירָה, וּמִשִּׁירַת הָעֲשָׂבִים נַעֲשֶׂה נִגּוּן שֶׁל הָרוֹעֶה."( ליקוטי מוהר"ן, תנינא סג').
כך נושא דיוננו בפרשתנו מוצא ביטוי בחזונו של הרצל ( 1860-1904 )בספרו אלטנוילנד: "כל מה שנטעתם….יהיה חסר ערך ויקמול, אם חופש המחשבה והביטוי, הנדיבות ואהבת הבריות, לא יפרחו אצלכם".
כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה"
הבה נישא תפילה ושירה, בשבת השירה והטבע ונתחבר לסיומת שירתה של דבורה בהפטרתנו, שתסלק מקרבנו את אויבנו הנגיפי- הקורונה ותביא לנו השקט המיוחל :" כֵּן יֹאבְדוּ כָל-אוֹיְבֶיךָ, ד', וְאֹהֲבָיו, כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ, וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ, אַרְבָּעִים שָׁנָה."
שבת שלום וטו' בשבט שמח
כתב: ד"ר זאב פרידמן, מנכ"ל עמותת מלב"ב
