קריאתה של הצפרדע- מהרגל לשינוי ,מתייחסת לניסוי אקדמי מפורסם שנערך בשנת 1872, בו הונחה צפרדע חיה בתוך מיכל עם מים קרים. בכל שניה טמפרטורת המים הועלתה ב-0.002 מעלות צלסיוס. הצפרדע לא זזה ולא קפצה מהמיכל. אחרי שעתיים וחצי נמצאה הצפרדע מתה בתוך מים רותחים. היא לא זזה במשך כל הזמן כי השינוי בטמפרטורת המים היה הדרגתי ואיטי. במשך השנים הסיפור הזה אודות ניסוי הצפרדע , הפך לאנלוגיה למצב שבו אדם לא מגיב לשינוי הדרגתי אלא רק לשינוי קיצוני. אנו בשגרת חיינו היום יומיים נתונים לא אחת בסוג של הכחשה ואי רצון להבחין בתהליכים המתרחשים לנגד עינינו, שבמציאות הפסיביות שאנו גוזרים על עצמנו , עלולים להוביל אותנו לאסון שיפגע בנו. כך למשל, אל גור, סגן נשיא ארה"ב לשעבר, זוכה פרס נובל לשלום , השתמש בניסוי הצפרדע המתבשלת, כאנלוגיה לחוסר התגובה שלנו בנוגע להתחממות הגלובאלית של כדור הארץ, וכך אמר :
"This is not an experiment I wish to commend, but it has lessons for another animal ourselves. If drastic change takes place abruptly, we notice and react to it. If it takes place gradually, over a few generations, we are hardly aware of it, and by the time that we are ready to react, it can be too late".
הנה כי כן, אל גור מציב לנו תמונת מראה על משבר אקלים כדור הארץ, שלאחרונה זוכה להד בינלאומי ולרעש תקשורתי.
לתסמונת הצפרדע המתבשלת יש שם : אדישות ,הימנעות והתרגלות לרע .
לא חסרות דוגמאות לתסמונת הזאת במקומותינו : אנו נוהגים לא אחת בהכחשה ובהתעלמות נוכח סימנים בגופנו שעלולים להביא חלילה בהמשך לפגיעה חמורה בבריאותנו ולסיכון חיינו. או כאשר אנו רואים מפגעים זעירים שמתרחשים מול עינינו וההתעלמות מהם עלולה להביא לגרימת נזק ממשי באיכות חיינו. דוגמאות לכך לא חסרות, בתחומי חיינו האישיים , המשפחתיים, הקהילתיים וכך גם בתהליכים המתרחשים בחיי המדינה ובעולם כולו.
כוחו של הרגל, היא תסמונת נוכחת במחוזותינו, המתארת התנהגות – כיצד אנחנו מתרגלים לאירועים הפוקדים אותנו, שלידתן היא חריגה ויוצאת דופן, אך בהתפתחותן וגדילתן, הן גורמת לנו להתרגל אליהן. בתחילה אנו מרימים גבה, אף לא מאמינים ואף מופתעים ,שתופעות כאלו נוכחות בחיינו, אך למרבה הפלא, אנו מופתעים מעצמנו, כיצד אנו לוקים בתסמונת הקרויה- כוחו של הרגל. אנו מסוגלים להתרגל לתופעות שהן סותרות אמונה והיגיון ,שאחזנו בהם קודם ולא מאמינים, כיצד אנו מתרגלים אליהן.
הנה ניסוי הצפרדע ותובנותיו, מתכתב עם מכת הצפרדע הנוכחת בפרשתנו ומאוזכרת 11 פעמים: " הִנֵּה אָנֹכִי, נֹגֵף אֶת-כָּל-גְּבוּלְךָ–בַּצְפַרְדְּעִים. וְשָׁרַץ הַיְאֹר, צְפַרְדְּעִים, וְעָלוּ וּבָאוּ בְּבֵיתֶךָ, וּבַחֲדַר מִשְׁכָּבְךָ וְעַל-מִטָּתֶךָ; וּבְבֵית עֲבָדֶיךָ וּבְעַמֶּךָ, וּבְתַנּוּרֶיךָ וּבְמִשְׁאֲרוֹתֶיךָ. וּבְכָה וּבְעַמְּךָ, וּבְכָל-עֲבָדֶיךָ–יַעֲלוּ, הַצְפַרְדְּעִים."(שמות, ז',כו'-כט')…וַיֹּאמֶר ד', אֶל-מֹשֶׁה, אֱמֹר אֶל-אַהֲרֹן נְטֵה אֶת-יָדְךָ בְּמַטֶּךָ, עַל-הַנְּהָרֹת עַל-הַיְאֹרִים וְעַל-הָאֲגַמִּים; וְהַעַל אֶת-הַצְפַרְדְּעִים, עַל-אֶרֶץ מִצְרָיִם… וַיֵּט אַהֲרֹן אֶת-יָדוֹ, עַל מֵימֵי מִצְרָיִם; וַתַּעַל, הַצְּפַרְדֵּעַ, וַתְּכַס, אֶת-אֶרֶץ מִצְרָיִם. וַיַּעֲשׂוּ-כֵן הַחַרְטֻמִּים, בְּלָטֵיהֶם; וַיַּעֲלוּ אֶת-הַצְפַרְדְּעִים, עַל-אֶרֶץ מִצְרָיִם. וַיִּקְרָא פַרְעֹה לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן, וַיֹּאמֶר הַעְתִּירוּ אֶל-ד', וְיָסֵר הַצְפַרְדְּעִים, מִמֶּנִּי וּמֵעַמִּי; וַאֲשַׁלְּחָה, אֶת-הָעָם, וְיִזְבְּחוּ, לד'. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְפַרְעֹה, הִתְפָּאֵר עָלַי, לְמָתַי אַעְתִּיר לְךָ וְלַעֲבָדֶיךָ וּלְעַמְּךָ, לְהַכְרִית הַצְפַרְדְּעִים מִמְּךָ וּמִבָּתֶּיךָ: רַק בַּיְאֹר, תִּשָּׁאַרְנָה. וַיֹּאמֶר, לְמָחָר; וַיֹּאמֶר, כִּדְבָרְךָ–לְמַעַן תֵּדַע, כִּי-אֵין כַּד' אֱלֹהֵינוּ. וְסָרוּ הַצְפַרְדְּעִים, מִמְּךָ וּמִבָּתֶּיךָ, וּמֵעֲבָדֶיךָ, וּמֵעַמֶּךָ: רַק בַּיְאֹר, תִּשָּׁאַרְנָה. וַיֵּצֵא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, מֵעִם פַּרְעֹה; וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל-ד', עַל-דְּבַר הַצְפַרְדְּעִים אֲשֶׁר-שָׂם לְפַרְעֹה. וַיַּעַשׂ ד' כִּדְבַר מֹשֶׁה; וַיָּמֻתוּ, הַצְפַרְדְּעִים, מִן-הַבָּתִּים מִן-הַחֲצֵרֹת, וּמִן-הַשָּׂדֹת. וַיִּצְבְּרוּ אֹתָם, חֳמָרִם חֳמָרִם; וַתִּבְאַשׁ, הָאָרֶץ. יא וַיַּרְא פַּרְעֹה, כִּי הָיְתָה הָרְוָחָה, וְהַכְבֵּד אֶת-לִבּוֹ, וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם: כַּאֲשֶׁר, דִּבֶּר ד'." ( שמות, ח', א'-יא').
מה המיוחד בצפרדע שדווקא היא נבחרה לייצג את המכה השנייה ?
הצפרדע מביאה בשם שהיא נושאת, תובנות ומשמעויות. כך מפרש הרש"ר הירש( 1808-1888 ) שהשם צפרדע מורכב משתי מילים: צפר ( צפרא)- מלשון בוקר ואור, ודע, מלשון דעת. אוסיף על כך- צפר– מלשון צפירה והתרעה, דע- מלשון ראיה ידיעה ומודעות של בוחן מציאות. דע כיצד לפעול ,לצפור ולהתריע , על מנת למנוע אסון.
הנה הצפרדע בפרשתנו קוראת לפרעה– עליך לראות המציאות ולהבין את העלול לקרות לך ולעמך, אל תמשיך לנהוג בסגירות לבך והתעלמות מרצון אלוקים. אל תמתין ואל תדחה. עליך לצאת מהקיבעון המחשבתי והרגשי שבו אתה נתון ועליך לעשות שינוי בפאראדיגמה המחשבתית הפסיבית שבה אתה נתון, ולבחור בדרך של אקטיביות. עליך לעבור ממצב של הרגל למצב תודעתי של שינוי. עליך להתחבר באופן אקטיבי לקריאה- שַׁלַּח֙ אֶת־עַמִּ֔י.
כך הצפרדע קוראת גם לבני ישראל השקועים עמוק בשעבוד ובעבדות- עליכם כן להאמין בתקווה שיהיה שינוי. צפויה לכם סדרת שינוי מעבדות לחירות, זה לא יקרה ביום אחד, זה תהליך ממושך של יציאה ממצרים והליכה בנתיב המדבר – 40 שנה. גם אתם תעברו שינוי ממציאות של התמכרות לעבדות ויציאה לנתיב של שינוי ואקטיביות.
הצפרדע מסמלת את המאפיין המארגן של כל פרשות ספר שמות שתעסוקנה במסלול אתגרי לבני ישראל, בתהליך השינוי מזהות של עבד לזהות של בן חורין, בממד הגופני, הרוחני והנפשי.
בני ישראל יעברו תהליך של שינוי מהותי ,שמיוצג במאפייני הצפר- דע– חיבור לתקווה, לבוקר (צפרא) שהשמש תזרח ותאיר ולקראת –דע– שינוי בדעת ובתודעה.
כמו הצפרדע המייצגת מאפייני התפתחות ושינוי, מראשיתה של ביצה לשלב נוסף בדמות הראשן ועד לעיצובה הסופי כצפרדע. כמו הצפרדע שמאופיינת במרחב חיים של חבורות וקבוצות, כך גם בני ישראל יעברו תהליך של התפתחות ושינוי -מעבדות לחירות -מהאינדיוידואל לקולקטיב של- חבורה, קהילה ועם.
אך מסתבר שההתמודדות עם קריאת הצפרדע המאתגרת את המעבר – מהרגל לשינוי ומפסיביות לאקטיביות, אינו פשוט כלל ועיקר.
בכלל, החלטה מודעת לעשות שינוי איננה פשוטה . זאת כבר לימד אותנו, ניקולו מקיאוולי, ( 1469- 1527 ) בספרו– "הנסיך: "אין דבר קשה יותר לתכנון, לא בטוח ומסוכן, מיצירת מערכת חדשה. היזם יעמוד מול איבתם של אלה הנשכרים משימורה של המערכת הישנה, ומול אדישותם של אלה אשר ייצאו נשכרים מן המערכת החדשה" . הנה לנו הצבת מראה לקשיים שבהוצאת רפורמות מבניות, מהכוח אל הפועל, בחיינו אנו.
הבה נתבונן בפרשתנו בפסוקים הבאים : "לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֲנִי ד', וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם, וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם; וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה, וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים. וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם, וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים; וִידַעְתֶּם, כִּי אֲנִי ד' אֱלֹהֵיכֶם, הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם, מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם. וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת- יָדִי, לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב; וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה, אֲנִי ד'. וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וְלֹא שָׁמְעוּ, אֶל-מֹשֶׁה, מִקֹּצֶר רוּחַ, וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה".
מהי המיוחדות והמשמעות של המאפיין – מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם , המוזכר פעמיים ?
מפרש השפת אמת ( ספרו של הרב יהודה אריה ליב אלתר – 1847-1905 האדמו"ר מגור השני ): "שלא תוכלו עוד לסבול את מצרים ". במילים אחרות, ההתרגלות לסִבְלוֹת מִצְרָיִם, היא התסמונת של הצפרדע המתבשלת לאיטה, במי הסִבְלוֹת של מצרים. בני ישראל נתונים בהתמכרות עמוקה לעבדות, שאליה הם מתרגלים והרגל זה הופך לטבע.
כך לימדנו אַיְזוֹפּוֹס ( 620 לפנה"ס – 562 לפנה"ס) שהיה ממשיל משלים יווני. במשלו על הצפרדע והעקרב שרצו לחצות נהר. העקרב, שאינו יודע לשחות, ביקש לרכוב על גבה של הצפרדע, אשר סירבה עקב חששה שהעקרב יעקוץ אותה בדרך. העקרב הצליח לשכנעה שלא כך יהיה, שכן, גם הוא מבקש להגיע לגדה השנייה. הצפרדע השתכנעה והסכימה, אך באמצע הנהר העקרב עקצהּ, ושניהם החלו לטבוע. קודם שטבעו הצליחה הצפרדע לשאול בתדהמה: "למה ומדוע עקצתני? הרי עכשיו שנינו נמות", והעקרב השיב: "זה הטבע שלי ". מסקנת המשל היא – העקרב אינו יכול לשנות את טבעו וכוח הרגלו, גם אם הוא מבין שצריך לעשות זאת, שכן, הרגל הופך לטבע.
בפרשתנו, ההתרגלות לסבל העבדות, מתרחשת במקום הנמוך ביותר – "מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם", במצב פתולוגי התנהגותי ונפשי – "וְלֹא שָׁמְעוּ, אֶל-מֹשֶׁה, מִקֹּצֶר רוּחַ, וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה". מפרש רש"י:" מִקֹּצֶר רוּחַ – כל מי שהוא מיצר, רוחו ונשימתו קצרה ואינו יכול להאריך בנשימתו". העבדות, הסבל, והשעבוד משקיעים אותם בתסמונת ההתרגלות לרע – במ"ט שערי טומאה". האדישות והייאוש אופפים אותם. הם משלימים עם מר גורלם. הם אינם מסוגלים לקרוא את הכתובת על הקיר ואינם מסוגלים לשמוע לדברי משה.
תסמונת ניסוי הצפרדע המתבשלת, בה נתונים עם העבדים במצרים, משקיעה אותם עמוק עמוק – "מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם".
על מנת להבין את מהות קריאתה של הצפרדע בפרשתנו , הרי עלינו להכיר את מודל שלוש הרמות של התערבות מניעתית – מניעה ראשונית, מניעה שניונית ומניעה שלישונית.
מניעה ראשונית- מנסה להתערב בשלבים מאד מוקדמים, כאשר אנו מבחינים בראשית גילוי בעיה כלשהי ואז מטפלים במניעתה. מניעה שניונית– מנסה להתערב בשלב מאוחר יותר שהבעיה גדלה ואנו נמצאים בסוג מצב של סיכון. במניעה שלישונית- אנו כבר במצב של סכנה ממשית ולפעמים כבר מאוחר מדי. לצערנו, בתחומי חיינו השונים, המשאבים למניעה ראשונית הם מצומצמים ביותר ואף גם לא על סדר היום. רק כאשר מתרחשים- אסון, קטסטרופה ומצב חירום, לפתע משקיעים משאבים רבים. לאחר מכן, מקימים ועדת חקירה שמסקנתה בדרך כלל , בזו הלשון:" אם היו משקיעים משאבים במניעה הראשונית, בינקותה של הבעיה, הרי היינו מונעים את האסון ". כל תחומי חיינו המציגים תרחישי זעם ואיומים מסוכנים, קוראים לנו להתערב בשלבים הראשונים. כך קריאות אלו מופנות אלינו, בהעדר ניהול סיכונים,- בחיינו הפרטיים, כך בחיי עבודתנו, כך בחיי מדינתנו. אך לצערנו , האדישות, ההתרגלות לרע, ההכחשה וההימנעות, גוזרים עלינו את גורלנו. עינינו לא רואות את הכתובת על הקיר ואוזננו לא שומעות את קולות האזהרות והתוכחות.
כיצד מתבצעת המניעה השלישונית בחילוצם של בני ישראל מחידלון? מצב קשה זה בו נתונים בני ישראל במצרים, כבר במניעה השלישונית, במצב סכנה, מחייב התערבות אישית של הקב"ה, בדמות עשרת המכות הפוקדות את פרעה והמצרים. זאת הדרך היחידה שתאפשר חילוצם של בני ישראל מתוצאותיה הסופיות של קריאתה של הצפרדע. כך נלמד כיצד זה קורה, בהמשך בפרשת בא : "וְהָיָה כִּי-יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ, מָחָר–לֵאמֹר מַה-זֹּאת: וְאָמַרְתָּ אֵלָיו–בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ד' מִמִּצְרַיִם, מִבֵּית עֲבָדִים " ( שמות, יג', יד').
מכת הצפרדע בפרשתנו מהדהדת בשיר, אודות אנשי הצפרדע ואנשי הדממה, לא במשמעות שאליה התכוון יורם טהר לב, אלא במשמעות נוספת, בהקשר לקריאתה של הצפרדע, שיש בה קריאה לכולנו, נוכח פסיביות , הכחשה והתעלמות ואי רצון לראות ולשמוע את התהליכים המתרחשים לנגד עינינו במישורי חיינו השונים ואנו עוצמים עינינו ואוטמים אוזנינו : "אַנְשֵׁי הַצְּפַרְדֵּעַ, אַנְשֵׁי הַדְּמָמָה / אִישׁ לֹא רָאָה, אִישׁ לֹא שָׁמַע".
אנא, הקשיבו לקריאתה וקרקורה של הצפרדע הקטנה בפרשתנו.
כותב: ד"ר זאב פרידמן, מנכ"ל עמותת מלב"ב
