משה רבנו בנאומו האחרון בפרשתנו בספר דברים, בוחר להשמיעו בשירה ולא בפרוזה. נאומו האחרון, שהוא נאום הנאומים, מקפל בתוכו – עבר , הווה עתיד. יש בו תוכחה לעם ישראל, אך גם נחמה לעתיד. משה איננו מסתפק רק בעדות לנאומו, כתיעוד היסטורי לדורות הבאים, בהביאו כעדים את השמים ואת הארץ : "הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם, וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ, אִמְרֵי-פִי."( דברים, לב', א'), אלא הוא מבין שהמבחן יהיה בהשפעתו האפקטיבית של הנאום על בני ישראל. נכון שלאורך ספר דברים , משה נושא נאומים בנושאים שרבים ,שאותם השתדלתי להציג במאמרי הפרשה השונים. אך הפעם בנאום הנאומים המסכם, זה שונה. הנאום המסכם, אסור לו להיכשל. הצלחתו היא קריטית לנתיב דרכו העתידית של עם ישראל. אין להסתפק – בנעשה ונשמע. אלא –בנשמע ונעשה. הנאומים הקודמים מצטיירים כנאומי מונולוג. לא ברור מהטקסט לאורך ספר דברים , מה הייתה השפעתם על בני ישראל. לא ברור כיצד הגיבו? האם יצאו בתחושה של וואהה? מה הייתה מידת ההשפעה של הנאומים? לכן, בנאום הנאומים המסכם, יש הכרח להשתמש בכלי אפקטיבי, שיפעיל רגש ויחבר את הלבבות. במילה רגש , יש באותיותיה – שגר וגם גשר. אלו שתי המילים שמשה מצפה להן בנאומו.
נכון שעדיין ממתין למשה מעמד אחרון, בפרשה הבאה- וזאת הברכה. אך היא מאופיינת במשה המברך את שבטיו , סוג של ברכות לקרובים אליך, במעמד של פרידה.
מוכר במקומותינו , וורט נחמד על מאפיין הרצף, של הפרשות המסיימות את ספר דברים – ניצבים, וילך, האזינו, וזאת הברכה.
הייחוס הוא להתנהלות תקשורת בין מנהיגים לעמם ובכלל בין בני אדם. אם אתה נוקט בסגנון- ניצבים, של עיקשות ונוקשות ולא בגובה העיניים, אלא מלמעלה למטה, הרי התוצאה תהא – שהשומע יחליט – וילך. אבל אם תנקוט בסגנון של – האזינו, הרי התוצאה תהא- וזאת הברכה.
בהשאלה ניתן אולי לייחס זאת למשה . הוא מבין שנאומים בסגנון ניצבים, יביאו- לוילך, כפי שחווה בנאומו הראשון במצרים-" וְלֹ֤א שָֽׁמְעוּ֙ אֶל־ מֹשֶׁ֔ה". אך הפעם, הנאום בפרשתנו חייב להביא ל- וזאת הברכה.
מדוע משה בוחר לקיים את נאומו האחרון והמסכם, במתכונת של שירה ?
"וַיָּבֹא מֹשֶׁה, וַיְדַבֵּר אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַשִּׁירָה-הַזֹּאת–בְּאָזְנֵי הָעָם: הוּא, וְהוֹשֵׁעַ בִּן-נוּן. וַיְכַל מֹשֶׁה, לְדַבֵּר אֶת-כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה–אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל." ( דברים, לב', מד').
תורת השיווק והתקשורת מלמדת אותנו, שעל מנת להעביר מסר באופן אפקטיבי, שיוטמע, יופנם וישכנע את מקבל המסר, עליך לצרוב בדבריך, לא רק את תבנית ההיגיון והשכל, אלא לא פחות מכך, עליך לצרוב את תבנית הלב והרגש. לכן, נבחר כלי השימוש בשירה , שכולו רגש ותעצומות הנפש, כלי שגורם לרטט לבבות ולחיבור עמוק. כאמור, דרך השיווק בראשית הדרך נכשלה:" וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה" , אולי בגלל שימוש יתר בתבנית השכל ולא בתבנית הרגש. אנחנו יודעים עד כמה, סיפור או שיר מרגשים, עשויים לחולל חיל ורעדה , לרתום ולגייס אנשים לשליחות וליעוד, גם אם היא נראית בהתחלה , קשה ובלתי אפשרית ואף חסרת סיכוי.
השימוש בכלי של שירה מעצים את הרגש לגבהים אדירים וגורם לדיבוק של חברים.
יתכן גם שמשה שסבל מפגם כבדות הלשון: "וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֣ה אֶל ד' בִּ֣י אֲדֹנָי֒ לֹא֩ אִ֨ישׁ דְּבָרִ֜ים אָנֹ֗כִי גַּ֤ם מִתְּמוֹל֙ גַּ֣ם מִשִּׁלְשֹׁ֔ם גַּ֛ם מֵאָ֥ז דַּבֶּרְךָ֖ אֶל־ עַבְדֶּ֑ךָ כִּ֧י כְבַד־פֶּ֛ה וּכְבַ֥ד לָשׁ֖וֹן אָנֹֽכִי" ( שמות, ד', י') והיותו נתון בסוג של פוסט טראומה, מנאומו הראשון את עם ישראל במצרים ותוצאותיו: "וַיְדַבֵּ֥ר מֹשֶׁ֛ה כֵּ֖ן אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְלֹ֤א שָֽׁמְעוּ֙ אֶל־ מֹשֶׁ֔ה מִקֹּ֣צֶר ר֔וּחַ וּמֵעֲבֹדָ֖ה קָשָֽׁה "( שמות, ו', ט'), בחר לנהל את נאומו האחרון והמסכם, באופן האפקטיבי והמשפיע ביותר, בדרך השירה והרגש.
אנו יודעים שאנשים כבדי פה ולשון, באים לידי ביטוי מרשים, עת הם שרים ומעניקים בשירתם הזורמת לשומע ולמאזין, קורת רוח ממילות השיר ומשמעותן.
אך דומה שכבדות הלשון של משה, היא איננה הסיבה הבלבדית לבחירת כלי השירה בנאום המסכם.
עדות לגדולתה של שירה, בהיותה של התורה הנקראת – שירה: "וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל…. "וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת"( דברים, לא', יט'-כב'). מפרש הרמב"ן ( 1194-1270): " ויקראה שירה, כי ישראל יאמרוה תמיד בשיר ובזמרה, וכן נכתבה כשירה, כי השירים יכתבו בהם הפסק במקומות הנעימה."
ראויים להדהד באוזנינו פרשנותו של הרב פרופ' יונתן זקס( 1948- 2020), לפרשות וילך והאזינו, למשמעותה של התורה כשירה וכך הוא כותב:" ומדוע נקראת התורה שירה? כי אם רצוננו להוריש את אמונתנו ואת אורח חיינו לדור הבא, אנחנו מוכרחים לשיר. התורה צריכה לדבר אל הרגש, לא רק אל התודעה….המוסיקה היא הממד הרגשי של התקשורת, האמצעי שלנו להביע רגש. המוסיקה היא מרכיב כה חיוני בשיח שלנו… היהדות היא דת של מילים. אולם בכל פעם ששפת היהדות שואפת אל הרוחני, היא מבקיעה אל השירה, אל הניגון, כאילו ביקשו המילים עצמן לנוס מכוח המשיכה של המשמעות המוחלטת. יש בניגון דבר מה המרים את עינינו אל מציאות שמעבר לנתפס. מילים הן שפת הדעת, מוזיקה היא שפת הנפש… כאשר היהודים מדברים, הם לא פעם מתווכחים. אך כאשר הם שרים, קולותיהם השונים יוצרים הרמוניה … המוזיקה היא שפת הנשמה, ובהגיעו אל גובהה של הנשמה, נכנס היהודי בשערי האחדות האלוקית, המתעלה על הניגודים שבעולמות הנמוכים יותר."
דומה שלידת התיאוריה המדעית – האינטליגנציה הרגשית, מתרחשת בפרשתנו , בנאום השירה הרגשי של משה לדור ב' לקראת כניסתו לארץ.
הרב פרופ' יונתן זקס מוסיף:" פרופ' פיטר סלובי, נשיא אוניברסיטת ייל בארה"ב, יהודי, נצר לשושלת רבנים, שמו הוא עיבוד אנגלי לשם- סולבייצ'יק. תרומתו הגדולה הוא המושג שהוא פיתח עם ג'ון מאייר, במאמר משנת 1989 שהיה לציון דרך- הלוא הוא המושג- אינטליגנציה רגשית, הם הראו כי היכולת שלנו להבין רגשות ולהיענות לרגשות, לא רק רגשות שלנו אלא גם של זולתנו, היא רכיב חיוני בהצלחה בתחומים רבים ובעצם בכל מה שכרוך בהתנהלות במרחב האנושי…אם רצוננו ליצור קשר משמעותי עם הזולת, עלינו להיות מסוגלים להבין איך אנשים אחרים מרגישים. זהו כישרון האמפתיה. הרגשות חשובים. הם מנחים אותנו בבחירותינו. הם מניעים אותנו לפעולה. השכל לבדו אינו יכול לעשות זאת…משה מלמד את בני ישראל שירה. הוא עובר מפרוזה לשירה. מנאום לניגון, ממשפט לספרות…בישורת האחרונה של אחרית ימיו ,הגדול שבנביאים פונה אל בינתנו הרגשית…אם רצונכם לשנות את חייהם של אנשים, דברו אל רגשותיהם. לא רק אל שכלם. היכנסו לפחדים שלהם ופוגגו אותם… בני אדם הם יותר מאלגוריתמים, אנחנו בריות מונעות רגש...המוזיקה היא מפת הרוח היהודית…היהדות היא דת של מילים ואף על פי כן, בכל עת שמילותיה נכספות אל הרוח, הן עוטות כנפי ניגון…..הרב הראשי לישראל לשעבר, הרב אברהם שפירא, סיפר לי ( הרב זקס) פעם , על שניים מגדולי התורה במאה ה19. ילדיו של האחד נסחפו ברוחות ההשכלה בנות התקופה ורחקו מן המסורת, ואילו השני התברך בילדים שהמשיכו בדרכו. ההבדל ביניהם, אמר הרב שפירא, היה זה-בסעודה השלישית בשבת, הרב הראשון היה אומר דברי תורה והשני שר שירים."
נאום הנאומים המסכם של משה , מתנהל בשירה ואני מניח שגם עם לווית חן של ניגון, כפי שרק עתה חווינו עוצמתה של השירה בתפילות הימים הנוראים. הבה נדמה לעצמנו אמירת הפיוט – ונתנה תוקף, ללא השירה ולחניה השונים. כך הגדולה של הניגון וחיבור המלודיה , מועטרת בקדושה ובטהרה מבית היוצר המוזיקלי של המלחין יאיר רוזנבלום (1944 –1996). שכן, עוצמת הרגש בהארת יצירתו האלוקית של רוזנבלום, שוברת מחיצות בין אנשים ובין מגזרים. ראו כיצד בערב יום כיפור האחרון, הוצפו הרשתות החברתיות הדיגיטליות בהופעה של מקהלת חסידי סאטמר, שביצעו את ונתנה תוקף, בלחנו של יאיר רוזנבלום. מי היה מאמין לחיבור שבין החסידים לבין יאיר רוזנבלום. האם אין בכך דוגמא מוחשית להארתה של תפילת כל נדרי המכילה את כולם ? כך גם, לא היינו יכולים להתחבר רגשית לתפילת כל נדרי העוסקת בשבועות, נדרים וחרמות , ללא הלחן המסורתי האלוקי ,שכולו רגש וחודר ללבבות העולם היהודי לדורותיו. הנה כך גם בהופעתו המרגשת של הזמר ישי ריבו בקיסריה, בחווית שיריו- סדר עבודת הכהן ואוחילה לאל, ביום הכיפורים.
נאומו משה בפרשתנו מאיר את משמעותה של השירה גם בהיבט נוסף, בהקשר לתסמונת השכחה :" צוּר יְלָדְךָ, תֶּשִׁי וַתִּשְׁכַּח, אֵל מְחֹלְלֶךָ. (דברים, לב', יח' ). מסביר זאת המגיד מדובנא (ר' יעקב קראנץ, 1741-1804), שהקב״ה יילד בנו את יכולת התשי- השכחה. אך במקום לעשות ביכולת זו שימוש מועיל, סלקטיבי, מידתי ומבוקר, עם ישראל עשה שימוש רע ולא הוגן ביכולת התשי- השכחה, בכך ששכח את "אל מחוללך", זה שיילד והעניק לך את יכולת השכחה. כך בחיים, על מנת לשרוד או להתקיים או להתקדם, מנגנון השכחה עוזר לנו לא אחת. אבל אל לנו להפעיל את מנגנון השכחה באופן לא ראוי ,לא הוגן, לא אתי ולא מידתי. לפעמים טוב לשכוח וגם להשכיח דברים לא טובים או מעצבנים שנגרמו לנו, כדי לא להישאר בתקיעות ולבזבז אנרגיות נפשיות ומשאבי זמן על דברים שהרגיזו אותנו. לפעמים טוב וחשוב להתקדם קדימה ולא לעשות כל הזמן חשבונות ופנקסנות עם אחרים, שלא אחת עלולים גם להביא אותנו לנקימה ולנטירה. דוגמאות לכך לא חסרות. אבל כל עוד זה נעשה באופן מבוקר ומידתי.
אך תסמונת השכחה גם נוכחת לצערנו בדמנציה ואלצהיימר.
כך מלמדת אותנו בפוסט מקצועי לקראת החגים השנה, מאיה הכט נוירופסיכולוגית בשירות מלב"ב עד הבית, שנפלה בחלקי הזכות הגדולה לשמש כמנכ"ל עמותת מלב"ב העוסקת במתן שירותים טיפוליים בקהילה לאנשים עם דמנציה ובני משפחותיהם. אחד המנגנונים שנשמרים לאורך זמן ברוב מחלות הדמנציה הוא הזיכרון הרגשי. זה סוג של זיכרון לא מילולי שנוצר בחלק של המוח המכונה "אמיגדלה", שפחות פגיעה לנזקי הדמנציה. לדוגמא, מחקרים בנושא מראים שאנשים עם אלצהיימר הצליחו לזכור יותר טוב רשימות מילים בעל מטען רגשי שלילי או חיובי לעומת מידע ניטראלי. הפער הזה יכול להסביר למה אנשים עם דמנציה בשלבים מתקדמים לפעמים מרגישים קרבה ואמון כלפי בני משפחה שהם אינם יודעים את שמם, או מחליפים עם דמות מן העבר שעוררה רגש דומה. במילים אחרות – אם הם מגיבים כך אולי הם כבר לא זוכרים מי הם הקרובים אליהם, אבל עדיין ישנה תחושת מוכרות וזיכרון של הרגש שעוררנו בהם. השימור של הזיכרון הרגשי עומד בבסיס של שיטות רבות לטיפול רגשי לאנשים עם דמנציה. לדוגמא, טיפול בשירה ובמוזיקה. ידוע שגם בשלבים יחסית מתקדמים של המחלה מתמודדים מסוגלים לזהות שירים ששמעו בעבר. זה אומנם נכון במיוחד עבור שירים מעברם הרחוק, שצומדו למטען רגשי זה או אחר, אבל לא רק. שירה ומוזיקה מעוררת בכולנו רגשות. אנחנו יודעים לזהות מוזיקה עצובה או שמחה גם בלי היכרות קודמת, או אפילו יכולת להבין את המילים. דמנציה אינה פוגעת ביכולת לזהות ולחוות רגש בתגובה לקטעים מוסיקליים לא מוכרים, ולכן בהשמעה חוזרת ניכר שהיכולת לזהות שירים מוכרים שמורה.
בנאום שירת האזינו, משה מסיים את תהליך בריאתו של דור ב' , לקראת כניסתו לארץ.
"וַיָּבֹא מֹשֶׁה, וַיְדַבֵּר אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַשִּׁירָה-הַזֹּאת בְּאָזְנֵי הָעָם: הוּא, וְהוֹשֵׁעַ בִּן-נוּן. וַיְכַל מֹשֶׁה, לְדַבֵּר אֶת-כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה-אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, שִׂימוּ לְבַבְכֶם, לְכָל-הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר אָנֹכִי מֵעִיד בָּכֶם הַיּוֹם: אֲשֶׁר תְּצַוֻּם, אֶת-בְּנֵיכֶם, לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת, אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת. כִּי לֹא-דָבָר רֵק הוּא, מִכֶּם–כִּי-הוּא, חַיֵּיכֶם; וּבַדָּבָר הַזֶּה, תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל-הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת-הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה, לְרִשְׁתָּהּ." ( דברים, לב',מד-מז').
"וַיְכַל מֹשֶׁה" בפרשתנו , מתכתב עם בראשית– "וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, וְכָל-צְבָאָם. וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה; וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה."( בראשית, ב', א'-ב') . הנה הרגש שהוא הגשר ( בחילוף אותיות) מדְּבָרִים לבראשית, שכבר שם נחווה את הטראומה של רצח הבל על ידי אחיו קין והשפעתה על הסביבה האנושית. טראומה שהולידה את הצורך, לברוא את עולם הנגינה, שבכוחה לבנות אנושות טובה יותר, על מנת – לעדן, להרגיע, לרסן ולחבר את כל החלקים השונים, לפאזל אנושי והרמוני אחד. כך נולד עולם המוזיקה וכליו כבר בספר בראשית, בדמותו של יובל המוזיקאי הראשון בהיסטוריה, נראה שהוא הפעיל את כליו המוזיקליים, לעשות טוב יותר בקרב האנשים בסביבתו ולמצוא את האיזון המתאים בין כלים שכל מטרתם להשחית ולהרוג ובין כלים מוזיקליים שבכוחן להרגיע ולהפגין שליטה עצמית על יצרים ותאוות אנושיים מסוגו של קין: "וַיִּקַּח לוֹ לֶמֶךְ שְׁתֵּי נָשִׁים, שֵׁם הָאַחַת עָדָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית צִלָּה. וַתֵּלֶד עָדָה אֶת יָבָל. הוּא הָיָה אֲבִי יֹשֵׁב אֹהֶל וּמִקְנֶה. וְשֵׁם אָחִיו יוּבָל. הוּא הָיָה אֲבִי כָּל תֹּפֵשׂ כִּנּוֹר וְעוּגָב. … וַיֹּאמֶר לֶמֶךְ לְנָשָׁיו: "עָדָה וְצִלָּה שְׁמַעַן קוֹלִי, נְשֵׁי לֶמֶךְ הַאְזֵנָּה אִמְרָתִי. כִּי אִישׁ הָרַגְתִּי לְפִצְעִי? וְיֶלֶד לְחַבֻּרָתִי? כִּי שִׁבְעָתַיִם יֻקַּם קָיִן, וְלֶמֶךְ שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה." (בראשית, ד', כ'- כג').
דומה ששירת הרגש בנאומו של משה בפרשתנו, השיגה את מטרתה והביאה ברכה ,שלכך נתוודע בפרשה הבאה, החותמת את שירת חייו של משה:" וְזֹאת הַבְּרָכָה, אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים–אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: לִפְנֵי מוֹתוֹ." ( דברים ,לג', א').
גמר חתימה טובה ושבת שלום ומבורכת
כותב: ד"ר זאב פרידמן, מנכ"ל עמותת מלב"ב
