בדרך כלל, רובנו חווים את הזיכרון שלנו כיחידה אחת. כשאנחנו מנסים להיזכר בדבר מה, המידע ש"שמרנו" צף לעיני רוחנו כתמונה שלמה – מה ראינו, מה שמענו, איך הרגשנו כשזה קרה… האמת היא שכל אחד מהפרטים האלה הוא מנגנון זיכרון ייחודי, שמבוסס על מבנה מוחי אחר. יכול להיות ששמתם לב אל זה בעבר. אולי הצלחתם לשלוף מזיכרונכם רק את הטעם והריח המופלאים של מאפה שטעמתם לפני שנים – אבל לא משנה מה תעשו, לא תוכלו לומר איפה רכשתם אותו. בדמנציה, אנו חווים לראשונה את ההפרדה הזאת באופן ברור ובולט, את ההפרדה הזאת כשמנגנוני זיכרון מסוימים נפגעים לפני אחרים.
אחד המנגנונים שנשמרים לאורך זמן ברוב מחלות הדמנציה הוא הזיכרון הרגשי. היכולת שלנו לזכור רגש נפרדת מהיכולת שלנו לזכור מידע על מי או מה שאנחנו אוהבים (או מפחדים מפניו). זה סוג של זיכרון לא מילולי שנוצר בחלק של המוח המכונה "אמיגדלה", שפחות פגיעה לנזקי הדמנציה. לדוגמא, מחקרים בנושא מראים שאנשים עם אלצהיימר הצליחו לזכור יותר טוב רשימות מילים בעל מטען רגשי שלילי או חיובי לעומת מידע ניטראלי. הפער הזה יכול להסביר למה אנשים עם דמנציה בשלבים מתקדמים לפעמים מרגישים קרבה ואמון כלפי בני משפחה שהם אינם יודעים את שמם, או מחליפים עם דמות מן העבר שעוררה רגש דומה. במילים אחרות – אם הם מגיבים כך אולי הם כבר לא זוכרים מי אתם, אבל עדיין ישנה תחושת מוכרות וזיכרון של הרגש שעוררתם.
תופעה מוכרת בהתמודדות עם דמנציה שניתן לקשר לזיכרון רגשי היא הדרישה "ללכת הביתה". הרצון לחזור הביתה יכול להתרחש גם כשאנחנו נמצאים בבית. לפעמים גם התזכורת שאנחנו בבית (בין אם מדובר בבית שבו גרו עשרות שנים ובין אם מדובר במוסד שהפך לביתם בשנים האחרונות) לא מרגיעה.
הסיבה היא שהמקום שבו הם נמצאים לא מעורר את הזיכרון הרגשי של "בית". בית אינו רק מרחב פיזי, אלא מונח שמסמל משמעויות פסיכולוגיות, חברתיות ותרבותיות. עבור רובנו הוא מקושר עם תחושת ביטחון ומוכרות, אולי אל הבית כפי שחווינו אותו בצעירותנו. כאשר אדם חווה קשיי התמצאות ונמצא במצוקה, רק טבעי שייחל לחזור "הביתה" – גם אם הוא יושב בסלון ביתו.
למה זה חשוב? השימור של הזיכרון הרגשי עומד בבסיס של שיטות רבות לטיפול רגשי לאנשים עם דמנציה. לדוגמא, טיפול במוסיקה. ידוע שגם בשלבים יחסית מתקדמים של המחלה מתמודדים מסוגלים לזהות שירים ששמעו בעבר. זה אומנם נכון במיוחד עבור שירים מעברם הרחוק, שחוברו למטען רגשי זה או אחר, אבל לא רק. מוסיקה מעוררת בכולנו רגשות. אנחנו יודעים לזהות מוסיקה עצובה או שמחה גם בלי היכרות קודמת, או אפילו יכולת להבין את המילים. דמנציה אינה פוגעת ביכולת לזהות ולחוות רגש בתגובה לקטעים מוסיקליים לא מוכרים, ולכן בהשמעה חוזרת ניכר שהיכולת לזהות שירים מוכרים שמורה.
כתבה: מאיה הכט, נוירופסיכולוגית שיקומית (M.A) בהתמחות, מלב"ב לקהילה
