fbpx

פרשת "וילך"- כִּי מִנֶּגֶד, תִּרְאֶה אֶת-הָאָרֶץ וְשָׁמָּה, לֹא תָבוֹא "- נאום אפקט הנבו ומשמעויותיו

פרשתנו מאירה לנו באור אנושי ורגיש ,את התהליך הדרמטי ,העוצמתי והמטלטל, של פרידתו של משה מעל  במת ההיסטוריה.

משה ניצב בפרשתנו בשיאו, במסע חייו ובתפקידו המנהיגותי ונאלץ בעל כורחו ובניגוד לרצונו כבן אנוש, לסיים את שירת חייו.

פרשתנו פותחת בהצגת דרמת הפרידה: "וַיֵּלֶךְ, מֹשֶׁה; וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל.  וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם  לֹא אוּכַל עוֹד, לָצֵאת וְלָבוֹא; וַד' אָמַר אֵלַי, לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה … יְהוֹשֻׁעַ, הוּא עֹבֵר לְפָנֶיךָ, כַּאֲשֶׁר, דִּבֶּר ד' … וַיֹּאמֶר ד' אֶל מֹשֶׁה, הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת קְרָא אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְהִתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד, וַאֲצַוֶּנּוּ; וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ, וַיִּתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד".(דברים, ל"א, א' -טו').

פרשתנו מסיימת באקורד  הסיום : "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה, בְּאָזְנֵי כָּל  קְהַל יִשְׂרָאֵל, אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה, הַזֹּאת  עַד, תֻּמָּם" (דברים, לא', ל'). משה כותב את שירת חייו המסתיימת ,במחזה הפרידה בפרשתנו, וממחיש לנו כיצד הוא עובר תהליך של מעבר ופרידה דרמטיים בחייו הציבוריים והאישיים.

משה בשיא פעילותו :"לֹא-כָהֲתָה עֵינוֹ, וְלֹא-נָס לֵחֹה " (דברים, לד', ז').

לא פשוט למשה האדם לפנות את מקומו כמנהיגו של עם ישראל. לא פשוט למשה בשר ודם, לוותר על חלומו ושאיפת חייו להיכנס לארץ המובטחת, עם העם אותו הוא מנהיג 40 שנה במסע המדבר. משה רבנו חווה באופן טראומטי את תהליך הפרידה האישי. משה נפרד מרום מעמדו, יורד מבמת ההיסטוריה ונאלץ בניגוד לרצונו, להעביר את שרביט המנהיגות ליהושע.

משה רבנו שהנהיג את עם ישראל במצרים והיציאה ממנה, שהנהיג את העם במסע המדבר, שקיים דיאלוג ישיר עם הקב"ה ,שהוריד את לוחות הברית מההר, מסתבר שגם הוא בשר ודם וגם לו קשה להכיל תהליכי פרידה כה דרמטיים : "כללו של דבר: אין חז"ל רואים את משה רבנו כיצור על אנושי. אין הוא חלילה אלוה ולא בן אלוקים ולא לחינם שמו חז"ל בפיו כמילים אחרונות במדרש תנחומא : " נטל שתי ידיו והניחן על ליבו ואמר לישראל, ראו אחריתו של בשר ודם " . ( פרופ' נחמה ליבוביץ עיונים בספר דברים עמ' 316).

מהו אפקט הנבו?

הוא אותו פער, שיש לקבלו ולהשלים עמו,  – בין הרצוי למצוי,  בין החלום לשברו, בין השאיפה  למציאות, בין ציפייה ליכולת מימושה, בין משאלת  לב לבין היתכנותה, בין האכזבה לבין הקבלה.

משה חווה את חווית אפקט הנבו האישי שלו : " וַיְדַבֵּר ד' אֶל מֹשֶׁה, בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה לֵאמֹר.    עֲלֵה אֶל-הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה הַר נְבוֹ, אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מוֹאָב, אֲשֶׁר, עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ; וּרְאֵה אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לַאֲחֻזָּה.    וּמֻת, בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹלֶה שָׁמָּה, וְהֵאָסֵף, אֶל עַמֶּיךָ:  כַּאֲשֶׁר מֵת אַהֲרֹן אָחִיךָ, בְּהֹר הָהָר, וַיֵּאָסֶף, אֶל עַמָּיו.    עַל אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם בִּי, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּמֵי מְרִיבַת קָדֵשׁ, מִדְבַּר צִן עַל אֲשֶׁר לֹא קִדַּשְׁתֶּם אוֹתִי, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. כִּי מִנֶּגֶד, תִּרְאֶה אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמָּה, לֹא תָבוֹא  אֶל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל." (דברים, לב', מח'-נב') .

משה מציג לנו תובנה חשובה : לכל אדם יש את אפקט הנבו שלו. גם לי משה, יש את אפקט  הנבו שלי. שכן המדרש מלמדנו : "אמר לו משה: ריבונו של עולם! אחר כול אותו הכבוד ואותה הגבורה שראו עיני אני מת ?! … עכשיו היה מבקש לעבור את הירדן ואינו יכול, שנאמר: "כי לא תעבור את הירדן הזה" (דברים  רבה ט', ב').

אפקט הנבו של  משה, שחלם וייחל לזכות, לפחות כתייר שכפות רגליו ידרכו בארץ הנכספת, ולו רק לכמה דקות, וגם זה נמנע ממנו.

 המשוררת רחל ששאבה השראה בלא מעט משיריה, מהתנ"ך  ,הטיבה להמחיש לנו את אפקט הנבו, שהנחיל לנו משה : "קַשּׁוּב הַלֵּב. הָאֹזֶן קַשֶּׁבֶת: הֲבָא? הֲיָבוֹא?  בְּכָל צִפִּיָּה יֵשׁ עֶצֶב נְבוֹ. זֶה מוּל זֶה – הַחוֹפִים הַשְּׁנַיִם  שֶׁל נַחַל אֶחָד. צוּר הַגְּזֵרָה: רְחוֹקִים לָעַד.
פָּרֹשׂ כַּפַּיִם. רָאֹה מִנֶּגֶד שָׁמָּה – אֵין בָּא, אִישׁ וּנְבוֹ לוֹ עַל אֶרֶץ רַבָּה" (רחל,1930).

כך לימד אותנו משה בנאומו בפרשת ניצבים, כיצד נוכח אפקט הנבו, בהקשר להתנהגות נעדרת משמעת וגבולות ומתעלמת מכפיפות וציות  לריבון ולשלטון : "וְהָיָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת-דִּבְרֵי הָאָלָה הַזֹּאת, וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר שָׁלוֹם יִהְיֶה-לִּי–כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי, אֵלֵךְ. לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה, אֶת-הַצְּמֵאָה."( דברים, כט',יח').

הנה כי כן, משה קורא בנאומו תגר, כנגד אלו שמעמידים את עצמם וזכויות הפרט מעל החובות, האחריות והמשמעת הקולקטיבית כלפי הריבון ,השלטון והחברה- לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה, אֶת-הַצְּמֵאָה.

הרמב"ם ( 1138-1204 )מפרש  ב"שמונה פרקים" בהקדמתו לפירושו למסכת אבות, שההתנהגות הזאת היא קודם לכל- הרס עצמי, שכן האדם חושב שהוא כביכול מרווה את צמאונו –  "לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה, אֶת-הַצְּמֵאָה".  בכך הוא כביכול, מספק לכאורה את מאוויו ותשוקותיו ללא פיקוח עצמי ואחריות לציבור. כך דומה שאותו אדם חסר בלמים ואיזונים השולטים במאוויו האישיים, בהיותו משים עצמו במרכז והכול מתקיים רק מסביבו ,בדומה לאדוניזם. הרי בכך, הוא גם עלול לגרום נזק לשלומו של הציבור, כמו אלו שאינם מתחסנים בימים אלו של קורונה, מטעמים אידאולוגיים ובכך, מסכנים את שלומו של הציבור-"וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר שָׁלוֹם יִהְיֶה לִּי כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי, אֵלֵךְ".

אשר על כן, מלמדנו משה בנאומו- כאן החובות, גוברות על זכויות הפרט.  גם אני משה רבנו הגדול, הפנמתי ןהטמעתי בתוכי עם כל הקושי הנפשי והאישי, את אפקט הנבו שבתוכי, וכך אני מצפה מכל אחד  להתנהל עם אפקט הנבו שבתוכו. עלינו לנהל את אפקט הנבו שבתוכנו ולשלוט בו שליטה עצמית ולא חלילה שאפקט הנבו ינהל אותנו וישלוט בנו.

אפקט הנבו נוכח בשבת פרשתנו הקרויה – שבת שובה, בימים אלו שבין כסה לעשור, בין ראש השנה ליום הכיפורים, שבהם אנו מצווים לבקש סליחה ומחילה ולהתפייס עם אדם שבו פגענו ישירות או בעקיפין. שכן, המשנה מדגישה :" עבירות שבין אדם למקום, יום הכיפורים מכפר. עבירות שבין אדם לחברו, אין יום הכיפורים מכפר, עד שיְרַצֶּה את חברו". (יומא, ח', ט') .

כך גם הרמב"ם בהלכות תשובה ,מלמד אותנו חשיבותן של – הסליחה , המחילה וההתפייסות , גם מן המתים: " החוטא לחבירו ומת חבירו קודם שיבקש מחילה, מביא עשרה בני אדם ומעמידן על קברו ויאמר בפניהם, חטאתי לד' אלוהי ישראל ולפלוני זה, שכך וכך עשיתי לו" ( (הלכות תשובה, ב', ט'-י').אך מסתבר שהעבירות שבין אדם לחברו, הינן על גבי הספקטרום– מהקל לכבד, משוגג למזיד, מישירות לעקיפין ולכאורה. כך התלמוד במסכת יומא מציג לנו שיעור מאלף, אודות אפקט הנבו בתהליך הסליחה , המחילה וההתפייסות לקראת יום הכיפורים. הנה כי כן, גם ההתפייסות איננה בלתי מוגבלת. גם לה יש גבולות ואל לה להתקיים בכל תנאי ובכל מחיר. גם אם אנו מייחלים בכל רצוננו ומאודנו להתפייס, הרי גם לה להתפייסות, קיים אפקט הנבו  – "כִּי מִנֶּגֶד, תִּרְאֶה אֶת-הָאָרֶץ; וְשָׁמָּה, לֹא תָבוֹא  אֶל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל ".

כך מספר לנו התלמוד: " רַב הָיָה לוֹ דָּבָר עִם טַבָּח אֶחָד. לֹא בָּא לְפָנָיו. בְּעֶרֶב יוֹם כִּפּוּרִים. אָמַר רַב: אֵלֵךְ אֲנִי לְפַיְּסוֹ. פָּגַע בּוֹ רַב הוּנָא, אָמַר: לְהֵיכָן הוֹלֵךְ מַר? אָמַר לוֹ: לְפַיֵּס אֶת פְּלוֹנִי. אָמַר רַב הוּנָא: הָלַךְ אַבָּא לַהֲרֹג נֶפֶשׁ. הָלַךְ רַב וְעָמַד עַל הַטַּבָּח. הָיָה הַטַּבָּח יוֹשֵׁב וּמְבַקֵּעַ גֻּלְגֹּלֶת. הִגְבִּיהַּ עֵינָיו וְרָאָהוּ. אָמַר לוֹ: אַבָּא אַתָּה, לֵךְ, אֵין לִי עֵסֶק עִמְּךָ  וְעַד שֶׁהוּא מְבַקֵּעַ אֶת הַגֻּלְגֹּלֶת נִשְׁמְטָה עֶצֶם וְהִכְּתָה בְּגַרְגַּרְתּוֹ וָמֵת.   (בבלי, יומא, דף פז', עמ' א').  

הנה סיפור תלמודי מטלטל ,אודות  סכסוך שלא יוּשב בין רב לטבח אחד (כינוי לקצב או שוחט). האירוע המדובר התרחש בערב יום הכיפורים, בין  רב – הוא אבא אריכא, מגדולי  הדור, אמורא ראשון בבבל ומייסד ישיבת סורא, לבין "טבחא" – קצב אנונימי. רב היה איש תורה ועבודה ובעבודתו היה אנגרמוס או אגורנומוס ביוונית, הממונה על האגורה בשוק. כלומר, על תקינות המידות והמשקולות של הסוחרים, כדי למנוע עוולות ורמאויות. עבודת פיקוח זאת הביאה לא אחת את רב, לסכסוכים לא מועטים עם הסוחרים בשוק. כנראה שתפקידו של רב להבטיח את תקינות יושרת המשקלות, היא זאת שגרמה לסכסוך מצידו של הטבח כלפי רב.  כוונתו המודעת של רב הייתה למחול על שלו וללכת לפייס את הטבח: "אלך אני לפייס אותו". המפגש בין רב לטבח מאד טעון מצד הטבח ומעצימה את ההנגדה שבין   הזמן – ערב יום הכיפורים, שאמור להיות מוקדש לטהרה ולתיקון היחסים שבין אדם לחברו, לבין עיסוקו של הטבח בשחיטת בהמות, בדם ובלכלוך, והתעלמותו מרב. במקום לקיים דיאלוג מילולי – הנגזר מהפיוט המונומנטלי– "ונתנה תוקף", שבו נאמר – "ובשופר גדול יתקע וקול דממה דקה ישמע", שמטרתו ליישר את ההדורים בין רב לטבח, הרי בפועל  הטבח עוסק בבשר הטבוח, דוחה את רב בצעקות ומעליבו בשנית. מותו של הטבח הבא לו מידיו, בנוכחות רב, תואם את אזהרת מסע ההתפייסות המקדימה, של רב הונא לרב – אל תלך לפייס את הטבח בנסיבות אלו, גם אם אתה מייחל ומשתוקק לעשות זאת בכל מחיר. יתכן שאם היית רואה את הטבח מנגד, כמו באפקט הנבו של משה רבנו, הרי היה נמנע מותו של הטבח. כך גם הפילוסוף עמנואל לוינס (  1906-1995 )בספרו- "תשע קריאות תלמודיות" ,המאיר סוגיות תלמודיות שונות, כמו גם הסוגיה התלמודית אודות – רב והטבח. כך הוא מלמדנו, שגם לפיוס יש גבולות. דומה שרב היה מייחל לסיטואציה של סוג התפייסות , כמו בשירו של אריק איינשטיין– התפייסות – מילים: שלומית כהן:" רוצה להתפייס עם יונתן ולא יודע איך. כותב לו מכתב, כותב את האמת את הדף מקמט. אני בחדר מתהלך. צעד גדול, צעד קטן שורק את השריקה שלי ושל יונתן. הטלפון מצלצל אני ממהר לענות אבל זה לא יונתן. מחייג שלוש ספרות ראשונות ומהסס ושוב מרים את השפורפרת וחושב: איך להתפייס? אחר כך אני מחייג בלי היסוס ויונתן עונה: "חייגתי אליך הקו שלך תפוס."

הנה כי כן, אפקט הנבו אותו מנחיל משה בנאומו לדור ב' לקראת כניסתו לארץ וגם לאורך כל דורות זמננו, בא לידי ביטוי גם באופן  מותו של משה :" וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד-ד', בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל-פִּי ד'.   וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי בְּאֶרֶץ מוֹאָב, מוּל בֵּית פְּעוֹר; וְלֹא-יָדַע אִישׁ אֶת-קְבֻרָתוֹ, עַד הַיּוֹם הַזֶּה."  (דברים, לד', ה'). דומה שמורשתו של משה באפקט הנבו ,מציבה לנו  תמרור אזהרה במקום קבורתו הלא נודע, שבו נאמר –דעו להפעיל את אפקט הנבו כצו אלוקי, בהצבת גבולות ומידתיות בכל סוג של מעשה פולחני סביב קברים. אני משה מונע זאת ממכם באופן מוחלט, בכך שמקום קבורתי לא נודע, אבל אתם שמקום קבורתכם נודע, דעו לרסן עצמכם ביחסכם לקברים הקדושים.

משה רבנו מתגלה בפרשתנו כבשר ודם המתמודד עם אפקט הנבו האישי שלו ,בתהליך פרידה ואובדן עוצמתי וטראומטי. משה מדגים ומנחיל לנו, כיצד עלינו להתמודד עם אפקט הנבו שלנו בחיים- של חלום ושברו, של ציפייה אל מול אכזבה, של רצוי אל מול מצוי, של משאלת לב ואי היכולת למלאה.

דומה שגם   קהלת החכם באדם, שאב תובנותיו ממשה רבנו בהתמודדותו האישית באפקט הנבו- "אֵין אָדָם יוֹצֵא מִן הָעוֹלָם, וַחֲצִי תַּאֲוָתוֹ בְּיָדוֹ "( קהלת רבה, א', יג')

שבת שלום וגמר חתימה טובה

 

כותב: ד"ר זאב פרידמן, מנכ"ל עמותת מלב"ב

שיתוף ב facebook
שיתוף ב email
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו לקבלת עדכונים ומידע מקצועי!

מלב"ב עד הבית
מגוון של טיפולים לאנשים עם דמנציה
בירושלים ומרכז הארץ

לחצו על הקישור למידע נוסף