שמי חגית, ואני יועצת גרונטולוגית במקצועי.בתקופת המלחמה מילאתי טופס התנדבות, והתבקשתי ליצור קשר טלפוני עם קשישים בודדים בביתם. מאז אני נוהגת להתקשר בכל שבוע לקבוצת קשישים.
השיחות מאד מגוונות.
אחד הקשישים ביקש ממני לסייע לחברתו. אותה חברה סיפרה על מצוקה שלה מול הבן.
כנהוג במשפחות רבות, כאשר ההורה נזקק לסיוע – הבנים הם אלה המטפלים בכל הניירת מול המוסדות השונים.
בנה של אותה גברת מוגדר כמטפל העיקרי בה, והוא זה שמקבל את שעות הטיפול.
הגברת מרגישה שהבן משתלט עליה ועל ביתה בניגוד לרצונה.
שוחחתי עם הבן, והוא סיפר על התנהגות של אגרנות יתר אצל האם
האם, המודעת לבעיית האגרנות, טוענת מנגד שהיא תחליט מה לאגור, כי זה רכושה הפרטי ולא עניינם של הילדים. לדבריה, היא מעוניינת במטפלת חיצונית ולא בבן משפחה מטפל.
מכיוון שהאם טענה שהילדים אינם אפוטרופוסים עליה, הנחיתי את האם כיצד לפנות לחברת הסיעוד .
עם קשישה אחרת, בחרתי מניסיוני המקצועי, להיעזר בגישת הכוחות – בה הפונה מוגדר כשותף מלא בתהליך הטיפול. שכן, רק פתרונות שיימצאו ראויים לאימוץ ע"י הקשישה יוכלו לצאת אל הפועל.
שאלתי את הקשישה מהו הדבר הקשה לה ביותר. היא דיברה על בדידות.
אך במקביל סירבה לצאת למועדון יום או למרכזי חוגים.
נוצר קשר עם שכנות שהיו נכנסות אליה מדי פעם ונבנתה מערכת מסודרת של ביקורים בביתה, כדי שלאורך כל השבוע, מישהו יהיה איתה בקשר ויפיג במעט את בדידותה.
נתתי תשומת לב מיוחדת לבדידותה , ומצד שני כיבדתי את רצונה להישאר בסביבתה הטבעית – בביתה.
