שוכחת
ככל שאני מזדקנת
והשנים חולפות
אני שמה לב ששכחתי
אי אלו דברים
שמות אנשים
כמה מילים
זיכרונות כאלה ואחרים
מדוע, אם כך, אינני עצובה?
זו שמחת השִכחה
קבלתה המלאה של השכחה
לעת ערב נשמעת
שירת הציקדות
מתוך: הבוקר בא תמיד, שיבטה טויו. מיפנית: איתן בולוקן
***
כששיבטה טויו (1911-2013) הייתה בת 92, כאבי גב קשים מנעו ממנה לרקוד. עד אותו זמן, העיסוק בריקוד היפני המסורתי העניק לה תחושת משמעות, וכשזה נלקח ממנה האובדן היה כואב מאוד. בעצת בנה, מילאה את החלל שנפער בכתיבה. כך, בגיל 92, שיבטה טויו החלה לכתוב שירה לראשונה בחייה, ובגיל 98 הוציאה לאור ספר ביכורים שהיה לרב מכר ותורגם לשפות רבות.
42 השירים שאוגדו בספרה "הבוקר בא תמיד" הם שיעור מאלף בהזדקנות מיטיבה ומסתגלת. השירים העדינים והמדויקים מציגים בפנינו את חוויית הזקנה דרך עיניה של מי שזכתה לחיים ארוכים מאוד, ויודעת ש"הבוקר בא תמיד". ממרום גילה, שיבטה לא איבדה את האופטימיות. היא מתבוננת בגילה המופלג והשינויים שהוא מביא בשילוב של השלמה ופליאה, נעה בין קבלת זקנתה להתעקשות לדבוק בילדה שעודנה בתוך הגוף הזקן.
למרות הקונפליקט, האופטימיות של שיבטה אינה מתעלמת לחלוטין מהקשיים. היא מכירה באובדנים של הגיל המבוגר – בגעגוע לאלו שאינם עוד, אובדן הנעורים והכמיהה למוות שהם מעוררים בה. חוכמתה מצויה בהבנה שבערוב ימיה, לצד האובדן ישנם גם שמחה ותחושת משמעות.
איני יודעת אם שיבטה טויו פנתה לטיפול פסיכולוגי, אך הטקסטים שלה ממחישים היטב את הגישה של הפסיכולוגיה החיובית ביחס לסוף החיים ודמנציה. הפרק האחרון בחייה של שיבטה אינו מכיל רק אובדנים, וקל וחומר שאינו ריק. דפיו מלאים ברגעים של אושר מן הקשר עם משפחתה ומטפליה, שקיעה בזיכרונות חמימים מימי ילדותה, ליטופם של הרוח וקרני שמש חמימות. היא אינה מתמקדת בזיכרונה הדועך או רגליה שהכזיבו, אלא במקום שהם פינו להתרגש משירת הציקדות ותשוקה לשירה – בהם היא מוצאת משמעות וחיים.
ההתמקדות הזאת בחיובי אינה פשוטה כלל וכלל – היא מצריכה תרגול, ולמען האמת – גם נטייה מולדת. כשאנו ניצבים מול המורכבות הכואבת והיומיומית שמכניסה הדמנציה לחיינו, קשה מאוד לנצור את הרגעים הטובים והיכולות השמורות. קשה עוד יותר לראות את ההזדמנויות להתפתחות שנפתחות בפנינו לא למרות, אלא בגלל השכחה (או כל אובדן אחר) שגרמה הדמנציה. לצערי כבר לא נדע האם דווקא הזקנה היא שאפשרה לשיבטה טויו לחלוק בפתיחות נודעת ללב את רגשותיה. בכל זאת, בין המילים אפשר למצוא רמזים לכך שגם היא לא תמיד שמחה בשכחתה:
לרופא
בבקשה אל תקרא לי "סבתא"
ואל תשאל שאלות מטופשות כמו:
"איזה יום היום?"
או "כמה זה תשע ועוד תשע?"
"גברת שיבטה, את אוהבת את שיריו של סיג'ו יסו?"
או "מה דעתך על ממשלת קויזומי?"
אם תשאל שאלות כאלה
אשמח מאוד
מתוך: הבוקר בא תמיד, שיבטה טויו. מיפנית: איתן בולוקן
ומצד שני, אולי היא פשוט מבקשת מן הרופא (ומאיתנו) לזכור לראות את האישה והמשוררת ולא רק את הדמנציה. מזכירה לנו איך לשאול אותה ואת מי שמתמודד עם אתגרים דומים שאלות שיאפשרו להם להמשיך לנהל איתנו שיחות משמעותיות, ולא שאלות שמותירות אותם לבד עם אובדנם.
אפשר ללמוד עוד הרבה משירתה של שיבטה טויו. כמו ביצירת אוריגמי, השורות המדויקות מקפלות בתוכן משמעויות רבות. הפעם, אני בוחרת לקחת איתי את המסר שהבוקר ממשיך לבוא גם עבור אנשים החיים עם דמנציה.
כתבה:
מאיה הכט, נוירופסיכולוגית שיקומית בהתמחות, מלב"ב לקהילה
