בפעם הראשונה ששושנה, המתנדבת מעמותת מלב"ב התקשרה לאליעזר הזקן, היא לא יכולה הייתה לצפות את המסע אליו תיסחף בחודשים הבאים.
כשהגיעה להתנדב במלב"ב, היא קיבלה עליה את המשימה להתקשר מדי שבוע לאנשים זקנים בקהילה, בודדים עם דמנציה ואלצהיימר.
שושנה לא תארה לעצמה שמדובר במערכת מאד מיוחדת, שתתפתח עם אליעזר.
בפעם הראשונה כשהיא הציגה את עצמה מהצד השני, עלה קול עמוק מלווה בחשש מסוים כפי שקורה לא אחת בשיחות בפעם הראשונה, בין אנשים שלא מכירים אחד את השני.
כך התנהלה השיחה :
"שלום אליעזר, אני שושנה מעמותת מלב"ב.
רציתי לשאול אם חסר לך משהו איך אתה מסתדר
אם הכול בסדר".
אליעזר : "לא חסר שום דבר, אבל לא הכול בסדר".
שושנה : "מה אתה עושה ?"
שושנה: "רואה טלויזיה כמו כולם. משאיר את הקול של הטלויזיה כל היום כדי שארגיש כאילו מישהו נוסף נמצא
פה איתי…".
וכך התגלגלה לה השיחה. מפעם לפעם, עולה צחקוק כזה ואליעזר מספר על התקופה לפני שנאלץ להסתגר בביתו, וסיפורים על אישתו שנפטרה.
לבסוף אמרה שושנה: "אתקשר בשבוע הבא".
"אולי מחר ?", אליעזר מבקש. ושושנה נענית לבקשתו.
למחרת, שושנה מתקשרת ושוב קול עמוק נשמע מעברו השני של הקו.
"שלום אני שושנה מעמותת מלב"ב"
"מי?? מי?? מאיפה?"
שושנה: "דיברנו אתמול"
אליעזר : "לא. אני לא זוכר".
שושנה: "ביקשת שאתקשר…. מה שלומך?
אליעזר : "בסדר".
שושנה : "מה אתה עושה?
אליעזר: "רואה טלויזיה כמו כולם. משאיר את הקול בטלויזיה כדי שארגיש שמישהו נוסף נמצא איתי".
וכך שושנה, אט אט מגלה שהשיחה מתנהלת בדיוק כמו ביום הקודם וכך היה גם בשבוע שאחרי ובכל שיחות הטלפון שלהם.
שושנה מתחילה להבין מה קורה לאדם שהזיכרון לטווח קצר בוגד בו, ומדי שבוע אותה שיחה מתנהלת, כאילו שושנה לא התקשרה קודם.
שושנה משלימה עם העובדה שלמרות שהיא כל כך מעורבת בחייו של אליעזר, היא דואגת שיביאו לו תרופות ואם חסר או אוכל או סיוע מביטוח הלאומי, אליעזר לא יזכור את כל הטוב שהיא עושה בשבילו ואת הקשר שנוצר אך מתחיל בכל פעם מחדש.
שושנה לא מצפה להוקרת תודה, אך מקבלת ליווי מקצועי ותמיכה רבה של מלב"ב כדי להתמודד עם שיחות מעין אלו.
