"הסבון בכה מאוד, נ. לא רוצה בי עוד"

משפחתו כבר אמרה נואש. כל ניסיונותיהם כשלו. נ., בשנות ה-70 לחייו, המתמודד מזה שנים עם דמנציה, מסרב להתקלח בביתו וגם לא במרכז היום. חש פחד, חוסר ביטחון במקלחת. תופעה מוכרת אצל אנשים עם דמנציה ואלצהיימר – פחד ממים.

משפחתו של נ. נועצה עם הצוות הטיפולי במרכז היום של עמותת מלב"ב, בו הוא משתתף מידי יום. "אנחנו לא מצליחים להכניס אותו למקלחת", סיפרו. "ניסינו הכל. הסברנו לו, ניסינו לשכנע, אבל הוא מתעקש, עומד בסירובו. אנחנו כבר לא יודעים איך אפשר לשכנע אותו ולגרום לו לעשות מרצון פעולה כה נדרשת, הכרחית, חשובה, יום-יומית. איך לגרום לו להסכים להתקלח".

הצוות הטיפולי במרכז היום של מלב"ב ניסה למצוא פתרון. הסתבר שנ. מאוד אוהב שירה. בעבודתו, בתפקיד בכיר, היה נוהג לפעמים לזמזם ולשיר שירים, תוך כדי עבודה. פחות או יותר גם ידעו מה רפרטואר השירים העבריים שהוא אוהב ומתחבר אליהם. בחשיבה משותפת של אנשי הצוות במרכז היום נרקמה התוכנית, בתקווה שתגרום לנ. להתגבר על הפחד שלו ממיים ולהתקלח.

יום אחד התייצבו אנשי צוות הטיפול במרכז היום של מלב"ב, נעמדו בטור, שורה אנושית ארוכה, כשהם שרים את השירים שנ. מכיר ומזדהה, מלווה באחד המטפלים בדרך אל המקלחת שבמרכז היום. כששמע את השירה מגרונם של אנשי הצוות, נאורו עיניו של נ. הוא הצטרף אליהם בשירה, מחא כפיים, ושמח כל-כך, עד שהגיע למקלחת. גם מאחורי הדלת הסגורה, המשיכו נ. והמטפל שליווה אותו בעת שהתקלח, לשיר במלוא הגרון.

כך מידי יום, בעת שהגיע למרכז היום, זה הפך לריטואל. הצוות עומד בטור ומלווה את נ. בשירה למקלחת ולאחריה הוא חוזר להשתתף בפעילות הענפה שבמרכז. "אנחנו עושים אותו דבר בבית, אבל זה לא עובד", אומרת ביתו של נ. למנהלת מרכז היום. "תני לי איזה טיפ איך בכל זאת אפשר לקלח אותו גם בבית".

הטיפ הטוב ביותר שאני יכולה לתת לך, ייעצה מנהלת מרכז היום של מלב"ב, זה לא להילחם איתו. לתת לו להחליט. אם זה לא מצליח בבית להסתפק בעובדה שחמישה ימים בשבוע, בעת שהוא מגיע למרכז היום, הוא מתקלח… והכי חשוב, לא להפסיק לנסות…