כולנו נתקלים בצורות שונות של מניפולציות וסחיטות רגשיות, כשאנשים מסוגים שונים מנסים לשנות את תפיסתנו או התנהגותנו בעזרת טקטיקה ערמומית או שקרים כאלה ואחרים.

מדובר לרוב על סילוף המציאות והטעייה מצד האדם שמבצע את המניפולציה, על מנת שיוכל לזכות בדבר מה על חשבוננו. לפעמים אכן מדובר באנשים ערמומיים ונכלוליים בעלי מוח מתוחכם במיוחד, אך לפעמים מניפולציות רגשיות נעשות מבלי שהאדם שחוטא בהן מודע לכך, והן יכולות להגיע גם מהאנשים הקרובים אלינו ביותר. חמש  המניפולציות הרגשיות הנפוצות הבאות הן : 1. הענקת מתנות יקרות או לעתים קרובות מדי  2. הפצצת אהבה  3. חנופה  4. ייסורי מצפון  5. הִתקרבנוּת. 

הִתקרבנוּת היא נשק יום הדין של המניפולציות הרגשיות, משום שבניגוד לכל השאר, המטרה העיקרית שלה היא לא תמיד להשיג דבר מה, אלא לשמור על האפשרות שהמניפולציות הרגשיות האחרות ימשיכו לעבוד ואף להצדיק את הסחיטה הרגשית שנעשית. אם תנסו להתנגד לניסיונות למניפולציה רגשית, יתכן שתיתקלו בניסיון הִתקרבנוּת, שמטרתו לגרום לכם לרחם על האדם שעד לפני רגע האמנתם שמזיק לכם, בזדון או שלא בכוונה. ( מתוך האתר- בא במייל- גידי מור).

נבוא ונאמר, שקורבנות-  הוא מושג אובייקטיבי, שנגרם מגורם חיצוני- מלחמה, תאונה, מחלה וכו', ואילו הִתקרבנוּת– הוא מושג סובייקטיבי, שנובע מפנימיותינו, מבחירה חופשית והחלטה אישית שלנו.

הבה נבחן במאמרנו את הקוֹרְבנוּת וההִתקרבנוּת, כפי שהם נוכחים בפרשתנו, במערכת היחסים בין עשו לאביו יצחק וגם בזרעי הפורענות הנובטים כבר בפרשתנו ,למערכת יחסים קשה אכזרית ומורכבת, בין שני האחים- עשו ויעקב שהצמיחה מערכת יחסים עקובה מדם בנתיבי דברי הימים, בין אדום לישראל , בין רומי לירושלים.

הנה כך פותחת ומתארת זאת פרשתנו : "וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי, כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר; וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ, עֵשָׂו.  כו וְאַחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו, וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו, וַיִּקְרָא שְׁמוֹ, יַעֲקֹב; וְיִצְחָק בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה, בְּלֶדֶת אֹתָם.  כז וַיִּגְדְּלוּ, הַנְּעָרִים, וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד, אִישׁ שָׂדֶה; וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם, יֹשֵׁב אֹהָלִים.  כח וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו, כִּי צַיִד בְּפִיו; וְרִבְקָה, אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב.  כט וַיָּזֶד יַעֲקֹב, נָזִיד; וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן הַשָּׂדֶה, וְהוּא עָיֵף.  ל וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל יַעֲקֹב, הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה כִּי עָיֵף, אָנֹכִי; עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ, אֱדוֹם.  לא וַיֹּאמֶר, יַעֲקֹב:  מִכְרָה כַיּוֹם אֶת בְּכֹרָתְךָ, לִי.  לב וַיֹּאמֶר עֵשָׂו, הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת; וְלָמָּה זֶּה לִי, בְּכֹרָה.  לג וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב, הִשָּׁבְעָה לִּי כַּיּוֹם, וַיִּשָּׁבַע, לוֹ; וַיִּמְכֹּר אֶת בְּכֹרָתוֹ, לְיַעֲקֹב.  לד וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו, לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים, וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ, וַיָּקָם וַיֵּלַךְ; וַיִּבֶז עֵשָׂו, אֶת הַבְּכֹרָה.  ( (כה', כה'- לד').

נכון, נוכל לטעון, שעשיו נפל קורבן, – לחינוך לקוי, לאי אהבת אם: "וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת  עֵשָׂו, כִּי צַיִד בְּפִיו; וְרִבְקָה, אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב" ( כה', כח'). נראה כאן בעליל העדפה שונה של כל אחד מההורים, את אחד הילדים לעומת אחיו. נוכל גם לטעון שעשו נפל קורבן לאי מגע גופני וחום. גם יעקב וגם עשו סבלו בילדותם וגם בבגרותם מחסכים של העדר מגע גופני חם , מחבק ומלטף מצד אביהם יצחק : "אוּלַי יְמֻשֵּׁנִי אָבִי, וְהָיִיתִי בְעֵינָיו כִּמְתַעְתֵּעַ ". ( כז', יב'-יג'). כך גם נוכל להוסיף ולטעון שעשו נפל קורבן  למעשה רמיה ולמכירת בכורה ,כך גם נטען שעשו נפל קורבן לתאוותיו ולאי ריסון יצריו ודחפיו ולאי הצבת גבולות ושליטה עצמית.

כל זה נכון, אבל בעיון מעמיק בטקסט פרשתנו ובפרשנותו של רש"י, ניווכח שבעשו, ב DNA שלו, טבוע עמוק – דפוס ההִתקרבנוּת.

ההתנהגות  המתקרבנת של עשו, באה לידי ביטוי בפרשתנו בסוג של מניפולציה כנגד אבא יצחק: "וַיְהִי עֵשָׂו, בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה, וַיִּקַּח אִשָּׁה אֶת יְהוּדִית, בַּת בְּאֵרִי הַחִתִּי וְאֶת בָּשְׂמַת, בַּת אֵילֹן הַחִתִּי.  וַתִּהְיֶיןָ, מֹרַת רוּחַ, לְיִצְחָק, וּלְרִבְקָה ".  ( כו',לד'-לה')

מדגים לנו זאת רש"י: "וַיְהִי עֵשָׂו, בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה"- עשו היה נמשל לחזיר…החזיר הזה כשהוא שוכב פושט טלפיו לומר, ראו שאני טהור. כך אלו גוזלים וחומסים ומראים עצמם כשרים, כל מ' שנים היה עשו צד נשים מתחת בעליהן ומענה אותן" .

כך גם ההתנהגות המניפולטיבית המתקרבנת:" וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד, אִישׁ שָׂדֶה" ( כה', כז'). מפרש רש"י : "לצוד ולרמות את אביו בפיו ושואלו: אבא, היאך מעשרין את המלח ואת התבן. כסבור אביו שהוא מדקדק במצוות…… "כִּי צַיִד בְּפִיו " ( כה',כח') -בפיו של עשו שהיה צד אותו ומרמהו בדבריו".

דפוס ההִתקרבנוּת של עשו כלפי הוריו, נוכח גם בהמשך ספר בראשית, בפרשת וישלח : וְאֵלֶּה תֹּלְדוֹת עֵשָׂו, הוּא אֱדוֹם.    עֵשָׂו לָקַח אֶת נָשָׁיו, מִבְּנוֹת כְּנָעַן:  אֶת עָדָה, בַּת אֵילוֹן הַחִתִּי, וְאֶת אָהֳלִיבָמָה בַּת עֲנָה, בַּת צִבְעוֹן הַחִוִּי.    וְאֶת בָּשְׂמַת בַּת יִשְׁמָעֵאל, אֲחוֹת נְבָיוֹת"  (לו',א'-ג').

אנו יודעים עד כמה נישואין עם נשים מכנען, גרמו עוגמת נפש ומורת רוח לאבותינו- אברהם , יצחק ויעקב. כך גם  בפרשתנו, הד לכך נוכח במעשה ההִתקרבנוּת של עשו : "וַיְהִי עֵשָׂו, בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה, וַיִּקַּח אִשָּׁה אֶת יְהוּדִית, בַּת בְּאֵרִי הַחִתִּי וְאֶת בָּשְׂמַת, בַּת אֵילֹן הַחִתִּי.  לה וַתִּהְיֶיןָ, מֹרַת רוּחַ, לְיִצְחָק, וּלְרִבְקָה" (כו',לד'-לה').

עשו ממשיך בהתנהגות המתקרבנת אל מול אביו יצחק. למרות שמכר את בכורתו לאחיו יעקב בנזיד עדשים , במודעות אישית שלו, בצלילות ובגמירת הדעת. מפרש רש"י- "וַיִּבֶז עֵשָׂו, אֶת הַבְּכֹרָה" – העיד הכתוב על רשעו שביזה עבודתו של מקום".

עשו נוהג כמו הקוזאק הנגזל ומתריס :" אכלו לי, שתו לי….".כך מתארת זאת פרשתנו : "כִּשְׁמֹעַ עֵשָׂו, אֶת דִּבְרֵי אָבִיו, וַיִּצְעַק צְעָקָה, גְּדֹלָה וּמָרָה עַד מְאֹד; וַיֹּאמֶר לְאָבִיו, בָּרְכֵנִי גַם אָנִי אָבִי.    וַיֹּאמֶר, בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה; וַיִּקַּח, בִּרְכָתֶךָ.    וַיֹּאמֶר הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב, וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם אֶת בְּכֹרָתִי לָקָח, וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי"( כז',לד-לו)

ההתנהגות המתקרבנת היא מאד אקטביסטית מצידו של עשו, בכך שהוא מתעל את התקרבנותו, להשפעה שלילית והרסנית על אחרים , בבחינת:" תמות נפשי עם פלישתים".

עשו נוקט בהתקרבנות מענישה ומסוכנת כלפי אחרים, חפים מפשע. כך מאיר לנו רש"י דפוס התנהגות זאת : "יופקרו חייו. שמורה  לבריות לחטוא".

דפוס ההִתקרבנוּת של עשו, כבר איננו רק ממד מצומצם  של מיקרו, סוג של סיפור התקרבנות בקרב משפחה מסוימת , אלא הוא עובר טרנספורמציה, לדפוס ההִתקרבנוּת  מאקרו, שפורץ לו למרחב היחסים שבין ירושלים לרומי, כהגדרתו של משה מנדלסון. דפוס ההתקרבנות בפרשתנו,  זורע את זרעיו הראשוניים בנתיב השינאה והאנטישמיות של מאבק הנצרות שתולדתה מאדום הוא עשו, שבא לידי ביטוי בפוגרומים, בפרעות, במסעי צלב ובתיאוריית החילוף של הנצרות. הנה הזרעים הראשונים של: "עשו שונא ליעקב", נוכח בפרשתנו :  "וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו, אֶת יַעֲקֹב, עַל הַבְּרָכָה, אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ אָבִיו; וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ, יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי, וְאַהַרְגָה, אֶת יַעֲקֹב אָחִי.(כז', מא').

רש"י צובע לנו באדום את שפיכות הדמים של עשו האדם ושל התיאולוגיה האדומית : "אַדְמוֹנִי, כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר; וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ, עֵשָׂו"- "סימן הוא שיהא שופך דמים" ( כה', כה').

הנה  דפוס ההִתקרבנוּת של עשו- הוא אדום, שבא לידי ביטוי בתיאוריית החילוף של הנצרות, שהביאה לשפיכות דמים.

דפוס ההִתקרבנוּת של עשו- הוא אדום בפרשתנו, פשטה ולבשה צורות שונות במהלך דברי ימי ההיסטוריה, מאז ימי חורבן בית שני והמרד הגדול, הראשון והשני במאות ה1-2 , באמרה הידועה של רבי שמעון בר יוחאי" בידוע שעשו שונא ליעקב" ובהמשך במאות ה15- 11, כאשר הנוצרים פיתחו את "תיאוריית החילוף והגינוי" שאומרת כי הברית של הקב"ה עם העם היהודי הוחלפה בברית החדשה עם הכנסייה ושהיהודים היו אחראים להרג ישו וצליבתו. תיאוריה זו גרמה לשנאה ,אנטישמיות רדיפות ופוגרומים כנגד היהודים מצד הכנסייה הנוצרית, במשך יותר מ 1500 שנה. תיאוריה תיאולוגית פוליטית זאת , גרמה לשפיכות דמים נוראית לאורך ההיסטוריה . תיאוריה זו גם גרמה לראשי הכנסייה הנוצרית לקבל את תוכנית הפיתרון הסופי של הנאציםרק לאחר השואה החל משנת 1950 החלה הכנסייה לערוך חשבון נפש ובשנת 1965 במועצת הוותיקן השנייה, הכנסייה הקתולית אימצה באופן רשמי את התיאוריה התיאולוגית החדשה בדמותו של מסמך שנקרא "הנוסטרה אטאטה" ("בזמננו") שדחה את "תיאורית החילוף והגינוי" וגינתה כל  גילויי אנטישמיות. הם דחו הרעיון הקודם שהיהודים הם האחראים על מותו וצליבתו של ישו ועיגנו את הברית בין אלוקים לבין העם היהודי :" היהודים יישארו יקרים ביותר לאלוקים". התפתחות נוספת הייתה שהאפיפיור יוחנן פאולוס השני ביקר בבית הכנסת הגדול ברומא בשנת 1986. הוותיקן הכיר במדינת ישראל בשנת 1994 וכונן יחסים דיפלומטיים איתה. בשנת 2000 ביקר יוחנן פאולוס השני בישראל- ביקר ביד ושם, נפגש עם הרבנים הראשיים  והתפלל בכותל המערבי ונשא תפילה : " אלוהי אבותינו, אתה בחרת באברהם ובזרעו להביא את שמך אל העמים. אנו נעצבים עמוקות על התנהגותם של אלה שלאורך ההיסטוריה גרמו סבל לילדיך אלה ומבקשים את מחילתך. ברצוננו להתחייב לאחווה אמיתית עם העם של הברית". גם האפיפיור הנוכחי פרנציסקוס, ראש הכנסייה המונה 1.2 מיליארד בני אדם, עם מינויו לתפקידו אמר: " לא יכול להיות נוצרי אנטישמי".

אז איך נוכל לתעל עצמנו לקירבה חיובית ולא להִתקרבנוּת שלילית ?

הרב י.ד.סולוביצ׳יק בספרו ״מן הסערה" (2004), וויקטור פרנקל בספרו ״האדם מחפש משמעות״( 1946) ובמדע הלוגותרפיה שפיתח. שניהם ממליצים, במציאות של קוֹרְבנוּת שיש בה אובדן, כתוצאה מגורם חיצוני, עלינו לעשות הכול לתעל עצמנו לנתיב של משמעות ומילאות ולא לנתיב של קורבניות או התקרבנות. בטרנספורמציה של הקורבנות של האובדן והריק , למשמעות ומילאות. לדעתם, אין לחפש סיבות לקוֹרְבנוּת, אלא רק לתעל ולכוון את עצמנו, לעבר משמעות פשר ויעוד. לא לשאול: לָמָּה ?  why)) אלא לשאול : לְמָה? (for what purpose).

השבוע השתתפתי בכנס מקצועי, האזנתי בהתרגשות לסיפורו האישי של אדם, שנפל "קורבן" לדמנציה. כך הוא סיפר : " אני בן 73, אבא וסבא ,ד"ר לכימיה ובעבר סמנכ"ל לפיתוח באחת החברות. לפני 5 שנים התחלתי להרגיש שמשהו משתבש בשטף הדיבור ובזיכרון שלי. האבחנה הייתה – אלצהיימר. הביטוי של המחלה אצלי, בקשיי דיבור ובשליפת מילים וקשיי כתיבה וקריאה בשפה העברית. קשה לי לנהל שיחה עם חוסר במילים. קשה לנהל שיחה בטלפון. קשה לקרוא כיתוביות בקולנוע. הרבה שגיאות בעברית. אך אם מתקבל אצלכם הרושם שאני אדם חסר תקווה ומיואש, אז אתם טועים. לא הפכתי לאדם כעוס ומדוכא. אני מקווה שההתדרדרות של האלצהיימר תהא איטית. יש לי בת זוג ואנו מבלים הרבה. אנחנו מטיילים, הולכים להרצאות ולקונצרטים. יש לי כל בוקר חברים ואנו צועדים ביחד. אני משתדל לשמר יכולות באמצעות תכניות מחשב לשימור הזיכרון. אני עסוק 24/7 ואין רגע דלבסוף היום אני אומר תודה. אני יכול לצחוק על עצמי. לשמוח ולשמח אחרים. צריך תמיד לראות את חצי הכוס המלאה. לראות את השמש זורחת".

הנה אדם שנפל לסוג של קוֹרְבנוּת כתוצאה ממחלה, אך עושה הכול , בבחירתו האישית ובתעצומות נפש, לא לאחוז בדפוס התנהגות קורבנית או מתקרבנת.

אדם מיוחד זה,  לא שואל : לָמָּה ?  why)) אלא שואל  : לְמָה? (for what purpose).

את בחירתו הוא עשה במציאות הקוֹרְבנוּת למחלתו – כן לקירבה לא להִתקרבנוּת, לא לקורבניות.

 

כותב: ד"ר זאב פרידמן, מנכ"ל עמותת מלב"ב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *